היתה כאן חומה

יְלָדִים שְׁרָצִים ברחובות
מְכוֹניוֹת שנוסעות בַּכְּבִישִׁים
רכבות מֵעַל וּמִתַּחַת
וַהֲמוֹן גבָרִים וְנָשִים
חנויות לממכר פֶּרְפוּמֶרְיָה
בֵּית קוֹלְנוֹעַ גָּדוֹל עִם צוֹפִים
עֲנָנִים לְבָנִים בשמיים
עורבים מְנַקְּרִים ועפים

עוֹלָם אֶחָד שֶׁהוּא שניים
הֵם הָיוּ וְאֵינָם כָּאן יוֹתֶר
וּפַעַם הָיְתָה כָּאן חוֹמָה
שסופה
כְּמוֹ תָּמִיד
לוותר

תָּכְנִיּוֹת טֶלֶוִיזְיָה בַּבַּיִת
מִשְׂחֲקֵי כַּדּוּרֶגֶל בַּחוּץ
עֲבוֹדָה, לימודים, משקפיים
שנראים עלייך פיצוץ
וְאוּלַי בְּקָרוֹב עוֹד נצליח
לַעֲבוֹר אֶל הַצָּד הַשֵּׁנִי
וְנִרְאֶה אֲנָשִׁים שכמונו
כְּמוֹ שְׂאָת, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי

עוֹלָם אֶחָד שֶׁהוּא שניים
הֵם הָיוּ וְאֵינָם כָּאן יוֹתֶר
וּפַעַם הָיְתָה כָּאן חוֹמָה
שסופה
כְּמוֹ תָּמִיד
לוותר

חומוס עם פליט

בבוקר רציתי טלפון חדש, נמאס לי מהישן. הסדק במסך מעצבן את העין גם אם האצבע המורה לא מרגישה, השבר הקטן בקצה הפלסטיק, הסוללה שמתחזקת חיי מסך באורך של טרילוגיית 'משפחת קמיצ'לי'. חוץ מזה שחלפו ארבע שנים, הגיע הזמן, אומרים כולם. ואני לא אוהב להקשיב לכולם, אז אולי זה אני שאומר לעצמי.

לא מתגעגע לארץ באופן קבוע, מזמן לא שם, התרגלתי לכאן, אבל כשעולה הצורך לחוש קצת ישראל בברלין אני נוסע לנויקלן. פרצופים מוכרים גם אם לא מכירים, המון ערבית ושלטים בשפה שעוד בבית הספר היסודי הספקתי ללמוד ולהכיר, אנשים בחנויות לציוד סלולרי שתמיד יודעים כמה מלים בעברית כי ההורים נולדו בעכו/יפו/חיפה/רמאללה, מסעדות עם החומוס היחיד שארצה לאכול מחוץ לבית.

יש מסעדה אחת אליה מגיעים כל הכתבים. פעם זה על המחירים בברלין, פעם על האיסלמיזציה, פעם על ישראלים שעוזבים את ישראל לטובת הייקים של גרמניה. תמיד היא ברקע, כמו אזהרה לצופים, יש כאן ערבים, המון ערבים, מסוכן. הנה המסעדה, עברתי לידה, אפילו נכנסתי, פסיכופת אמיתי. השולחנות מלאים, כולם מדברים בערבית, התור לשווארמה ארוך ארוך.

חנות סלולרית ליד, 'אל אקצה מובייל', בחור צעיר וגדול מאחורי הדלפק. גם אני יודע קצת עברית, הוא אומר לי בגרמנית. גם אני יודע קצת ערבית, אני אומר לו בגרמנית. ויש לו את הטלפון שאולי ארצה אבל לא יודע, יוצא החוצה לקרוא עליו באינטרנט. הנה מסעדה, חומוס פול כמו אצל אבו חסן, אפשר לשבת ולחשוב.
הוא יושב מולי, מציע לי מהחמוצים שבצלחת שלו, בצל ולפת וזיתים דפוקים ופטרוזיליה, מעביר אלי את שמן הזית. הוא אוכל את החומוס פטריות שלו בלי פיתות, רק עם מזלג והמון שמן זית.

קוראים לו עימאד, שנה וחצי בברלין, הגיע מחאלב. היו לו בית, שני הורים וחמישה אחים ואחיות. ההורים מתו, אחות אחת ברחה לאמריקה, השאר עדיין בחאלב. והוא לא יודע גרמנית, רק לאחרונה התחיל ללמוד, ואני מגייס את שארית זכרונות הערבית לשיחה מרוסקת בין שני מהגרים.

עימאד מתרגש כשאני זורק 'פיסטוק חלבי' לאוויר, מחייך ונותן לי 'כיף' בכף יד פתוחה. אתה יודע כמה עולה פיסטוק חלבי בחאלב? שישה יורו לקילו. אתה יודע כמה עלה לפני שהתחילה המלחמה? יורו אחד לשני קילו. האחים שנותרו מאחור מסתדרים, חייבים להסתדר, וכולם רוצים שאסד ייעלם, שימות. הוא רוצה לחזור אליהם לחאלב, אחרי המלחמה. המלחמה תיגמר, אני תמה. לא יודע, הוא מעקם פנים, בינתיים אני כאן, מצאתי עבודה, שוכר דירה, אוכל לרוב בבית, רק לפעמים יוצא לכאן לאכול חומוס, היום למשל.

מעא סלאמה עימאד, סלאם עלייכום יא עיראן. הוא לשמאל, אני לימין, חומוס וחלבה במכולת ויאללה, הביתה. שכחתי מהטלפון החדש, מהבחור ב'אל אקצה מובייל' שמחכה לי, אולי הוא שכח, הוא בטח שכח.

פגשתי פליט מסוריה, ישבתי איתו על חומוס של צהריים, וזה אולי נשמע כמו חלום של פעיל שמאל קיצוני אבל מה לעשות, זה קרה, אשקרה.

בין שני בתים

כשאת כאן הכל בסדר
והסדר חוזר לחיים
עם טלויזיה וארוחת ערב
וכוכבים שהולכים ובאים
את מספרת סיפור שקרה לך
על הילדה שנפלה בגינה
ואמא לפעמים מעצבנת
וגם אתה, אבל רק השנה
.
ולפני השינה את אומרת
לילה טוב, אוהבת אותך
אחר כך עוצמת עיניים
ונרדמת יפה וצחה
ותמיד כשאת מתעוררת
החיוך של הבוקר רחב
והשמש שלך בעיניים
מגרשת את החושך עכשיו
.

ככה זה כשאין שניים
מסתדרים עם מה שאפשר
בין שני בתים
ושני ארונות בגדים
עוד מעט יגיע מחר
.

כשאת לא כאן הכל לא בסדר
ואני מאבד קצת תחושה
מגלגל תהיות אל תוך סרט
שנשרף בענן של בושה
האישה בתמונה מביטה בי
לפעמים היא דומה לך כל כך
השיער, הפנים, העיניים
הדברים שאהבתי רק בך
.

לא הספקת לסדר, זה בסדר
גם אני לא מצליח לרוב
תסדרי כשתגיעי הביתה
עוד מעט הכל יהיה טוב
השמש עולה, הנה בוקר
רק כמה שעות ודי
איך שחודש, שבוע, יומיים
הם לנצח יותר מדי
.

ככה זה כשאין שניים
מסתדרים עם מה שאפשר
בין שני בתים
ושני ארונות בגדים
עוד מעט יגיע מחר

מוסיקה זוכרת

ספטמבר 1984,

הילדה מהכיתה המקבילה מחבבת אותי, סיפרה לי סיגל. גבוהה, שיער ג'ינג'י שופע, כמעט עד למותניים, ממש בעניין, דבר איתה. ואני, מה לי ולשיח עם בנות שמעוניינות, לא מבין בדברים האלה, תנו להתרגל לכיתה ט'. חוץ מזה אני מתחיל להיות מאוהב בילדה שיושבת לידי, מדליקה כזו, מצחיקה וחייכנית, הרבה יותר מהג'ינגי'ת מהכיתה המקבילה. והילדה שיושבת לידי מקובלת ואני לא, ואין סיכוי שמקובלת תהיה ביחד עם אחד שלא, אבל מותר לחלום.

דבר איתה כבר, זועמת סיגל, היא מחכה לסימן ממך, בסוף גם לה תיגמר הסבלנות. אני מקשיב לסיגל, ובסוף היום אני עוזב את בית הספר מהכניסה האחורית, עושה עיקוף דרך שכונת הווילות כדי לא להיתקל בג'ינג'ית, לא נעים, היא ממתינה למילה ממני, ואני אידיוט שלא מסוגל לפתוח את הפה, מתבייש כל כך. מה נעשה ביחד, נתנשק? איך בכלל עושים דבר כזה? ומה אחר כך? יש בכלל חיים מעבר למילק בר ולקולנוע רינה? לא רוצה, לא מסוגל, הכי טוב לדמיין אותה מכוערת, עם נמשים ענקיים שמכסים את הפנים, עם אוזניים ארוכות ואף גדול שתקוע שם באמצע, ואני לא מצליח, יופייה מקשה עליי.

ואחרי שלושה חודשים נמאס לה, ירדה ממני והתלבשה על אורן. עכשיו היא תפוסה, עכשיו הם זוג, כבר לא צריך לצאת מאחור, כנראה שכבר לא אכפת לה ממני. ובבוקר, כשאני עובר ליד הכיתה שלה בדרך לשלי, אני מייחל שלא תהיה שם, שלא ייפגשו מבטינו. ולפעמים זה קורה, והיא יורה בי חיצים של טינה מעיניה, של ילדה שרצתה ולא הבינה למה לא. והיא לא יודעת שבלילות לפני שינה אני שוכב במיטה, שומע מאיר בנאי וחושב על הג'ינג'ית שלא תהיה שלי, על מלאך בדמות אישה שפגשתי בשדה. ועמדתי, ולא יכולתי לברוח, אז היא חייכה, נגעה בשערי, לחשה ברוך את שמי – ונעלמה. וכשאני מתעורר בבוקר אני מפסיק עם החלומות. אין אישה, לא היה גם מלאך, והיום עולה, איך היום עולה.

(כשהיום עולה: http://youtu.be/GThi8r6IE9k)
*
ינואר 1987,

הם לא אוהבים אותי, לא מסתדרים איתי. מקשיבים כל היום למוזיקה טורקית מדכאת בפול ווליום, אפילו המפקדים מפחדים מהם. ויש לכל אחד מהם 'דפוק' של שנה, לא מתרגשים מעונשים, ממשפטים צבאיים, עושים מה שהם רוצים בבסיס, שנה פלוס-מינוס, מה זה כבר משנה. והם לא מוכנים להקשיב למוסיקה האשכנזית שהבאתי מתל אביב, אז אני עובר לחדר האפסנאי התורן, מבלה את הלילות בין קיטבגים ומימיות, מעשן בלי הפסקה, שותה קפה 'נשיא' שחור, מכין טוסטים מלחם לבן על תנור ספירלה ששוכב על הגב, מקשיב למוסיקה בווקמן.

הם לא מבינים אותי, גם לא רוצים להבין, אצלם באופקים ובדימונה אין מקום לשכנתוזי כמוני, שלא מבין עניין, שלא מסוגל להבין עניין. ורק ג'ו, המתנדב האמריקאי שלפעמים עובד כשדרן בקול השלום, מקשיב לי, מדבר איתי על מוזיקה. והוא שמע על מאיר בנאי, בטח ששמע, גם אוהב אותו, והכי הרבה את 'גשם', בדיוק כמוני.

ואני רוצה לצאת מכאן, מהחור הזה באמצע המדבר, שישים קילומטרים מאילת, שלוש מאות מהבית, שומקום. ובלילה, על מיטת סוכנות באפסנאות מאובקת, אני נועל מאחוריי את בריח הדלת הכבד, מרכיב את האוזניות על הראש, לוחץ על 'פליי' וצועק בכל העיר, שיסתכלו עליי, רק עליי. ויום אחד הכל יהיה מאחור, זכרונות, אפלה. וכשבחוץ מתחיל הגשם לרדת אני צועק בתוכי, מדמיין שהוא הגיע כי הזמנתי אותו, כי צריך לשטוף הכל, כי אני כבר עייף, פוחד מעצמי, רוצה לנשום.

('גשם': http://youtu.be/X3bGncDZvr4)
*
דצמבר 1993,

מחר עוזבים את הארץ, טסים לארצות הברית. עוצרים אצל הדודה ליומיים-שלושה, אחר כך בטיסה מקומית לעיר חדשה, לא רחוק ממכסיקו, משאירים הכל מאחור – את ההורים, את החברים, את הכדורגל, את הקטנוע, את דינה.

יש לה שם עתיק ופנים של ילדה, והיא קטנה כל כך, נמוכה ממני בראש וחצי, ובכל פעם שאני מביט בה מלמעלה אני תוהה מחדש מה יש לאישה יפה, עם עבודה וילדים ובית בצפון, לחפש אצל בחור צעיר שלא יודע איך ייראה מחר. והיא יודעת שעוד מעט אעזוב למדינה אחרת, ולפעמים מנסה לשכנע אותי להישאר, אבל הלב האוהב שלה יודע שהיא תשחרר, שהעתיד איפשהו בשמיים, מחפש מישהו להתחבר אליו, אולי אליי.

ובלילה האחרון אנחנו יחד, מטיילים על החוף, ישנים בבית מלון קטן, מתעוררים עם עצב בלב. והעיניים שלה אדומות, לא ישנה ובכתה כל הלילה, ואני מביט בה, ובזמן האחרון היא היתה האחת והיחידה, את היית נסיכה, והשמש שלך היא השמש שלי, כולי, איתי רק איתי. ואני מחייך, ואחר כך קצת בוכה, מתרגש לקראת החיים במדינה אחרת ולא רוצה לעזוב אותה.

היא לא תבוא, יש לה ילדים ועבודה, והחברים אומרים לה שזה לא בשבילה, שהיא צריכה מישהו בגילה, ואנחנו יודעים שהם צודקים אבל מושכים עוד קצת את הסוף. והיא לא מכירה את השיר הזה אבל אוהבת את המלים, עוצמת עיניים כשאני שר לה, לא רוצה להתעורר.

('את אחת ויחידה': http://youtu.be/n-xu9KuK6cA)
*
אוקטובר 2005,

חם היום בגואה, מרגיש כמו ארבעים מעלות, עדיף להישאר בגסטהאוס המוצל, להמתין עם התוכניות עד החשיכה. יום חמישי היום, יש בערב ג'ם סשן במסעדה האיטלקית עם מוזיקה וג'אראס, יש חומוסיה חדשה ברחוב הראשי, והחומוס האחרון שלי היה לפני חצי שנה, יש למה לצפות.

הדיסקמן שקניתי בדיוטי פרי מתחיל לזייף, לא עושה פאסט פורוורד, והאוספים שצרבתי במומבאי ארוכים, וכבר לא אוהב את כל השירים, מה שהתאים לפני שלושה חודשים במומבאי המזוהמת ושטופת העשן לא מתאים לכפר ירוק על חוף הים בצפון גואה.

איפשהו בצ'ימידן, בכיס הפנימי הגדול, יש דיסקים שהבאתי מהארץ. אריק איינשטיין, שלום חנוך, חוה אלברשטיין, טום וייטס, ג'ורג' בנסון, מאיר בנאי.

מאיר בנאי.

סנג'י המלצר מביא את האוכל לשולחן, אורז ביריאני ירוק, אלו גובי עם צ'פאטי ובקבוק קולה עם קרח שגירד מדפנות המקפיא. כל היום מעשן סיגריות הודיות זולות ושותה קפה, מדכא את התיאבון, מסיים לאכול עם השקיעה. החבר'ה מהגסטהאוס מתארגנים לקראת כדורעף חופים של סוף יום, מנדי מגלגל ג'וינטים לצופים. יותר מאוחר אצטרף אליהם, אחרי שאגמור לכתוב את השיר.

כבר חודשיים שאני לבד, היא עזבה מזמן את העיר, נסעה לדרום. וכשהיא עלתה לרכבת עמדתי על הרציף ונופפתי בידי לשלום עצוב עד שנעלמה באופק. ורק יומיים, איך אפשר לדעת משהו אחרי יומיים.
עכשיו לא רע לי, סולו בטיול של החיים, ואולי ניפגש בעתיד הקרוב, ואולי לא. ואולי היא האחת והיחידה, היה לנו כל כך טוב ביחד, כדאי להיפגש שוב כדי לגלות אם זה עוד רומן של חופש שלא סובל ממגבלות השגרה.

אבל הזכרונות שמכים בי עכשיו, בגסטהאוס על חוף הים, אומרים שאולי אפשר, שווה לנסות, והלוואי והיתה כאן עכשיו, הייתי מבקש ממנה לא ללכת. אל תלכי מכאן, לא לא, אל תלכי מכאן, יש לי רק אותך, יש לי רק אותך, יש לי רק אותך.

אני בא אלייך
אני בא אלייך
את יודעת שכן
מחכה לי שם
אל תלכי משם
אני בא אלייך
בטיסה ישירה
כי את צריכה אותי
ואני צריך אותך
אל תלכי משם

גם אני רוצה להיות כמו מאיר בנאי, לדבר מהלב לכולם, אבל זה אפילו לא קרוב. והשיר ממשיך להיכתב, ואני קורא אותו וחושב עליה, רגע לפני שייכנס למגירת שיכחת השירים שכתבתי.

('אל תלכי מכאן': http://youtu.be/Z-UYyX3p9Qs)
*
ינואר 2017,

מאיר בנאי נולד בחמישה ביולי, אני נולדתי בארבעה ביולי. מאיר בנאי נולד ביום רביעי, אני נולדתי ביום חמישי. מאיר בנאי לא יחגוג הקיץ את יום הולדתו, אני אהיה שם בשבילו.

כבר הוצאתי את הדיסק של הודו מהמחסן, עכשיו הוא בתוך המחשב, מנגן את השירים שלו שליוו אותי על פני שלוש יבשות. ויש עליו שריטה לא קטנה, בדיוק על 'מנגינת הנדודים', אבל אני אסתדר עם שריטה אחת של אופי על דיסק בן חמש עשרה עם שלושה עשורים, נסו למצוא אחת כזו על קובץ בספוטיפיי.

ורק שאלה אחת נותרה עלומה: למה הם הולכים כל כך צעירים?

אל תלכו מכאן.

ברלין על רגל אחת

הלוח הממוסמר בכניסה לחדר מספר באותיות וספרות שחורות ששעות הקבלה הן בין תשע לאחת. כבר עשר והרופא עדיין לא הגיע. אולי הוא נתקע בפקק, אולי הרכבת תקועה כי מישהו התאבד על הפסים, אולי הוא סתם התעצל הבוקר ושיתפגרו הממתינים בתור. הם לא חולים פרטיים, סתם לקוחות של קופת חולים. אולי הוא בכלל היא.

הקביים נחים על הרצפה, עייפים מהעומס, בין הכסא לארגז עם הצעצועים. זה לא מקום לילדים, בחדר המתנה חשוך וקר, עם טלויזיה שמנותקת מהחשמל ופוסטר עם תרשימים רפואיים של ברכיים ושוקיים. אפילו הסחלב הסגול שמציץ מהעציץ השחור בקצה הכוננית לא מצליח להאיר את החדר ביופיו הפלסטי.

הבחור שיושב ליד דלת הכניסה לחדר נועץ בי את מבטו, כמו חצים שנורים מאישוניו הירוקים ונבלמים בפניי. והוא לא מסיר ממני את העיניים, ממשיך לנסות ולחדור, להתעלם מהקליפה, אפילו לא ממצמץ. עכשיו זו מלחמה על מרחב, עכשיו גם אני חייל בשדה הקרב, נראה מי ישפיל ראשון את עיניו, מי יטה ראש הצידה, רחוק מהתנגשות. ארבע-שתיים, ניצחתי.

הרופאה עניינית, מפרטת את טכניקת הניתוח, מתארת ביובש את ההליך: הרדמה, שני חורים, כניסה, מצלמה, סכין, חיתוך, הסרה, החלקה, יציאה, תפירה, סוף הרדמה. האחות שולחת אותי לבית החולים, עוד היום, היא פוקדת בטון מלטף, שלא תחפש אותו בבוקר הניתוח. והיא עונה בסבלנות על כל השאלות, נותנת לזמן להבין דרך המבטא המוזר. הוא בטח צרפתי, היא עשויה לתהות, כמו שכולם כאן תוהים.

הגשם לא מפריע, גם לא הקור שבא והולך. מתרגלים לאופי, לשפה, לאוכל, מתרגלים לכל דבר, רק לא לזה. והיא חשבה שזה קרה באשמתה, והחברות בכיתה סיפרו שהיא נעצבה בהפסקה כי האמינה שלא אוכל לרוץ ולקפוץ עוד לעולם. זה לא בגללֶך, מה פתאום, זה קורה לפעמים, אולי התאמנתי יותר מדי, והראש מרגיש בן שש עשרה אבל הגוף לא מתחבר לתחושה, ממשיך לדבוק בעקשנות בכרונולוגי, מסרב ליישר קו עם הדרישות שלי ממנו. איטס פֶּיי טָיים, מענטש, לכל דבר יש מחיר, מתישהו אפילו אתה תבין.
*
אחרי ארוחת השבת מדברים על ספריי פלפל, אולרים קטנים על מחזיקי מפתחות, קרב מגע. אף פעם לא הכרתי חיים של פחד בחושך לבד, וגברים שתוקפים בלי לחשוב פעמיים. גבר עם נוכחות ומטר ותשעים לא זקוק לאמצעי הגנה, אליו לא מתקרבים, הולכים על הקטנים, על הקטנות.

היא לא יודעת אם כדאי לנסוע הביתה ברכבת. יום שישי, כולם בחוץ, שותים כמו משוגעים, מאבדים את הראש. ויותר מכל מרתיעות אותה החבורות, בסניקרס לבנים וכובעי מצחיה על הצד, וגם השיכורים על הספסל בדרך לתחנה. היא מזמינה מונית, נרגעת, כבר לא מוטרדת.

ועכשיו, בדרך הביתה, גבר עם נוכחות ומטר ותשעים על קביים, והפחדים שבראש מסמנים אותו כקורבן, מדדה על רגל אחת, לא יכול להתגונן. בטח יש לו ארנק, אני מספר לתוקף, רק אתמול משך סכום כסף גדול מהבנק, אפשר לשלם בו שכר דירה, להחזיר חובות, לקנות אלכוהול, להשתכר על הספסל מול התחנה עד לסופו של סוף השבוע.

מי זה שם, מאחור, צועד בשקט, בקצב קבוע, שואף ונושף אוויר של ריאות עכורות מטבק זול של סיגריות מוברחות, מתקרב עוד קצת, ממש מעבר לכתף. כנראה שאצטרך להשליך את הקביים, לייצב את הזרועות, לקפוץ בסתר את האצבעות לאגרופים קשים ולהמתין לניצוץ בעיניו, לא פשוט. אבל הוא לא זורק מבט, עוקף מימין וחוצה את הכביש, ואני צולע במעלה המדרגות ונועל מאחוריי את הדלת, עכשיו טוב.

לבד בברלין, כל אחד והבחירות שלו. לרוב מתרגש, בכל בוקר מחדש. הרחובות, הבניינים, ההיסטוריה שצצה בכל פינה, המאפיה של הטורקי, הסביח של הישראלי, בית הספר של הילדה, הבית של החברה שלה, הבית של החברה שלי. וכולם יהיו שם אחרי, ונותרו ארבעים ושמונה שעות בבית חולים ליד הבית, כמו נסיעת עסקים ומלון דרכים עם שירות חדרים, לנוח במקום אחר, להתאושש ולשוב הביתה, ובעצם לא כל כך לבד.

*
שבע בבוקר, השמש מתחילה לעלות, לשלוח מבט אדום אל מעבר לאופק השחור. האחות נכנסת, מדווחת מה היה, מתי אשוב ללכת ואיפה נמצאת המקלחת המחלקתית. והברך בוערת, כמו הר געש שמתפרץ ומסרב להירגע, והלוואי שתיפתח התקרה וגשם ימלא את החדר, ירטיב בטיפות קרות את הרגל, ירגיע אותה. גם שקית קרח תעזור.

מתקשרים, שולחים הודעה, מגיבים לפוסט שכתבתי בפייסבוק. החדר מיותם מאדם, רק אחות מזדמנת, פיזיותרפיסטית יהודיה מברזיל, סניטר שמארגן עוד אוכל, שיודע שאי אפשר לשרוד עם המנות הקטנות שמגיעות ממטבח רחוק של קייטרינג. אוכל של בית חולים עם לחם מעובד, חמאה שמנה, גבינה צהובה זולה ונקניק בהיר משומן ומוצרי לוואי, כמו שפעם סיפרה לנו הפקידה בבסיס שלפני הגיוס עבדה במפעל לנקניק. מה לא היה שם, היתה מפחידה אותנו, בעיקר בתור לארוחת הצהריים: עור ועצמות, עיניים ונוצות ובשר נחות, והכל נטחן יחד לעיסה דביקה אחת שנפרסת לעינינו בטריוּת של קצביה. תאכל הכל מותק, רק לא נקניק.

הם לא יכולים להגיע, מחוץ לעיר. הוא לא יכול לבקר, התחייבויות, פגישות מתוכננות, אי אפשר לדחות. היא לא מוכנה לעזור, לאסוף את הילדה מבית הספר, לא אתן לך להרוס את שגרת החיים שלי, ואם אתה לא יכול אז תמצא מישהו אחר… לא יכול לשכב על הגב, כואב כל כך. לא יכול לשכב על הצד, התפרים. לא יכול לשכב, לא יכול לקום, לא יכול ללכת. הייתי נותן המון כדי ללכת, לקום מכאן, לצאת מהחדר המחניק, אפילו המסדרון הקצר יספיק. חייב לקום, אמרו לי שאפשר, וזה כל מה שאני רוצה… למשוך את הרגל אל שיפולי המיטה המתכווננת, להשחיל עליה נעל… נו… לצאת לדרך, הצעדים קטנים, הכאבים גדולים, ממשיך הלאה, יותר טוב, פחות כואב, סוף המסדרון, שוב לחדר. לא צריך אף אחד, מסתדר לבד, גם עם קביים.
*
בבוקר השני הפציעו שוב קרניים חלשות של שמש, פקחו את עיניי לקראת יום השחרור. מישהו ממתין לי למטה, הוא יסיע אותי הביתה, יעזור לי לטפס במדרגות, בסבלנות, עם התיק על הגב.

כולם מתלוננים על הדירה בקומה הרביעית, בלי מעלית, ומי שוכר דירה בקומה רביעית בלי מעלית, הם שואלים בכניסה אליה, מתנשפים ממאמץ מרוכז של אנשי מעליות וקומות תחתונות. נקבע אצלי, ניפגש במסעדה, בפינת הרחוב, רק לא אצלך שם למעלה, למי יש כוח לזה.

שבעים וחמש מדרגות ממתינות לאיש עם הקביים, והוא יטפס, אין לו ברירה, שם נמצא הבית. גם הוא מגיע עם נשימה קצרה לדלת הכניסה, אבל שם למעלה, מעל כולם, נמצאת הממלכה שלו. רחוק מהרחוב, קרוב לשמיים. שם ישאב כוחות, יתחזק, משם ייצא לעולם, בכל פעם מחדש.

צא כבר, כולם מחכים.

עובר, לא עובר

המורה נכנסת לכיתה, השיעור מתחיל. שעתיים ברציפות, עד להפסקה הראשונה. פעם היא מדברת על טור חשבוני ותולדות בית שני, פעם על פרזנט סימפל או פרזנט פרוגרסיב. ושמונה בבוקר עכשיו, מוקדם כל כך בשביל עניינים שכאלה. מישהו החליט פעם ששמונה בבוקר היא שעה נהדרת לפתוח בה את היום וחרץ את גורלם של ילדי העולם ועובדיו לשנים של עיניים טרוטות וקורי שינה בדרך לבית הספר, בדרך לעבודה.

כמה היא מדברת, המורה הזו, כל כך משעמם. שעה, שעה וחצי, אולי אפילו יותר, תיכף זה יסתיים. מה השעה אצלך, רמי? לא, לא יכול להיות שרק שמונה וחצי, שעוד שעה וחצי להפסקה. גם אצלך, מיכל, שמונה וחצי? שמונה שלושים ושתיים, לא שמונה וחצי. תודה רבה לך באמת, עשית לי את היום, קיצצת ממנו שתי דקות… הזמן לא זז, דווקא כשלא נהנים, לא ככה מיכלסקי? עזוב אותי בשקט, תן להקשיב. ואל תקרא לי מיכלסקי, אני לא רוסיה! על מה אתם מדברים שם מאחור, שתפו אותנו, שכל הכיתה תהנה. מיכל מכירה את החומר, ואני לא מתרשמת מהתשעים שלך במבחן, אז תירגע לפני שההורים שלך יקבלו הזמנה ממני.

שמונה וחמישים. אם אפשר היה לגרד את הזמן מעלינו הייתי מגדל ציפורניים שהיו נכנסות לספר השיאים של גינס. המון דברים מעניינים יש בחיים, הרבה יותר משלטון הורקנוס ומדיניות החוץ של שלומציון על הבוקר, אז איך זה שבמקום לחיות את החיים אני תקוע בכיתה מחניקה עם מורה מעצבנת וארבעים ואחד ילדים וסופר את הזמן לאחור. לעזאזל עם הזמן, מתקעקע בתוך הראש כשלא רוצים, נעלם כמו קסם כשצריכים.
ואמא מספרת לפעמים על ימי נעוריה, אפשר לראות אותם בעיניה, כאילו רק אתמול היתה בת שש עשרה, והראש עדיין בן שש עשרה אבל הגוף לא מסכים עם האבחנה, איך עבר הזמן. הלוואי, הלוואי ויגיע היום, ואזכר בילדותי שהיתה ממש מזמן, הרבה אחרי הימים הארוכים בעולם של טור חשבוני ובית שני, הימים שלעולם לא יסתיימו.

*
הרופאה אמרה שצריך לנוח, שיש יותר מדי עומס על הברך, שלושה שבועות לכל הפחות. ופתאום, בלי להרגיש, חלף לו חודש שלם, ואני שוב עומד על הרגליים, יוצא לרחוב, מוכן לשוב לפעילות, כל פעילות – אבל בזהירות. תחשוב על כל צעד שלך, היא אמרה לי הבוקר, אתה בדיוק בגיל בו צריך להתחיל, עוד מעט בן חמישים. עוד שנה וחצי, לא צריך למהר. גם היא לא ממהרת, גם היום הראש שלה בן שש עשרה.

מתישהו, הרבה אחרי בית הספר היסודי, הפסקתי לחוש בקיומו של הזמן. והוא נמצא כאן, מעליי ומתחתיי ומצדדיי, ומלקה בי בכל יום מחדש. ואני, מאזוכיסט שכמוני, התרגלתי אליו. והוא מתחנן לתשומת לב, מבקש שאביט בשעון מדי פעם, שאבין שהוא כאן, אבל השעון רחוק מהעין, בחדר השני, לא מעניין, שיספר את סיפורו הדיגיטלי למישהו אחר.

יש אור ויש חושך, בוקר ולילה, והנפש רוצה עוד, לא להפסיק לחיות בחצות, אבל העיניים עצמאיות, לא מקשיבות, נעצמות, מרסקות את שארית הזמן לחתיכות, משאירות יום נוסף מאחור, וכבר היו יותר משבעה עשר אלף כאלה בחיי, אז למה, בכל פעם מחדש, קשות כל כך השניות האחרונות?

והיא רחוקה, בקצה השני של המדינה, וכל יום שעובר מזכיר לי שהיא לא כאן. מתישהו, די בקרוב, נחפון בצוותא דקות של אושר, עד אז נמתין, כל אחד במקומו, והזמן יעבור. כי החיים החלו לטוס מול העיניים, ואפשר לשבת כל היום מול הקיר ולצפות בצבע שמתייבש עליו – ולא להצליח להבין לאן נעלם הזמן ומתי בכלל הספיקה השמש השוקעת לזרוח.

הסתיו שנפל על העיר מקדיר את השמיים, ימים בלי שמש ועם רחובות אפורים. וצריך ללבוש מעיל, ואחר כך גם סוודר, וגוף אף פעם לא זוכר כמה קר יכול להיות כאן כי גוף לא אוהב קור. אבל הסתיו יעבור, גם החורף, ואז האביב והקיץ, ושוב לא נזכור כמה קר כאן בדצמבר. והזמן יעמוד מאחורינו, יצעק בקול שלא נשמע, ידרוש התייחסות, ואנחנו לא נשמע דבר, נמשיך בשלנו, מה שזה לא יהיה. מתישהו לא נהיה כאן, ויש האומרים שזה הרגע בו יהיה לנו את כל הזמן שבעולם, ואני כבר לא בטוח שזה טוב.

שני סיבובים שמאלה

"הדרך ארוכה ומתפתלת

מן הסתם הוא נזכר בהופעה

השמיים קודרים עכשיו

מוציא בקבוק, לוקח לג…."

 

מתעורר בשש וחצי בבוקר, שולח יד כבדה לשידה, לחפש בעיניים עצומות את הסמארטפון שמנגן, לא מאמין שהרגע הזה הגיע.  לוחץ על הנודניק של השעון המעורר, שפעם היה מנדנד אחרי חמש דקות והיום אחרי עשר.  שונא אותו, שונא את הנודניק שיגיע אחריו, שונא את כל הנודניקים.

מנסה לראות משהו בחושך שממלא את החדר, לא מצליח, משפשף את העיניים, את הפנים.  הגוף כבד, המחשבה מעורפלת, הרוח מעל החומר.  מתמתח בלי חשק במיטה, מסיר את השמיכה מעל הגוף, לא רוצה להיפרד ממנה, מחזיר אותה אליו, מעליו, לא רוצה לקום, חייב לקום, למה לקום, ככה לקום, הרוח הפסידה לחומר.

מגשש את הדרך במסדרון האפל, נכנס למטבח החשוך, מדליק את האור, מסתנוור מהאור.  מדליק את הקומקום, תרתח כבר, כמה זמן, שותה כוס מים, כפית קפה בתוך הכוס, מוזג מים חמים לכוס, כפית סוכר, קצת חלב, חוזר למיטה, מתכסה.

קורא קצת עיתון, בודק קצת פייסבוק, מציץ בשעון, עוד עשרים דקות עד שאין ברירה, עד שחייבים לקום, מגרד עוד דקה, עוד אחת, עכשיו כבר אי אפשר, חייב, אין ברירה, לא יכול לאחר, אסור לאחר.

יוצא מהמיטה, נכנס למקלחת, מסובב את הברז, עומד מתחת לזרם, מים חמים… עוצם עיניים לרגע, פוקח, יוצא מהמקלחת, מתלבש, פותח את המקרר, מוציא ממנו שניצל ואורז מלפני יומיים, אורז הכל בקופסת פלסטיק עם מכסה כחול, שיהיה מה לאכול בצהריים.

נועל נעליים, לובש מעיל, עוזב את הבית, נועל את הדלת מאחור, שני סיבובים ימינה.

חולם על שני סיבובים שמאלה.

*

עובר על פני השכנים לשכונה, ואף אחד לא אומר שלום, כולם אפורים, כולם מכוסים מכף רגל ועד ראש, כולם ממהרים.  עוצר במאפיה, קונה כוס חד פעמית עם קפה פילטר שמשאיר טעם של משהו שרוף בפה, לפעמים מתפנק על קרואסון תעשייתי, תמיד בחלק השני של השבוע, לרוב לקראת סופו, סוכר וקלוריות ריקות של כמעט-סופשבוע, כמעט TGIF.

שיט, שכחתי לזרוק את הזבל.

מחר.

יושב ברכבת, מזל שבחר לגור כאן, ליד התחנה האחרונה, לפני שהקרונות מתמלאים באנשים אפורים שמכוסים מכף רגל ועד ראש ושממהרים לעבודה.  יושבים ועומדים, בוהים בסמארטפון, שקועים בספר, מנסים לנמנם, רק לא ליצור מגע, גם לא בטעות, אף אחד לא צריך חיוך, אור בעיניים, הסחות דעת מיותרות, לקראת עוד יום במשרד.

יורד בתחנה, מזהה פנים מוכרות מהעבודה, וכולם עם הפנים קדימה, בלי לפזול לימין ולשמאל, אולי יפגשו במקרה זוג עיניים, אולי ייאלצו לנהל סמול טוק מביך על כלום, ובוקר עכשיו, למי יש כוח לזה, משאירים את הצביעות לשעות העבודה הרשמיות, בין שמונה לחמש.

עוד חמש דקות עד למשרד, הולך לאט, בכל פעם קצת יותר, פותח את דלת הבניין, עולה במדרגות במקום במעלית, עוד דקה אחת של שקט, של תהיות, של "מה לעזאזל אני עושה כאן".  שולף את כרטיס העובד מהכיס, ממקום אותו אל מול העין האלקטרונית.  הדלת מצפצפת, אפשר להיכנס.

עוד יום.

הדלת נטרקת מאחור ברעש גדול.  העובדים מסתובבים, לראות מי נכנס, רואים שזה הוא, שבים למסכים, לסמארטפונים, קורא "בוקר טוב", לא מצפה לתגובה, התרגל.

מתיישב במקום הקבוע, מדליק את המחשב, שם משתמש, סיסמה, משרבט משהו על דף נייר.  עוד מעט פגישת צוות, ואין להם סבלנות לזה, היו מוותרים על זה, אבל אין ברירה, חייבים, ככה כתוב בלו"ז, בלי שאלות מיותרות, וגם הם משחקים את המשחק, מפגינים רצון ותשוקה בכאילו, מתלוננים, דורשים תשובות, גם אם הן לא חשובות, אז מכין משהו  לדבר עליו, שיישארו רגועים, שיפסיקו להטריד אותו, לפחות עד הצהריים.

ישיבה בעשר, ישיבה באחת עשרה, ישיבה בשתים עשרה, ראיון באחת, פגישה בשתיים, עשרים דקות לארוחת צהריים.  ריכולים על עובדים מאחורי הגב, ריכולים עליו מאחורי הגב, למלא דוחו"ת, לערוך שיחות, לדבר בטלפון.  לענות לכל המיילים, לכתוב משהו, לא חשוב מה, העיקר לענות, שלא יקומו הרשעים, ישלחו מייל לבוס, יתלוננו על האיטיות, על הגישה, על חוסר יכולת לעבוד בצוות, ואם יש תלונה אז יש בעיה, כך אמר פעם הבוס, כי מישהו חושב שאתה לא בסדר וזה מספיק רע, ולך תוכיח שאחותך נשואה באושר.  עשרים שנה.

פוגש במטבח את הנמסיס, ההוא שתמיד בקרבתו, שמחבב אותו, ששואל לדעתו, שמקלל אותו מאחורי גבו.  רוצה להיעלם ולא יכול, מתיישב מולו כי לא נעים, אסור להפגין רגשות בעבודה, כי את הרגשות משאירים בבית, כי מקום העבודה הוא לא הפורום המתאים להתמודד עם בעיות אישיות, כאן עובדים, כאן מחקים מערכות יחסים, כאן משחקים את המשחק.  מדברים על משהו מאוד לא חשוב בין נגיסות, מהנהנים המון בראש, ממהרים לסיים את האוכל, מביטים בתחינה לדלת הכניסה למטבח, אולי משם תבוא ישועה.

היא נכנסת פנימה, מצטרפת לשולחן.  תמיד היא בוכה, לפעמים גם בלי סיבה, נשברת ושונאת את כולם פעם בשבוע, חוזרת לעצמה פעם בשבוע.  לא נעים כאן, היא מתלוננת, החלונות פתוחים/החלונות סגורים/החלונות מלוכלכים/הקפה לא טעים/אין קפה/למה אין מכונת קפה/למה אין מכונת קפה טובה יותר/למה לא נותנים לנו ארבעים דקות לאכול/למה לא נותנים לנו אוכל/למה אין בננות/למה רק בננות/למה שוב סנדוויצ'ים עם גבינה צהובה/למה אין סנדוויצ'ים עם גבינה צהובה/למה לא נתת לי העלאה במשכורת/למה רק עשרה אחוז העלאה במשכורת/למה אתה מקדם אותו ולא אותי/למה אתה מקדם אותי.

חוזר לשולחן, לוחץ על המקלדת, מעיר את המחשב, שם משתמש, סיסמה.

לעדכן את הרשימות, לעדכן את הטפסים, לעדכן את כח אדם, לעדכן את המנהל, שיוכל לעדכן את המנהלת שלו, שתוכל לעדכן את הווייס פרזידנט שלה, שתוכל לעדכן את המנכ"ל, שיוכל לדבר אלינו פעם בחודש מתוך קובץ וידאו, הוא וכל הווייס פרזידנטס שעומדים על במה, שמחליפים שקופיות עם גרפים בלחיצת כפתור, שמספרים על רווחים עצומים, על עובדים נהדרים, על הרווחים העצומים יותר שבדרך, על הצורך להצטמצם בעובדים נהדרים כדי להשיג רווחים עצומים עוד יותר.  יושב מול התמונה שמרצדת מהמקרן בחדר הישיבות, דוחף שברי גפרורים וירטואליים אל בין העפעפיים, שלא ייעצמו העיניים, זזים באי נוחות על הכיסא, שלא יירדמו. לא מחזיק מעמד, מאבדת ריכוז, הצוואר מתעייף, מאבד אחיזה, הראש נע לאט לכיוון הכתף, נופל וקם, נופל וקם.  ורק הבוס, היחיד שיושב בפגישה עם לפטופ פתוח, מרוכז במסך הקטן שמולו, בטח גולש באינטרנט.

חמש בערב, סוף היום.  העט צונח מהיד, כולם קמים ועוזבים. סוף סוף, אחרי תשע שעות, קצת שקט, אפשר לעבוד.

חמש וחצי בערב, אי אפשר לעבוד, יותר מדי שעות במשרד, המוח ריק, ויש עוד קניות בסופר, וצריך ללכת לדואר, ולבקר את הילדה, ולהביא את המסמך שאמא שלה ביקשה, וחדר כושר, ופייסבוק, וטוויטר, וחולצה חדשה, שיהיה משהו יפה ללבוש במשרד.

פרצופים אפורים ברחוב שמתים להגיע הביתה, סמול טוק בין עובדים בדרך הביתה. עולה על הרכבת, כבר לא נהנה מפריבילגיות, עומד בין כולם, כמו כולם, סופר את הדקות עד שאגיע לתחנה.  מסיים את כל המטלות של פוסט יום העבודה, עולה במדרגות, מתקרב לדלת הכניסה, מתרגש לקראת הרגע, כל היום חלמתי עליו.

שני סיבובים שמאלה.

מכוון את השעון לשש וחצי בבוקר, מניח אותו על השידה, ליד המיטה.  מדליק את הטלויזיה, סיפרו לי בעבודה על סדרה מדליקה, המון פרקים.  אפשר לצפות בה, לבהות בה, להתמכר אליה, להתמכר לשיכחה, להתרגל לשיכחה, לשכוח מהאמונה שנבלה, מהדכאון שמסרב לגווע.

להיזכר בשתים עשרה בלילה, כשהרחובות מתחילים להירדם, כשהשקט עוטף את השכונה, כשהאנרגיות הכבולות פורצות את החומות, ממלאות את הגוף, מגרדות את השחקים – שצריך ללכת לישון כי מחר יום עבודה.

להסתובב במיטה, מצד לצד, מצד לצד, לקרוא כדי להירדם, לבהות בפרק של 'חברים' כדי להירדם…

להתעורר פתאום, בלי סיבה, להציץ בשעון.

ארבע וחצי בבוקר, ער לגמרי, איך יירדם עכשיו.

מצד לצד… מצד לצד…

עוד שעתיים והכל מתחיל מחדש, ואריק איינשטיין ישיר, והוא ילחץ על הנודניק.

שונא את הנודניק.

*

וככה עובר הזמן,  אביב וקיץ, וסתיו וחורף

פריחות ושלכות, וכל עונה כל-כך מתאימה לחיות בה.

כאילו הכין לך מישהו ציור רקע נהדר לאושר שלך,

ועכשיו רק קום והיה מאושר. 

אבל אתה עומד מאובן, לא עושה כלום, שקוע

בצער שלך, דוחה הכל למחר, ובינתיים הזמן עובר

ואתה יודע שאתה מחמיץ.

ועם תחושה מרה של בזבוז וחרטה אתה עומד ומסתכל

ומסתכל ומסתכל

ולא עושה כלום

(חנוך לוין, 'יעקובי ולידנטל') 

מלחמת אדם בחורף

חורף לא מביע חיבה, לא מתחשב.

חורף לא מלטף את הפנים, מכה בהם.

חורף דורש שאחבק אותו, רוצה לשלוט, רוצה אותי כנוע.

חורף לא אוהב אור, אז תמיד חשוך כשאנו יחד.

חורף עוקב אחריי, מנסה להיכנס אל ביתי, נשאר בחוץ, בחדר המדרגות.

אי אפשר לנהל ככה מערכת יחסים, אמר לי פעם חורף, יותר מדי אהבה בבית שלך, קשה לי עם זה.  ותמיד כשחורף מתלונן אני מסובב את הכפתור של הרדיאטור וממלא את החדר בעוד אהבה.

HOREF

*

לא אוהב את חורף, לא מבקש ממנו להישאר, רוצה שיילך, יודע שאין סיכוי, הוא כאן כדי להישאר.  והוא יודע שאני יודע שהוא לא יילך, אז הוא אפילו לא מנסה לשכנע.

חורף אוהב מגע חפוז – בדרך לעבודה, בדרך הביתה, בדרך לאן שהוא מאיפה שהוא.  ורק בסופי שבוע, כשאני יושב ביציע של אצטדיון כדורגל, הוא מרשה לעצמו קצת יותר – לחדור פנימה, להתגנב דרך סיבי המעיל העבה, לפלס מעבר בין חוטי הצעיף המלופף, עוד סנטימטר רבוע, עוד אחד.

וכשהוא עמוק בתוכי זה מאוחר מדי, אי אפשר להיפרד, אז אני נוקש שיניים ביציע וחושב מחשבות חמות – על קפה רותח שאף פעם לא מתקרר, בתוך ספל שלא ניתן לאחוז מרוב חום, שמועבר מיד שמאל ליד ימין, שנלגם לאט לאט, ששורף את קצה הלשון בדרכו פנימה. כמו גלולה לשיכוך כאבים, כמו תרופה להקלת החורף, שמזכירה לו שהוא בתוכי רק מפני שאין ברירה, רק מפני שאני בחוץ, רק מפני שפלשתי לטריטוריה שלו.

*

תמיד אחרי שיבה מטיול או מנסיעה ארוכה הוא ממתין לי בבית, יושב על הספה, שוכב על המיטה, בכל מקום.  "שלום רב שובך", הוא צועק בלחש, "בוא, תצטרף, נחמד כאן לידי".  ותמיד אני מתעלם ממנו – מחזיר את התקעים לשקעים, מדליק את הקומקום, ניגש לרדיאטור, מסובב את הכפתור עד הסוף, עד שאי אפשר יותר.  "הלילה אתה שלי", הוא קם מהספה ולוחש באוזני, "שלי…".  זה מכבר השתלט חורף על השמיכה העבה, ועכשיו הוא והיא מכסים אותי, והוא נהנה מעוד כמה רגעים של עונג, של מגע קרוב.

חורף יודע שתיכף זה יסתיים, שעכשיו הוא בטריטוריה זרה, שעוד מעט יאבד מכוחותיו, עת ישתלט חום על הגוף, יעטוף אותו, יכבוש אותו.  והוא מנסה לשפר אחיזה, ודוחף את  עצמו מבעד לחרכים הדקים שנותרו בין שמיכה לעור.  ואחרי שגם הם נאטמים הוא מתייאש, מוותר, חוזר לרחף באוויר, מעל המיטה, ממלא ביישותו את המסדרון הריק מאדם.

חורף יודע שהסוף קרוב, שבסוף חום ינצח, ידיח אותו מכס הרודן. אז הוא מפסיק לנסות, מוותר, עוזב את הבית, מחפש קורבן אחר.  בטח אמצא חסר בית בסביבה, הוא חושב לעצמו, נראה אותו מתגבר עליי, מנצח אותי, בטריטוריה שלי.

*

איך אתה חי עם חורף, שואלים אותי אנשים שלא, איך אפשר להעביר חודשים שלמים בלי שמש, בלי אור שחושף את הגוף, איך אפשר להתרגל לחורף.

לא צריך להתרגל לחורף, מספיק להתרגל לחיות לצדו.  חודש, חודשיים, שלושה – בסוף חורף יפסיד, בסוף אני אנצח.

***

ערן לוי

ברלין

 

 

 

מרכוס חולה אהבה

מרכוס אוהב נקניקיות עם חרדל, הרבה חרדל. אין אצלו דבר כזה יותר מדי חרדל. הוא אוהב חרדל עם קציצות, עם שניצלים, עם סלמי. אפילו עם גבינה לבנה, אם במקרה הוא חולה ולא מתחשק לו בשר. אבל יותר מכל הוא משתגע על הנקניקיות של יום המשחק, שנשלפות מפלטת גריל שמנונית, מונחות בלחמניות ביס יבשות ומוצפות בחרדל זול של דוכני מזון במחירים מופקעים.

שניים וחצי יורו לנקניקיה ותמיד הוא קונה שתיים, מערסל אותן בחרדל וגורס לתוכו בתוך שתי דקות – דקה לכל נקניקיה. ואז חולפות עוד חמש והוא מרגיש מוכן ומרופד, חוזר לדוכן, שולף חמישה יורו מהארנק עם הסמל של הרטה, מקבל שני בקבוקי בירה קרים, חולץ את הפקקים עם מצית בצבעי כחול ולבן, מגיש לי בקבוק אחד.  “להַאיים", הוא קורא בקול בעברית במבטא גרמני, "להַאיֶי הרטה".

***

כל כך מוקדם, כל כך קר, כל כך שבת בבוקר, אבל צריך לקום ולהתלבש, בעוד שעה יתחיל הקורס. היא לא תוותר לי, היא רוצה אותי שם, לידה, בחדר הלידה, ואני יודע שבשל הנסיבות יידחו בקשות על הסף. וזו הבת שלי שם בפנים, ואני מתגעגע אליה, אל הילדה שאף פעם לא הכרתי, אז אני יוצא מהמיטה, מוכן בזמן, ממתין לה.

נפגשנו בקורס הכנה ללידה. הוא לא רצה להיות שם, בדיוק כמוני. שנינו פנטזנו בלחש על אחות במדים לבנים שקוראת לנו להיכנס פנימה ומוסרת לנו תינוקות בני יומם עטופים בחיתול זעיר, תינוקות קומפלט, בלי לראות ולשמוע את כל העסק. ישבנו ברגליים משוכלות על מזרנים דקים באולם התעמלות, בינות לזוגות מכניים שמשננים בקפידה את נאום המדריכה ומותחים חיוכים מנומסים על פנים קפואות, ושמחנו שאנחנו לא כאלה. אחר כך, בהפסקה, גילינו ששנינו אוהדים של הרטה. אני חדש, שנה בברלין ושני משחקים, והוא וותיק, כבר שלושים שנה.

ותמיד אהב אותה, כמה שרק אפשר.

והוא הדביק אותי באהבה שלו, באהבה היחידה בה היה מוכן לחלוק, ומשך אותי איתו לאצטדיון.  פעם בחודשיים, פעם בחודש, פעמיים בחודש, כל סופשבוע שני, מנוי שנתי, ביציע המרכזי עם החבר'ה הקבועים שלו. ישבנו שם בחורף, במינוס שתים עשרה מעלות, ונצמדנו אחד לשני כשרק כף היד מעזה מדי פעם לצאת לכפור, לשלוף סיגריה מהקופסה, להדליק אותה… לשאוף עשן, לספוג לגוף מעט מחום הפילטר המתקתק שמתפזר על השפתיים, לקוות שזה יזכיר לנו מה יש לנו לעשות כאן, בקור הזה.

אתה משוגע, היא היתה אומרת לי, מי יוצא מהבית במזג אוויר שכזה, ועוד בשביל ה-Stupid Football שלך.  ותמיד חייכתי אליה, והסכמתי איתה, רק שתעזוב אותי בשקט, את הסטופיד שמקפיד בדיוק גרמני על זמני משחקים, שמאמין שזה מעניין יותר מסדנאות עיצוב רהיטים באוסלו או כל דבר אחר שכרגע לא מעניין אותו.  ובדרך החוצה מהבית אמרתי לה תמיד שהיא צודקת, כמו שאבא שלי אמר לי תמיד כשנמאס לו להמשיך להתווכח, ובאצטדיון פגשתי ארבעים אלף משוגעים ומרכוס אחד, עם שני פרומיל בדם מהבוקר.

***

אשתו של מרכוס תיעבה כדורגל, ובעיקר נרתעה מהסירחון של הבירות שנדף ממנו כשחזר הביתה. היא ניסתה לשכנע אותו להפסיק, לקחת פסק זמן – גם היא רוצה לעשות משהו בסופי שבוע, בחיים – לפני שהבינה כי מעולם לא היתה חשובה לו יותר מהרטה. ורק לעתים רחוקות, כשאיימה לעזוב, היה מתקשר אלי, שואל אם יש לי חבר שמעוניין בכרטיס חינם למשחק, שיעצור אצלו בבית לאסוף את המנוי. אחר כך, כשהבין שאין לה באמת לאן לעזוב, הפסיק לחלק מתנות.

הם היו יכולים לחגוג עשרים שנות זוגיות בתחילת השנה, אבל כבר אין להם חשק לשבת ביחד על ספה בסלון. הם לא הסכימו לוותר על דבר, בסוף הם ויתרו האחת על השני. ובסוף השנה הם עברו לפנטהאוז הענק שבנו בקומה החמישית, מאתיים ארבעים מ"ר, וסופסוף הפסיקו להיפגש.

הכל רע, כמו תמיד, היה אומר בחיוך מר ביציע. מדברים על מה שצריך, כמו שצריך, בעיקר בעניינים שקשורים לילד. הוא מרגיש, בטח שהוא מרגיש. כבר לא תינוק, מסיים כיתה א', מבין דבר או שניים, יודע שאמא ואבא לא סובלים אחד את השנייה. הוא בוכה הרבה, הילד, לא מבין למה זה צריך להיות ככה שאמא ואבא לא אוהבים. ולפעמים הוא שואל את אבא למה הוא ואמא כבר לא אוהבים, ומספר שכשיהיה גדול יבנה מכונת אהבה והוא יכניס אותם פנימה וילחץ על הכפתור, ואמא ואבא יאהבו שוב, כמו פעם.

הוא לא רצה להשתתף במחנה הכדורגל של הרטה, אבל אבא שלו, שחלם על ילד המגשים חלומות שפג תוקפם, רשם אותו למחנה בלי לשאול שאלות מיותרות. וביום פתיחת המחנה לקח חופש מהעבודה, הסיע את הילד למתחם האימונים, עמד מאחורי השער המזרחי והביט בבנו נופל על הדשא, פעם אחר פעם, ואחר כך בוכה מכאבים וצועק לאבא שאין לו חשק לרוץ, שהוא רוצה הביתה. ובמכונית, בדרך הביתה, הוא אמר "אבא, אל תיקח אותי לשם יותר! אני שונא כדורגל!”, מרכוס החסיר פעימה, סירב להאמין.

“למה אתה אוהב כדורגל יותר מאשר את אמא, אבא? למה?”

***

"נפלת טוב, כל כך טוב", אמר לי מרכוס ב-2009. זו לא הרטה שהכיר – חלשה, פריכה, תבוסתנית.  זו לא הרטה שהכיר – רצה לאליפות, מנצחת את לברקוזן, את באיירן, מקום ראשון בליגה, כמעט ליגת האלופות.

ב-2010  זה הרגיש לו מוכר הרבה יותר, ואני לא הבנתי איך זה יכול לקרות. איך עולם מושלם נחרב במחי עונה אחת.  איך ריצה לאליפות ב-2009 הופכת לירידת ליגה ב-2010.  אני – מכביסט מילדות, שישב ביציע כשבני טבק ניצח בימק"א, כשאבי כהן שלח וולה לרשת של בז'רנו בדרבי, כשמכבי היתה שֶם שתמיד נשמע חביב, שאף פעם לא הבין איזה אינטרס יש לאנשים להיות אוהדים של קבוצות חלשות – ישבתי ביציע מוקף באלפים שלא הפסיקו לקלל, לנער את הראש מצד לצד, להשלים עם גורלם רק מפני שבחיים יש דברים שלא מחליפים. ולרגע לא להישבע לא להגיע יותר לכאן, להמשיך להיות שם כשהפיאסקו הבא יקרה.

אחרי הירידה הגיעה עלייה, תוך עונה, מהמקום הראשון. זה לא המקום של הרטה, היא יותר מדי טובה בשביל הליגה הזו.  ושוב ירידה, ושוב מקום ראשון. 'באיירן מינכן של הליגה השנייה' כינו אותה וקבוצות הגיעו לברלין כדי לגרד נקודה, החנו אוטובוס ברחבה ועשו בונקר, ואיכשהו זה הסתיים בניצחונות, אחד אחרי השני. אלא שההיבריס אכל אותם מבפנים, חיסל את הביטחון העצמי שטיפס בגאווה על הגב של בוכום ומינכן 1860 והפך לסבל הבונדסליגה, כולם על הגב של הרטה.

מרכוס תמיד ידע עם מי יש לו עסק והוא מעולם לא בא בטענות לאף אחד. לא למנג'ר שעושה שטויות, לא לשחקן שעושה טובה, לא לחבר'ה ביציע שהחליטו לוותר. ככה זה עם ד.נ.א, נולדים איתו. טאבולה ראסה היה מזמן. הוא יודע בדיוק מה שווה ה'אלטה דאמה' – הגברת הזקנה שלו, ועכשיו היא זקנה מדי מכדי להשתנות. ובכל שבת שניה הוא ממשיך להגיע לאולימפיה שטדיון ולקוות לטוב, בלי ציפיות רבות מדי. תיירי כדורגל עולים על מטוס ונוחתים במינכן, בדורטמונד, בקלן. בברלין זול יותר וקל יותר, ונעים הרבה יותר, אבל  כדורגל סיזיפי אינו פרומו מוצלח.

***

היום בו נפטר אביה אמור היה להיות היום של מרכוס. הנה, עוד משחק אחד והרטה חוזרת לבונדסליגה.  הוא התכונן לקראתו כל היום, לא עצם עין בליל שבת ורב איתה על המיקום של החלב במקרר כי זה מה שחשוב כשלא נשאר דבר. היא ניגשה אליו רק עוד פעם אחת בלילה, לבקש ממנו פרח או שניים, לשכוח מהכל עד מחר בבוקר, והוא רצה בדיוק את אותו הדבר – שתעזוב אותו בשקט, אז הוא נתן לה, ושאף בגפו.

בבוקר הגיע הטלפון והיא רצה בדמעות לאמא, להיות איתה. לבוא איתך? שאל אותה. היא נעלבה מעצם השאלה ולא ענתה, ועזבה את הבית בסערה בלי להביט לאחור.  אחר כך, קצת לפני שיצא מהבית, הוא התקשר אליה, אבל היא לא ענתה לטלפון ואמא שלה הודיעה לו בקרירות שהיא לא רוצה לדבר איתו יותר ומצידה שימות.  והוא נשאר על הקו והקשיב, ולא ירד ממנו עד שניתקה, ואז הוא חבש את הכובע של הרטה, הדליק סיגריה ויצא לרחוב.

הוא לא חשב עליה לרגע ברכבת, באצטדיון, במקום הקבוע שלו ביציע. היא מזמן לא אוהבת אותו, כדורגל הוא גם התירוץ שלה. והרטה, שפעם היתה אהבת חייו הפכה לבריחה מחייו, כי לא היה בו את האומץ לשנות אחרי עשרים שנה, אז הוא למד להתמודד, לחיות בסביבתה. אבל כאן באצטדיון לא צועקים עליו ולא מורים לו להפסיק לשתות כי "הגזמת!”, והמשחק ייפתח בזמן ויסתיים אחרי תשעים דקות,  ואת זה איש לא יוכל לשנות.

***

ככה זה היה גם אצלי, אני מספר לו, אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר, ורק אחרי שהפרדנו כוחות הבנתי שזה לא הכדורגל, זה אנחנו.

"אני יודע", ממצמץ מרכוס בעיניים כבדות, "יום אחד אדע מה לעשות, כנראה שבדיוק כמוך".

די מרכוס, אתה לא מבטל את המנוי.

"נראה לך?! הנה הבירה שלך, שתוק ושתה. להאיים!”

לחיי הרטה.

DESK

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: