קפה

באריסטה עומדת
קפה בכוסות
גבוהות, נמוכות, רחבות
שיער קצר
עיניים גדולות
חלב, אספרסו, עוגות

באריסטה מוזגת
מקיאטו לספל
קטן מחרסינה זוהרת
שבע בערב
בעוד שעתיים
יתומו שעות המשמרת

באריסטה חולמת
ללכת הביתה
לבית הריק מאדם
לבד בסלון
לבד במרפסת
לגמרי לבד בעולם

באריסטה שוכבת
מיטה נאנקת
עיניים בוהות בתקרה
מחר משמרת
והיא נזכרת
חלב, אספרסו, עוגה

מודעות פרסומת

הקוף

הקוף שפגשתי בגן החיות
אמר לי שאין יותר מה לעשות
תחיה את חייך, תהנה ותסבול
עד שיום אחד תפסיק להיות

הקשבתי לקוף שדיבר ודיבר
והמשיך לעדכן, לספר ולבאר
ורק דבר אחד לא הבנתי
איך קוף יכול לדבר

והוא, כמו קורא מחשבות מדופלם
אמר שאני היחיד בעולם
שיכול להבין מלים של קוף
היחיד, היחיד מכולם

אחר כך ניסיתי לתקשר עם נמר
ואריה וטווס וחמור ואוגר
והם שתקו, לא הבינו מילה
או אולי העדיפו שלא לדבר

הקוף שפגשתי בגן החיות
אמר לי שאין יותר מה לעשות
אז חזרתי הביתה, הכנתי קפה
ולא סיפרתי לאיש, לא רוצה בעיות

נעולים

אין כאן אהבה

רכבת ארוכה עוברת תחת גשר
בתים קטנים עם גג אדום משמאל ומימין
כולם הולכים ברגל או רוכבים על אופניים
ורק אחד עומד בצד, מזמן לא מאמין

ביקשתי שתהיה אחת ולא אחרת
הבנתי שאף פעם לא תצליח לנסות
המשכתי והלכתי לאורך כל הדרך
עצמתי שתי עיניים, העדפתי לקוות

בלילה היא המתינה, יודעת שאגיע
וקר היה בחדר כאילו לא ידעה
אהבנו עם שמיכה שכיסתה את הירח
שלא יראו אותנו, אנחנו לא דוגמא

בתוך שכונה קטנה, בסך הכל שני בלוקים
יש גבר ואישה שיוצאים ידי חובה
הם לא עצרו בזמן ועכשיו תקועים ביחד
הם לא גילו בזמן שאין כאן אהבה

הכי טובה מכולם

יש ילדים שמשחקים בגינה
סולמות, מגלשות, חבלים
יש ילדים שיושבים בפינה
של החדר, יושבים ושרים
יש ילדים שרואים טלוויזיה
אחרי שחזרו מבית-ספר
יש ילדים שפותחים את האקס-בוקס
אחרים פותחים איזה ספר

ויש אחת, אצלי בבית
תופרת בגדים בלי סוף
שמלה, חצאית, חולצה, מכנסיים
אולי תהיה מעצבת, אולי לא
כל מה שתבחר יהיה טוב

יש ילדים שפותחים את הדלת
ומיד מתחילים לצרוח
"עזבי אותי אימא, שחרר קצת אבא
עשיתם לי כבר כאב מוח!"
יש ילדים שתמיד שוכחים
לכבד את השניים שפעם
ילדו וגידלו, חיתלו וניקו
ועכשיו מקבלים בוז וזעם

ויש אחת, אצלי בבית
שאוהבת לרקוד ולשיר
ולצפות בסרטים עם סופים טובים
לטייל ביום קיץ בהיר
לטייל עם אבא בעיר

ויש אחת, אצלי בבית
הכי טובה מכולם
היא אוהבת אותי
אני יודע
היא הכי טובה בעולם

 

כמו פעם

אפור בשמיים כמו פעם
בחורף בלב תל אביב
כשהייתי לבד וחשבתי לבד
שביחד נרצה לא לריב
לא יודעת אם זה משנה לי
לא רוצַה חיים אחרים
הסלון מתרוקן, רהיטים נפרדים
מותירים מאחור שני שברים

כמו טחנה שנלחמת ברוח
כמו שעון שנלחם בשעות
שרק לא יראו
פנים אדומות
ועיניים לחות מדמעות

בכל יום את מתקשרת
מספרת הכול באחת
עבודה, משפחה, החבר החדש
וחושבת שלי עוד אכפת
תמיד בשבילךָ, את אומרת
יאללה מותק, ממש מאוחר
הלוואי שתמותי, מהר ועכשיו
הלוואי שתקומי מחר

כמו טחנה שנלחמת ברוח
כמו שעון שנלחם בשעות
שרק לא יראו
פנים אדומות
ועיניים לחות מדמעות

אפור בשמיים כמו פעם
בחורף בלב תל אביב

היתה כאן חומה

יְלָדִים שְׁרָצִים ברחובות
מְכוֹניוֹת שנוסעות בַּכְּבִישִׁים
רכבות מֵעַל וּמִתַּחַת
וַהֲמוֹן גבָרִים וְנָשִים
חנויות לממכר פֶּרְפוּמֶרְיָה
בֵּית קוֹלְנוֹעַ גָּדוֹל עִם צוֹפִים
עֲנָנִים לְבָנִים בשמיים
עורבים מְנַקְּרִים ועפים

עוֹלָם אֶחָד שֶׁהוּא שניים
הֵם הָיוּ וְאֵינָם כָּאן יוֹתֶר
וּפַעַם הָיְתָה כָּאן חוֹמָה
שסופה
כְּמוֹ תָּמִיד
לוותר

תָּכְנִיּוֹת טֶלֶוִיזְיָה בַּבַּיִת
מִשְׂחֲקֵי כַּדּוּרֶגֶל בַּחוּץ
עֲבוֹדָה, לימודים, משקפיים
שנראים עלייך פיצוץ
וְאוּלַי בְּקָרוֹב עוֹד נצליח
לַעֲבוֹר אֶל הַצָּד הַשֵּׁנִי
וְנִרְאֶה אֲנָשִׁים שכמונו
כְּמוֹ שְׂאָת, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי

עוֹלָם אֶחָד שֶׁהוּא שניים
הֵם הָיוּ וְאֵינָם כָּאן יוֹתֶר
וּפַעַם הָיְתָה כָּאן חוֹמָה
שסופה
כְּמוֹ תָּמִיד
לוותר

חומוס עם פליט

בבוקר רציתי טלפון חדש, נמאס לי מהישן. הסדק במסך מעצבן את העין גם אם האצבע המורה לא מרגישה, השבר הקטן בקצה הפלסטיק, הסוללה שמתחזקת חיי מסך באורך של טרילוגיית 'משפחת קמיצ'לי'. חוץ מזה שחלפו ארבע שנים, הגיע הזמן, אומרים כולם. ואני לא אוהב להקשיב לכולם, אז אולי זה אני שאומר לעצמי.

לא מתגעגע לארץ באופן קבוע, מזמן לא שם, התרגלתי לכאן, אבל כשעולה הצורך לחוש קצת ישראל בברלין אני נוסע לנויקלן. פרצופים מוכרים גם אם לא מכירים, המון ערבית ושלטים בשפה שעוד בבית הספר היסודי הספקתי ללמוד ולהכיר, אנשים בחנויות לציוד סלולרי שתמיד יודעים כמה מלים בעברית כי ההורים נולדו בעכו/יפו/חיפה/רמאללה, מסעדות עם החומוס היחיד שארצה לאכול מחוץ לבית.

יש מסעדה אחת אליה מגיעים כל הכתבים. פעם זה על המחירים בברלין, פעם על האיסלמיזציה, פעם על ישראלים שעוזבים את ישראל לטובת הייקים של גרמניה. תמיד היא ברקע, כמו אזהרה לצופים, יש כאן ערבים, המון ערבים, מסוכן. הנה המסעדה, עברתי לידה, אפילו נכנסתי, פסיכופת אמיתי. השולחנות מלאים, כולם מדברים בערבית, התור לשווארמה ארוך ארוך.

חנות סלולרית ליד, 'אל אקצה מובייל', בחור צעיר וגדול מאחורי הדלפק. גם אני יודע קצת עברית, הוא אומר לי בגרמנית. גם אני יודע קצת ערבית, אני אומר לו בגרמנית. ויש לו את הטלפון שאולי ארצה אבל לא יודע, יוצא החוצה לקרוא עליו באינטרנט. הנה מסעדה, חומוס פול כמו אצל אבו חסן, אפשר לשבת ולחשוב.
הוא יושב מולי, מציע לי מהחמוצים שבצלחת שלו, בצל ולפת וזיתים דפוקים ופטרוזיליה, מעביר אלי את שמן הזית. הוא אוכל את החומוס פטריות שלו בלי פיתות, רק עם מזלג והמון שמן זית.

קוראים לו עימאד, שנה וחצי בברלין, הגיע מחאלב. היו לו בית, שני הורים וחמישה אחים ואחיות. ההורים מתו, אחות אחת ברחה לאמריקה, השאר עדיין בחאלב. והוא לא יודע גרמנית, רק לאחרונה התחיל ללמוד, ואני מגייס את שארית זכרונות הערבית לשיחה מרוסקת בין שני מהגרים.

עימאד מתרגש כשאני זורק 'פיסטוק חלבי' לאוויר, מחייך ונותן לי 'כיף' בכף יד פתוחה. אתה יודע כמה עולה פיסטוק חלבי בחאלב? שישה יורו לקילו. אתה יודע כמה עלה לפני שהתחילה המלחמה? יורו אחד לשני קילו. האחים שנותרו מאחור מסתדרים, חייבים להסתדר, וכולם רוצים שאסד ייעלם, שימות. הוא רוצה לחזור אליהם לחאלב, אחרי המלחמה. המלחמה תיגמר, אני תמה. לא יודע, הוא מעקם פנים, בינתיים אני כאן, מצאתי עבודה, שוכר דירה, אוכל לרוב בבית, רק לפעמים יוצא לכאן לאכול חומוס, היום למשל.

מעא סלאמה עימאד, סלאם עלייכום יא עיראן. הוא לשמאל, אני לימין, חומוס וחלבה במכולת ויאללה, הביתה. שכחתי מהטלפון החדש, מהבחור ב'אל אקצה מובייל' שמחכה לי, אולי הוא שכח, הוא בטח שכח.

פגשתי פליט מסוריה, ישבתי איתו על חומוס של צהריים, וזה אולי נשמע כמו חלום של פעיל שמאל קיצוני אבל מה לעשות, זה קרה, אשקרה.

בין שני בתים

כשאת כאן הכל בסדר
והסדר חוזר לחיים
עם טלויזיה וארוחת ערב
וכוכבים שהולכים ובאים
את מספרת סיפור שקרה לך
על הילדה שנפלה בגינה
ואמא לפעמים מעצבנת
וגם אתה, אבל רק השנה
.
ולפני השינה את אומרת
לילה טוב, אוהבת אותך
אחר כך עוצמת עיניים
ונרדמת יפה וצחה
ותמיד כשאת מתעוררת
החיוך של הבוקר רחב
והשמש שלך בעיניים
מגרשת את החושך עכשיו
.

ככה זה כשאין שניים
מסתדרים עם מה שאפשר
בין שני בתים
ושני ארונות בגדים
עוד מעט יגיע מחר
.

כשאת לא כאן הכל לא בסדר
ואני מאבד קצת תחושה
מגלגל תהיות אל תוך סרט
שנשרף בענן של בושה
האישה בתמונה מביטה בי
לפעמים היא דומה לך כל כך
השיער, הפנים, העיניים
הדברים שאהבתי רק בך
.

לא הספקת לסדר, זה בסדר
גם אני לא מצליח לרוב
תסדרי כשתגיעי הביתה
עוד מעט הכל יהיה טוב
השמש עולה, הנה בוקר
רק כמה שעות ודי
איך שחודש, שבוע, יומיים
הם לנצח יותר מדי
.

ככה זה כשאין שניים
מסתדרים עם מה שאפשר
בין שני בתים
ושני ארונות בגדים
עוד מעט יגיע מחר

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: