נעולים

אין כאן אהבה

רכבת ארוכה עוברת תחת גשר
בתים קטנים עם גג אדום משמאל ומימין
כולם הולכים ברגל או רוכבים על אופניים
ורק אחד עומד בצד, מזמן לא מאמין

ביקשתי שתהיה אחת ולא אחרת
הבנתי שאף פעם לא תצליח לנסות
המשכתי והלכתי לאורך כל הדרך
עצמתי שתי עיניים, העדפתי לקוות

בלילה היא המתינה, יודעת שאגיע
וקר היה בחדר כאילו לא ידעה
אהבנו עם שמיכה שכיסתה את הירח
שלא יראו אותנו, אנחנו לא דוגמא

בתוך שכונה קטנה, בסך הכל שני בלוקים
יש גבר ואישה שיוצאים ידי חובה
הם לא עצרו בזמן ועכשיו תקועים ביחד
הם לא גילו בזמן שאין כאן אהבה

הכי טובה מכולם

יש ילדים שמשחקים בגינה
סולמות, מגלשות, חבלים
יש ילדים שיושבים בפינה
של החדר, יושבים ושרים
יש ילדים שרואים טלוויזיה
אחרי שחזרו מבית-ספר
יש ילדים שפותחים את האקס-בוקס
אחרים פותחים איזה ספר

ויש אחת, אצלי בבית
תופרת בגדים בלי סוף
שמלה, חצאית, חולצה, מכנסיים
אולי תהיה מעצבת, אולי לא
כל מה שתבחר יהיה טוב

יש ילדים שפותחים את הדלת
ומיד מתחילים לצרוח
"עזבי אותי אימא, שחרר קצת אבא
עשיתם לי כבר כאב מוח!"
יש ילדים שתמיד שוכחים
לכבד את השניים שפעם
ילדו וגידלו, חיתלו וניקו
ועכשיו מקבלים בוז וזעם

ויש אחת, אצלי בבית
שאוהבת לרקוד ולשיר
ולצפות בסרטים עם סופים טובים
לטייל ביום קיץ בהיר
לטייל עם אבא בעיר

ויש אחת, אצלי בבית
הכי טובה מכולם
היא אוהבת אותי
אני יודע
היא הכי טובה בעולם

 

כמו פעם

אפור בשמיים כמו פעם
בחורף בלב תל אביב
כשהייתי לבד וחשבתי לבד
שביחד נרצה לא לריב
לא יודעת אם זה משנה לי
לא רוצַה חיים אחרים
הסלון מתרוקן, רהיטים נפרדים
מותירים מאחור שני שברים

כמו טחנה שנלחמת ברוח
כמו שעון שנלחם בשעות
שרק לא יראו
פנים אדומות
ועיניים לחות מדמעות

בכל יום את מתקשרת
מספרת הכול באחת
עבודה, משפחה, החבר החדש
וחושבת שלי עוד אכפת
תמיד בשבילךָ, את אומרת
יאללה מותק, ממש מאוחר
הלוואי שתמותי, מהר ועכשיו
הלוואי שתקומי מחר

כמו טחנה שנלחמת ברוח
כמו שעון שנלחם בשעות
שרק לא יראו
פנים אדומות
ועיניים לחות מדמעות

אפור בשמיים כמו פעם
בחורף בלב תל אביב

היתה כאן חומה

יְלָדִים שְׁרָצִים ברחובות
מְכוֹניוֹת שנוסעות בַּכְּבִישִׁים
רכבות מֵעַל וּמִתַּחַת
וַהֲמוֹן גבָרִים וְנָשִים
חנויות לממכר פֶּרְפוּמֶרְיָה
בֵּית קוֹלְנוֹעַ גָּדוֹל עִם צוֹפִים
עֲנָנִים לְבָנִים בשמיים
עורבים מְנַקְּרִים ועפים

