על פי תנועת הרכבות מערבה נראה היה שהאצטדיון יהיה מלא. התחנות היו מפוצצות בצעיפים וחולצות בצבעי כחול ולבן והקרונות נדחסו בעוד ועוד אוהדים. אפילו הוסיפו רכבות ללו"ז הרגיל, לכאורה כדי שכולם יגיעו בזמן למשחק. כולם הגיעו למשחק והאצטדיון לא היה מלא. ככה זה כשמאבדים את האמונה, גם אם זה משחק על החיים.
בבר בדוכן הבירה הקרוב חטפתי קריזה מהתבוסתנות של החבר'ה. איש מהם אינו מצפה למשהו, כולם כבר יודעים שהרטה תפסיד, וגם אם לא תפסיד לא תינצל מירידה. כולם הגיעו לקחת חלק בחגיגות קץ הסיוט, תשעים דקות לפני שהעונה מסתיימת.
מי יקנה מנוי לליגה השניה? לשבת בסופ"ש אירופי קפוא ביציע? לחשוב כמה היה טוב אם היינו מתים עכשיו ולא יושבים באצטדיון פתוח במינוס שתים עשרה מעלות? ועוד בשביל איזה דינמו דרזדן או איינטרכט בראונשוויג? לכו, חפשו את החברים שלכם. רמז – הם לא יהיו שם, בליגה השניה.
***
זה התחיל בשבת הקודמת עם התבוסה 4:0 לשאלקה, המשיך עם התבוסה המקבילה של קלן לפרייבורג 4:1 והביא את שנתי לנדוד הרחק ממני, מערבה מכאן. הרטה תפגוש את הופנהיים, שגמרה את העונה ונמצאת בכושר די ירוד, ו-פ.צ קלן תפגוש את באיירן מינכן, שבוחנת את ההרכב לגמר הצ'מפיונס וגם טובה עשרות מונים מיריבתה. ניצחון של הרטה והפסד או תיקו של קלן שולחים את העיזים ישירות לליגה השניה ואת הרטה לפלייאוף ההישרדות.
אבל אני ידעתי משהו. זו התחושה איתה הסתובבתי כל השבוע. תחושה שמשהו עומד לקרות. לא ידעתי מה זה אבל זה היה שם, כמו קיסם בתוך הראש, משגע אותי, סוחב אותי על גבו לאצטדיון. מה זה הדבר הזה? למרבה הצער, אף אחד לא יכול לספר מהי אותה תחושה, חייבים לחוות אותה באופן אישי.
זה מה שניסיתי להסביר לפרצופים המכורכמים שעמדו מולי בארשת פנים סופנית. טורסטן שאל אותי מה לדעתי יקרה. אמרתי לו שהרטה תעשה את זה כמו גדולה. הוא לא ענה. קימי העלה חיוך מריר על שפתיו ורק אוּדו קרא לכולם להתעודד ממני, טיפת האמונה האחרונה שנותרה בכניסה לאצטדיון. מרטין לא הקשיב, הוא המשיך להתלונן על העונה הנוראה שעברה עלינו ולתכנן את עונת הכדורגל הבאה מול הטלוויזיה.
***
קצת יותר מחמישים אלף צופים הגיעו למשחק. בהנהלת הרטה היו דווקא אופטימיים ופיזרו שבעים אלף דגלים על מקל עם סמל הקבוצה ביציעים. את המושבים המיותמים כיסו דגלים, עכשיו כל היציעים של הרטה.
במסגרת הרוח הישראלית שאני מביא ליבשושיות הגרמנית הטיפוסית, אמרתי למרטין שבסיום המשחק אפשר יהיה לזרוק את המקלות למגרש. תודה לדרבי התל אביבי שהזכיר לי איפה הייתי, תודה למשטרת גרמניה ולמנהלת הבונדסליגה שמזכירים לי איפה אני עכשיו.
בעשר הדקות הראשונות של המשחק מוצאים החבר'ה נחמה בתומאס קראפט. יומיים לפני המשחק הוא הצהיר באתר המועדון כי ישחק בהרטה גם בליגה השניה: "אני מרגיש מאוד בנוח בברלין, אני נשאר עם הרטה ועם הסופר-אוהדים – לא משנה מה יקרה". בדקה ה-14 שכחו כולם מקראפט ועברו לחבק את אניס בן חטירה שהבקיע את שער היתרון של הרטה: "ככה נשארים בליגה, עם שחקנים שגדלו במועדון, שאכפת להם!". זה היה בסך הכל השער השני של בן חטירה העונה, אבל למי אכפת עכשיו.
עשרים דקות מאוחר יותר עלתה גם באיירן ליתרון על קלן והאווירה הפכה לסוערת מאין כמוה. ראיין באבל נדלק, קיבל שני צהובים תוך חצי דקה והשאיר את הופנהיים בעשרה שחקנים. חמישים אלף איש לא הפסיקו לשיר ולדחוף את הרטה קדימה.
בפעם הראשונה העונה התחברו האוהדים והשחקנים ליחידה לוחמת שלא מוותרת. שכחו את ההפסדים הביתיים שנערמו ונערמו, את ההמתנה לשער שישבור את הרטה, את העצב שמחזק את אחיזתו עמוק בקרביים. אף אחד לא עזב את היציע כי עכשיו אין תור בשירותים, כולם התאפקו עד להפסקה.
דקה 52 – 0:2 לבאיירן. דקה 54 – 0:3. דקה 63 – 1:3. דקה 78 – 0:2 לנו!!
יוהאנס קפץ עלי, חיבק אותי ולא עזב אותי למשך חצי דקה. מרטין שכח מכל מה שאמר ועיניו דיברו תקווה. ואיזה כיף לבן חתירה שהבקיע גם את השער השני.רק שחקני בית, אני אומר לכם. דקה 85 – 1:4 לבאיירן, הרטה כבר מזמן עמוק בהגנה, מתאבדת על כל כדור ומרחיקה אותו לצד השני של המגרש. את אף אחד לא מעניינת יותר הטקטיקה, רק מלחמה.
ובאמצע המלחמה – 1:2 בדקה ה-85. "אלוהים אדירים, הכל חוזר על עצמו", לחש יוהאנס ושלח מבט אפור לגב המושב שלפניו. אחרי דקה העביר את מבטו אלי ואמר שאין לו כוח. עוד שער אחד של הופנהיים והכל נגמר כאן ועכשיו, גם אם קלן תפסיד 15:1. בחמש הדקות האחרונות אחזתי בזרועו של יוהאנס ולא עזבתי. שבבי הציפורניים נערמו על רצפת הבטון והלב פרפר אחרי עוד הדיפה לקרן של קראפט.
עכשיו גם טום שטארקה, השוער של הופנהיים, נמצא ברחבה של הרטה. הרמת קרן אל קו ה-16 של הרחבה, רפאל, סוג של שחקן בית של הרטה, השתלט על כדור והתחיל לדהור קדימה. שני שחקנים רדפו אחריו, רחוקים מכדי להפריע לו לעשות את דרכו לעבר שער הופנהיים.
אחרי שעבר את החצי כידרר רפאל חזק מדי, הכדור ברח לו קדימה ונראה שהוא והמגן יגיעו יחד לכדור האחרון, אבל רפאל נתן את ריצת חייו ומעשרים מטר בעט פס חלש שהתגלגל לאט ועצר ברשת. שריקת סיום.
***
חודשים רבים עברו עלינו בלי בירה בסיום המשחק. המזנון ליד תחנת הרכבת איבד במהלך העונה לא מעט הכנסות בשל ההפסדים, ששלחו את הרוב הגדול הביתה מיד לאחר שריקת הסיום. אבל במחזור האחרון של העונה זוכה המזנון לעדנה כלכלית והאנשים מאחורי הדלפק מרוקנים בקבוקי 'ברלינר קינדל' לתוך כוסות פלסטיק גבוהות בלי לעצור לרגע.
אוּדו חיבק אותי וצעק: "הוא ידע! רק הוא ידע!". קימי נרגע מההיסטריה שאחזה בו עם סיום המשחק, ניגב את משקפי הראיה שלו בחולצת המועדון שהוא לובש והרים לי ל"היי פייב". טורטה עמד בצד, הביט עלינו וחייך.
הגשם שלא הפסיק לרדת לא הצליח לגרש את האלפים. כל מה שהיה העונה מתגמד ונשכח אל מול מאבק ההישרדות האמיתי שהסתיים בהצלחה. עכשיו מדברים על פורטונה דיסלדורף/סט. פאולי/פאדרבורן. אחת מהן תסיים במקום השלישי בליגה השנייה ותשחק במשחקי המבחן מול הרטה.
בפורום הכדורגל Asoccer מברכים אותי חברי הפורום הגרמני על הנצחון ומאחלים הצלחה במבחנים. אני מדליק את הטלויזיה ורואה שלג. הכבלים משום מה לא עובדים. מה יהיה מחר? איך אצפה בערוץ הקיבוץ של הליגה השנייה? איך אדע למי לצפות במשחק המבחן הראשון? וזה אוטוטו, ביום חמישי הקרוב בשמונה וחצי בערב.
בבוקר יום ראשון אימצתי את קופסת הכבלים לחיקי, אהבתי אותה ונגעתי בה בחיבה, והיא הגיבה וחזרה לחיים. צפיתי בערוץ הקיבוץ בדיסלדורף מסיימת את משחקה מול אלמניה אאכן ב-2:2, מורידה את אאכן לליגה השלישית ותופסת את המקום השלישי בתום העונה.
יום חמישי, שמונה וחצי בערב, כל התוכניות מבוטלות. הרטה ברלין מארחת את פורטונה דיסלדורף במשחק על הכרטיס האחרון לבונדסליגה. כולם יהיו שם, אפילו התקווה.
Zweite Liga – Nie Mehr!
דה באזר – בלוגים של ספורט
Like this:
היה הראשון שאוהב את הpost.