עוֹלָם אֶחָד שֶׁהוּא שניים
הֵם הָיוּ וְאֵינָם כָּאן יוֹתֶר
וּפַעַם הָיְתָה כָּאן חוֹמָה
שסופה
כְּמוֹ תָּמִיד
לוותר

תָּכְנִיּוֹת טֶלֶוִיזְיָה בַּבַּיִת
מִשְׂחֲקֵי כַּדּוּרֶגֶל בַּחוּץ
עֲבוֹדָה, לימודים, משקפיים
שנראים עלייך פיצוץ
וְאוּלַי בְּקָרוֹב עוֹד נצליח
לַעֲבוֹר אֶל הַצָּד הַשֵּׁנִי
וְנִרְאֶה אֲנָשִׁים שכמונו
כְּמוֹ שְׂאָת, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי

עוֹלָם אֶחָד שֶׁהוּא שניים
הֵם הָיוּ וְאֵינָם כָּאן יוֹתֶר
וּפַעַם הָיְתָה כָּאן חוֹמָה
שסופה
כְּמוֹ תָּמִיד
לוותר

חומוס עם פליט

בבוקר רציתי טלפון חדש, נמאס לי מהישן. הסדק במסך מעצבן את העין גם אם האצבע המורה לא מרגישה, השבר הקטן בקצה הפלסטיק, הסוללה שמתחזקת חיי מסך באורך של טרילוגיית 'משפחת קמיצ'לי'. חוץ מזה שחלפו ארבע שנים, הגיע הזמן, אומרים כולם. ואני לא אוהב להקשיב לכולם, אז אולי זה אני שאומר לעצמי.

לא מתגעגע לארץ באופן קבוע, מזמן לא שם, התרגלתי לכאן, אבל כשעולה הצורך לחוש קצת ישראל בברלין אני נוסע לנויקלן. פרצופים מוכרים גם אם לא מכירים, המון ערבית ושלטים בשפה שעוד בבית הספר היסודי הספקתי ללמוד ולהכיר, אנשים בחנויות לציוד סלולרי שתמיד יודעים כמה מלים בעברית כי ההורים נולדו בעכו/יפו/חיפה/רמאללה, מסעדות עם החומוס היחיד שארצה לאכול מחוץ לבית.

יש מסעדה אחת אליה מגיעים כל הכתבים. פעם זה על המחירים בברלין, פעם על האיסלמיזציה, פעם על ישראלים שעוזבים את ישראל לטובת הייקים של גרמניה. תמיד היא ברקע, כמו אזהרה לצופים, יש כאן ערבים, המון ערבים, מסוכן. הנה המסעדה, עברתי לידה, אפילו נכנסתי, פסיכופת אמיתי. השולחנות מלאים, כולם מדברים בערבית, התור לשווארמה ארוך ארוך.

חנות סלולרית ליד, 'אל אקצה מובייל', בחור צעיר וגדול מאחורי הדלפק. גם אני יודע קצת עברית, הוא אומר לי בגרמנית. גם אני יודע קצת ערבית, אני אומר לו בגרמנית. ויש לו את הטלפון שאולי ארצה אבל לא יודע, יוצא החוצה לקרוא עליו באינטרנט. הנה מסעדה, חומוס פול כמו אצל אבו חסן, אפשר לשבת ולחשוב.
הוא יושב מולי, מציע לי מהחמוצים שבצלחת שלו, בצל ולפת וזיתים דפוקים ופטרוזיליה, מעביר אלי את שמן הזית. הוא אוכל את החומוס פטריות שלו בלי פיתות, רק עם מזלג והמון שמן זית.

קוראים לו עימאד, שנה וחצי בברלין, הגיע מחאלב. היו לו בית, שני הורים וחמישה אחים ואחיות. ההורים מתו, אחות אחת ברחה לאמריקה, השאר עדיין בחאלב. והוא לא יודע גרמנית, רק לאחרונה התחיל ללמוד, ואני מגייס את שארית זכרונות הערבית לשיחה מרוסקת בין שני מהגרים.

עימאד מתרגש כשאני זורק 'פיסטוק חלבי' לאוויר, מחייך ונותן לי 'כיף' בכף יד פתוחה. אתה יודע כמה עולה פיסטוק חלבי בחאלב? שישה יורו לקילו. אתה יודע כמה עלה לפני שהתחילה המלחמה? יורו אחד לשני קילו. האחים שנותרו מאחור מסתדרים, חייבים להסתדר, וכולם רוצים שאסד ייעלם, שימות. הוא רוצה לחזור אליהם לחאלב, אחרי המלחמה. המלחמה תיגמר, אני תמה. לא יודע, הוא מעקם פנים, בינתיים אני כאן, מצאתי עבודה, שוכר דירה, אוכל לרוב בבית, רק לפעמים יוצא לכאן לאכול חומוס, היום למשל.

מעא סלאמה עימאד, סלאם עלייכום יא עיראן. הוא לשמאל, אני לימין, חומוס וחלבה במכולת ויאללה, הביתה. שכחתי מהטלפון החדש, מהבחור ב'אל אקצה מובייל' שמחכה לי, אולי הוא שכח, הוא בטח שכח.

פגשתי פליט מסוריה, ישבתי איתו על חומוס של צהריים, וזה אולי נשמע כמו חלום של פעיל שמאל קיצוני אבל מה לעשות, זה קרה, אשקרה.

בין שני בתים

כשאת כאן הכל בסדר
והסדר חוזר לחיים
עם טלויזיה וארוחת ערב
וכוכבים שהולכים ובאים
את מספרת סיפור שקרה לך
על הילדה שנפלה בגינה
ואמא לפעמים מעצבנת
וגם אתה, אבל רק השנה
.
ולפני השינה את אומרת
לילה טוב, אוהבת אותך
אחר כך עוצמת עיניים
ונרדמת יפה וצחה
ותמיד כשאת מתעוררת
החיוך של הבוקר רחב
והשמש שלך בעיניים
מגרשת את החושך עכשיו
.

ככה זה כשאין שניים
מסתדרים עם מה שאפשר
בין שני בתים
ושני ארונות בגדים
עוד מעט יגיע מחר
.

כשאת לא כאן הכל לא בסדר
ואני מאבד קצת תחושה
מגלגל תהיות אל תוך סרט
שנשרף בענן של בושה
האישה בתמונה מביטה בי
לפעמים היא דומה לך כל כך
השיער, הפנים, העיניים
הדברים שאהבתי רק בך
.

לא הספקת לסדר, זה בסדר
גם אני לא מצליח לרוב
תסדרי כשתגיעי הביתה
עוד מעט הכל יהיה טוב
השמש עולה, הנה בוקר
רק כמה שעות ודי
איך שחודש, שבוע, יומיים
הם לנצח יותר מדי
.

ככה זה כשאין שניים
מסתדרים עם מה שאפשר
בין שני בתים
ושני ארונות בגדים
עוד מעט יגיע מחר

מוסיקה זוכרת

ספטמבר 1984,

הילדה מהכיתה המקבילה מחבבת אותי, סיפרה לי סיגל. גבוהה, שיער ג'ינג'י שופע, כמעט עד למותניים, ממש בעניין, דבר איתה. ואני, מה לי ולשיח עם בנות שמעוניינות, לא מבין בדברים האלה, תנו להתרגל לכיתה ט'. חוץ מזה אני מתחיל להיות מאוהב בילדה שיושבת לידי, מדליקה כזו, מצחיקה וחייכנית, הרבה יותר מהג'ינגי'ת מהכיתה המקבילה. והילדה שיושבת לידי מקובלת ואני לא, ואין סיכוי שמקובלת תהיה ביחד עם אחד שלא, אבל מותר לחלום.

דבר איתה כבר, זועמת סיגל, היא מחכה לסימן ממך, בסוף גם לה תיגמר הסבלנות. אני מקשיב לסיגל, ובסוף היום אני עוזב את בית הספר מהכניסה האחורית, עושה עיקוף דרך שכונת הווילות כדי לא להיתקל בג'ינג'ית, לא נעים, היא ממתינה למילה ממני, ואני אידיוט שלא מסוגל לפתוח את הפה, מתבייש כל כך. מה נעשה ביחד, נתנשק? איך בכלל עושים דבר כזה? ומה אחר כך? יש בכלל חיים מעבר למילק בר ולקולנוע רינה? לא רוצה, לא מסוגל, הכי טוב לדמיין אותה מכוערת, עם נמשים ענקיים שמכסים את הפנים, עם אוזניים ארוכות ואף גדול שתקוע שם באמצע, ואני לא מצליח, יופייה מקשה עליי.

ואחרי שלושה חודשים נמאס לה, ירדה ממני והתלבשה על אורן. עכשיו היא תפוסה, עכשיו הם זוג, כבר לא צריך לצאת מאחור, כנראה שכבר לא אכפת לה ממני. ובבוקר, כשאני עובר ליד הכיתה שלה בדרך לשלי, אני מייחל שלא תהיה שם, שלא ייפגשו מבטינו. ולפעמים זה קורה, והיא יורה בי חיצים של טינה מעיניה, של ילדה שרצתה ולא הבינה למה לא. והיא לא יודעת שבלילות לפני שינה אני שוכב במיטה, שומע מאיר בנאי וחושב על הג'ינג'ית שלא תהיה שלי, על מלאך בדמות אישה שפגשתי בשדה. ועמדתי, ולא יכולתי לברוח, אז היא חייכה, נגעה בשערי, לחשה ברוך את שמי – ונעלמה. וכשאני מתעורר בבוקר אני מפסיק עם החלומות. אין אישה, לא היה גם מלאך, והיום עולה, איך היום עולה.

(כשהיום עולה: http://youtu.be/GThi8r6IE9k)
*
ינואר 1987,

הם לא אוהבים אותי, לא מסתדרים איתי. מקשיבים כל היום למוזיקה טורקית מדכאת בפול ווליום, אפילו המפקדים מפחדים מהם. ויש לכל אחד מהם 'דפוק' של שנה, לא מתרגשים מעונשים, ממשפטים צבאיים, עושים מה שהם רוצים בבסיס, שנה פלוס-מינוס, מה זה כבר משנה. והם לא מוכנים להקשיב למוסיקה האשכנזית שהבאתי מתל אביב, אז אני עובר לחדר האפסנאי התורן, מבלה את הלילות בין קיטבגים ומימיות, מעשן בלי הפסקה, שותה קפה 'נשיא' שחור, מכין טוסטים מלחם לבן על תנור ספירלה ששוכב על הגב, מקשיב למוסיקה בווקמן.

הם לא מבינים אותי, גם לא רוצים להבין, אצלם באופקים ובדימונה אין מקום לשכנתוזי כמוני, שלא מבין עניין, שלא מסוגל להבין עניין. ורק ג'ו, המתנדב האמריקאי שלפעמים עובד כשדרן בקול השלום, מקשיב לי, מדבר איתי על מוזיקה. והוא שמע על מאיר בנאי, בטח ששמע, גם אוהב אותו, והכי הרבה את 'גשם', בדיוק כמוני.

ואני רוצה לצאת מכאן, מהחור הזה באמצע המדבר, שישים קילומטרים מאילת, שלוש מאות מהבית, שומקום. ובלילה, על מיטת סוכנות באפסנאות מאובקת, אני נועל מאחוריי את בריח הדלת הכבד, מרכיב את האוזניות על הראש, לוחץ על 'פליי' וצועק בכל העיר, שיסתכלו עליי, רק עליי. ויום אחד הכל יהיה מאחור, זכרונות, אפלה. וכשבחוץ מתחיל הגשם לרדת אני צועק בתוכי, מדמיין שהוא הגיע כי הזמנתי אותו, כי צריך לשטוף הכל, כי אני כבר עייף, פוחד מעצמי, רוצה לנשום.

('גשם': http://youtu.be/X3bGncDZvr4)
*
דצמבר 1993,

מחר עוזבים את הארץ, טסים לארצות הברית. עוצרים אצל הדודה ליומיים-שלושה, אחר כך בטיסה מקומית לעיר חדשה, לא רחוק ממכסיקו, משאירים הכל מאחור – את ההורים, את החברים, את הכדורגל, את הקטנוע, את דינה.

יש לה שם עתיק ופנים של ילדה, והיא קטנה כל כך, נמוכה ממני בראש וחצי, ובכל פעם שאני מביט בה מלמעלה אני תוהה מחדש מה יש לאישה יפה, עם עבודה וילדים ובית בצפון, לחפש אצל בחור צעיר שלא יודע איך ייראה מחר. והיא יודעת שעוד מעט אעזוב למדינה אחרת, ולפעמים מנסה לשכנע אותי להישאר, אבל הלב האוהב שלה יודע שהיא תשחרר, שהעתיד איפשהו בשמיים, מחפש מישהו להתחבר אליו, אולי אליי.

ובלילה האחרון אנחנו יחד, מטיילים על החוף, ישנים בבית מלון קטן, מתעוררים עם עצב בלב. והעיניים שלה אדומות, לא ישנה ובכתה כל הלילה, ואני מביט בה, ובזמן האחרון היא היתה האחת והיחידה, את היית נסיכה, והשמש שלך היא השמש שלי, כולי, איתי רק איתי. ואני מחייך, ואחר כך קצת בוכה, מתרגש לקראת החיים במדינה אחרת ולא רוצה לעזוב אותה.

היא לא תבוא, יש לה ילדים ועבודה, והחברים אומרים לה שזה לא בשבילה, שהיא צריכה מישהו בגילה, ואנחנו יודעים שהם צודקים אבל מושכים עוד קצת את הסוף. והיא לא מכירה את השיר הזה אבל אוהבת את המלים, עוצמת עיניים כשאני שר לה, לא רוצה להתעורר.

('את אחת ויחידה': http://youtu.be/n-xu9KuK6cA)
*
אוקטובר 2005,

חם היום בגואה, מרגיש כמו ארבעים מעלות, עדיף להישאר בגסטהאוס המוצל, להמתין עם התוכניות עד החשיכה. יום חמישי היום, יש בערב ג'ם סשן במסעדה האיטלקית עם מוזיקה וג'אראס, יש חומוסיה חדשה ברחוב הראשי, והחומוס האחרון שלי היה לפני חצי שנה, יש למה לצפות.

הדיסקמן שקניתי בדיוטי פרי מתחיל לזייף, לא עושה פאסט פורוורד, והאוספים שצרבתי במומבאי ארוכים, וכבר לא אוהב את כל השירים, מה שהתאים לפני שלושה חודשים במומבאי המזוהמת ושטופת העשן לא מתאים לכפר ירוק על חוף הים בצפון גואה.

איפשהו בצ'ימידן, בכיס הפנימי הגדול, יש דיסקים שהבאתי מהארץ. אריק איינשטיין, שלום חנוך, חוה אלברשטיין, טום וייטס, ג'ורג' בנסון, מאיר בנאי.

מאיר בנאי.

סנג'י המלצר מביא את האוכל לשולחן, אורז ביריאני ירוק, אלו גובי עם צ'פאטי ובקבוק קולה עם קרח שגירד מדפנות המקפיא. כל היום מעשן סיגריות הודיות זולות ושותה קפה, מדכא את התיאבון, מסיים לאכול עם השקיעה. החבר'ה מהגסטהאוס מתארגנים לקראת כדורעף חופים של סוף יום, מנדי מגלגל ג'וינטים לצופים. יותר מאוחר אצטרף אליהם, אחרי שאגמור לכתוב את השיר.

כבר חודשיים שאני לבד, היא עזבה מזמן את העיר, נסעה לדרום. וכשהיא עלתה לרכבת עמדתי על הרציף ונופפתי בידי לשלום עצוב עד שנעלמה באופק. ורק יומיים, איך אפשר לדעת משהו אחרי יומיים.
עכשיו לא רע לי, סולו בטיול של החיים, ואולי ניפגש בעתיד הקרוב, ואולי לא. ואולי היא האחת והיחידה, היה לנו כל כך טוב ביחד, כדאי להיפגש שוב כדי לגלות אם זה עוד רומן של חופש שלא סובל ממגבלות השגרה.

אבל הזכרונות שמכים בי עכשיו, בגסטהאוס על חוף הים, אומרים שאולי אפשר, שווה לנסות, והלוואי והיתה כאן עכשיו, הייתי מבקש ממנה לא ללכת. אל תלכי מכאן, לא לא, אל תלכי מכאן, יש לי רק אותך, יש לי רק אותך, יש לי רק אותך.

אני בא אלייך
אני בא אלייך
את יודעת שכן
מחכה לי שם
אל תלכי משם
אני בא אלייך
בטיסה ישירה
כי את צריכה אותי
ואני צריך אותך
אל תלכי משם

גם אני רוצה להיות כמו מאיר בנאי, לדבר מהלב לכולם, אבל זה אפילו לא קרוב. והשיר ממשיך להיכתב, ואני קורא אותו וחושב עליה, רגע לפני שייכנס למגירת שיכחת השירים שכתבתי.

('אל תלכי מכאן': http://youtu.be/Z-UYyX3p9Qs)
*
ינואר 2017,

מאיר בנאי נולד בחמישה ביולי, אני נולדתי בארבעה ביולי. מאיר בנאי נולד ביום רביעי, אני נולדתי ביום חמישי. מאיר בנאי לא יחגוג הקיץ את יום הולדתו, אני אהיה שם בשבילו.

כבר הוצאתי את הדיסק של הודו מהמחסן, עכשיו הוא בתוך המחשב, מנגן את השירים שלו שליוו אותי על פני שלוש יבשות. ויש עליו שריטה לא קטנה, בדיוק על 'מנגינת הנדודים', אבל אני אסתדר עם שריטה אחת של אופי על דיסק בן חמש עשרה עם שלושה עשורים, נסו למצוא אחת כזו על קובץ בספוטיפיי.

ורק שאלה אחת נותרה עלומה: למה הם הולכים כל כך צעירים?

אל תלכו מכאן.

ברלין על רגל אחת

הלוח הממוסמר בכניסה לחדר מספר באותיות וספרות שחורות ששעות הקבלה הן בין תשע לאחת. כבר עשר והרופא עדיין לא הגיע. אולי הוא נתקע בפקק, אולי הרכבת תקועה כי מישהו התאבד על הפסים, אולי הוא סתם התעצל הבוקר ושיתפגרו הממתינים בתור. הם לא חולים פרטיים, סתם לקוחות של קופת חולים. אולי הוא בכלל היא.

הקביים נחים על הרצפה, עייפים מהעומס, בין הכסא לארגז עם הצעצועים. זה לא מקום לילדים, בחדר המתנה חשוך וקר, עם טלויזיה שמנותקת מהחשמל ופוסטר עם תרשימים רפואיים של ברכיים ושוקיים. אפילו הסחלב הסגול שמציץ מהעציץ השחור בקצה הכוננית לא מצליח להאיר את החדר ביופיו הפלסטי.

הבחור שיושב ליד דלת הכניסה לחדר נועץ בי את מבטו, כמו חצים שנורים מאישוניו הירוקים ונבלמים בפניי. והוא לא מסיר ממני את העיניים, ממשיך לנסות ולחדור, להתעלם מהקליפה, אפילו לא ממצמץ. עכשיו זו מלחמה על מרחב, עכשיו גם אני חייל בשדה הקרב, נראה מי ישפיל ראשון את עיניו, מי יטה ראש הצידה, רחוק מהתנגשות. ארבע-שתיים, ניצחתי.

הרופאה עניינית, מפרטת את טכניקת הניתוח, מתארת ביובש את ההליך: הרדמה, שני חורים, כניסה, מצלמה, סכין, חיתוך, הסרה, החלקה, יציאה, תפירה, סוף הרדמה. האחות שולחת אותי לבית החולים, עוד היום, היא פוקדת בטון מלטף, שלא תחפש אותו בבוקר הניתוח. והיא עונה בסבלנות על כל השאלות, נותנת לזמן להבין דרך המבטא המוזר. הוא בטח צרפתי, היא עשויה לתהות, כמו שכולם כאן תוהים.

הגשם לא מפריע, גם לא הקור שבא והולך. מתרגלים לאופי, לשפה, לאוכל, מתרגלים לכל דבר, רק לא לזה. והיא חשבה שזה קרה באשמתה, והחברות בכיתה סיפרו שהיא נעצבה בהפסקה כי האמינה שלא אוכל לרוץ ולקפוץ עוד לעולם. זה לא בגללֶך, מה פתאום, זה קורה לפעמים, אולי התאמנתי יותר מדי, והראש מרגיש בן שש עשרה אבל הגוף לא מתחבר לתחושה, ממשיך לדבוק בעקשנות בכרונולוגי, מסרב ליישר קו עם הדרישות שלי ממנו. איטס פֶּיי טָיים, מענטש, לכל דבר יש מחיר, מתישהו אפילו אתה תבין.
*
אחרי ארוחת השבת מדברים על ספריי פלפל, אולרים קטנים על מחזיקי מפתחות, קרב מגע. אף פעם לא הכרתי חיים של פחד בחושך לבד, וגברים שתוקפים בלי לחשוב פעמיים. גבר עם נוכחות ומטר ותשעים לא זקוק לאמצעי הגנה, אליו לא מתקרבים, הולכים על הקטנים, על הקטנות.

היא לא יודעת אם כדאי לנסוע הביתה ברכבת. יום שישי, כולם בחוץ, שותים כמו משוגעים, מאבדים את הראש. ויותר מכל מרתיעות אותה החבורות, בסניקרס לבנים וכובעי מצחיה על הצד, וגם השיכורים על הספסל בדרך לתחנה. היא מזמינה מונית, נרגעת, כבר לא מוטרדת.

ועכשיו, בדרך הביתה, גבר עם נוכחות ומטר ותשעים על קביים, והפחדים שבראש מסמנים אותו כקורבן, מדדה על רגל אחת, לא יכול להתגונן. בטח יש לו ארנק, אני מספר לתוקף, רק אתמול משך סכום כסף גדול מהבנק, אפשר לשלם בו שכר דירה, להחזיר חובות, לקנות אלכוהול, להשתכר על הספסל מול התחנה עד לסופו של סוף השבוע.

מי זה שם, מאחור, צועד בשקט, בקצב קבוע, שואף ונושף אוויר של ריאות עכורות מטבק זול של סיגריות מוברחות, מתקרב עוד קצת, ממש מעבר לכתף. כנראה שאצטרך להשליך את הקביים, לייצב את הזרועות, לקפוץ בסתר את האצבעות לאגרופים קשים ולהמתין לניצוץ בעיניו, לא פשוט. אבל הוא לא זורק מבט, עוקף מימין וחוצה את הכביש, ואני צולע במעלה המדרגות ונועל מאחוריי את הדלת, עכשיו טוב.

לבד בברלין, כל אחד והבחירות שלו. לרוב מתרגש, בכל בוקר מחדש. הרחובות, הבניינים, ההיסטוריה שצצה בכל פינה, המאפיה של הטורקי, הסביח של הישראלי, בית הספר של הילדה, הבית של החברה שלה, הבית של החברה שלי. וכולם יהיו שם אחרי, ונותרו ארבעים ושמונה שעות בבית חולים ליד הבית, כמו נסיעת עסקים ומלון דרכים עם שירות חדרים, לנוח במקום אחר, להתאושש ולשוב הביתה, ובעצם לא כל כך לבד.

*
שבע בבוקר, השמש מתחילה לעלות, לשלוח מבט אדום אל מעבר לאופק השחור. האחות נכנסת, מדווחת מה היה, מתי אשוב ללכת ואיפה נמצאת המקלחת המחלקתית. והברך בוערת, כמו הר געש שמתפרץ ומסרב להירגע, והלוואי שתיפתח התקרה וגשם ימלא את החדר, ירטיב בטיפות קרות את הרגל, ירגיע אותה. גם שקית קרח תעזור.

מתקשרים, שולחים הודעה, מגיבים לפוסט שכתבתי בפייסבוק. החדר מיותם מאדם, רק אחות מזדמנת, פיזיותרפיסטית יהודיה מברזיל, סניטר שמארגן עוד אוכל, שיודע שאי אפשר לשרוד עם המנות הקטנות שמגיעות ממטבח רחוק של קייטרינג. אוכל של בית חולים עם לחם מעובד, חמאה שמנה, גבינה צהובה זולה ונקניק בהיר משומן ומוצרי לוואי, כמו שפעם סיפרה לנו הפקידה בבסיס שלפני הגיוס עבדה במפעל לנקניק. מה לא היה שם, היתה מפחידה אותנו, בעיקר בתור לארוחת הצהריים: עור ועצמות, עיניים ונוצות ובשר נחות, והכל נטחן יחד לעיסה דביקה אחת שנפרסת לעינינו בטריוּת של קצביה. תאכל הכל מותק, רק לא נקניק.

הם לא יכולים להגיע, מחוץ לעיר. הוא לא יכול לבקר, התחייבויות, פגישות מתוכננות, אי אפשר לדחות. היא לא מוכנה לעזור, לאסוף את הילדה מבית הספר, לא אתן לך להרוס את שגרת החיים שלי, ואם אתה לא יכול אז תמצא מישהו אחר… לא יכול לשכב על הגב, כואב כל כך. לא יכול לשכב על הצד, התפרים. לא יכול לשכב, לא יכול לקום, לא יכול ללכת. הייתי נותן המון כדי ללכת, לקום מכאן, לצאת מהחדר המחניק, אפילו המסדרון הקצר יספיק. חייב לקום, אמרו לי שאפשר, וזה כל מה שאני רוצה… למשוך את הרגל אל שיפולי המיטה המתכווננת, להשחיל עליה נעל… נו… לצאת לדרך, הצעדים קטנים, הכאבים גדולים, ממשיך הלאה, יותר טוב, פחות כואב, סוף המסדרון, שוב לחדר. לא צריך אף אחד, מסתדר לבד, גם עם קביים.
*
בבוקר השני הפציעו שוב קרניים חלשות של שמש, פקחו את עיניי לקראת יום השחרור. מישהו ממתין לי למטה, הוא יסיע אותי הביתה, יעזור לי לטפס במדרגות, בסבלנות, עם התיק על הגב.

כולם מתלוננים על הדירה בקומה הרביעית, בלי מעלית, ומי שוכר דירה בקומה רביעית בלי מעלית, הם שואלים בכניסה אליה, מתנשפים ממאמץ מרוכז של אנשי מעליות וקומות תחתונות. נקבע אצלי, ניפגש במסעדה, בפינת הרחוב, רק לא אצלך שם למעלה, למי יש כוח לזה.

שבעים וחמש מדרגות ממתינות לאיש עם הקביים, והוא יטפס, אין לו ברירה, שם נמצא הבית. גם הוא מגיע עם נשימה קצרה לדלת הכניסה, אבל שם למעלה, מעל כולם, נמצאת הממלכה שלו. רחוק מהרחוב, קרוב לשמיים. שם ישאב כוחות, יתחזק, משם ייצא לעולם, בכל פעם מחדש.

צא כבר, כולם מחכים.

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: