זרים בקרבנו


מזה כמה חודשים מתנהל דיון ער על המועמדים לאימון נבחרת הכדורגל הישראלית.  שמות רבים עלו לדיון – אלי גוטמן, איל ברקוביץ', אלישע לוי, לואיס פרננדז, ראובן עטר, אפילו סלאבן ביליץ' והנק טן קאטה, רשימה חלקית.  בינינו –  כל הדיונים חסרי ערך לחלוטין.  יש סיבה מוצקת לדחיית הדיון על מינוי המאמן לזמן לא ידוע.  מה שברור הוא שהמינוי לא יינתן לפני השמונה עשר בינואר, יום הבחירות בהתאחדות.  סביר גם להניח שאבי לוזון, למרות ההרס המוחלט שזרע בכדורגל הישראלי, יזכה מחדש בתפקיד.  את הדיון בדבר השלטון הדיקטטורי והמושחת (זה די הולך יחד, עוד לא נולד הדיקטטור טוב הלב) המתנהל בהתאחדות לכדורגל לא כדאי אפילו לפתוח.  כך נראה המוסד וכך נראה הכדורגל שהוא מנהל, שמצליח לייצר כמה שחקנים מעולים ל מ ר ו ת  ההתאחדות.  מאותה סיבה אין טעם לזרוק שמות לאוויר, הרי מי שימנה את המאמן הבא לא מתייחס לדעות של אחרים (דברו איתו על מתן מקום של קבע למכבי פ"ת בליגת העל, בלי קשר לתוצאות, ואז ישתנה הטון).  לעומת כל אלה הגיע הזמן להפריך את התיאוריה הטוענת כי רק מאמן ישראלי יכול להצליח עם הנבחרת.

 

לעריפת ראש המאמן הקש 1

מספר מאמנים זרים כשלו וכנראה ייכשלו גם בעתיד בקבוצות ישראליות.  קוצר הרוח של התקשורת, הנהלות הקבוצות והאוהדים יוצר דעת קהל חסרת סבלנות מינימלית למאמן זר.  בדיוק כמו שחקן זר שמגיע לקבוצה ישראלית – התוצאות חייבות להופיע מיד.  לא במחזור הראשון – במשחק האימון הראשון!  אם בעניין השחקן הזר אפשר להבין את הדרישה (אם כי במגבלות מסויימות) הרי שמאמן אינו אחראי רק על עצמו כי אם על סגל שלם.  תקופת הסתגלות לקבוצה היא בגדר חובה, אבל מי יכול לחלום על זה בארץ? אם מאמנים ישראלים, מקומיים, מלח הארץ, מפוטרים אחרי שבעה או שמונה מחזורים, לעתים אף פחות, איזו תקווה יש למאמנים זרים שלא מכירים את הנפשות הטובות הפועלות? דושאן אוהרין אימן את מכבי חיפה בעונת 1998/9.  יחד עמו הגיעה חיפה לרבע גמר מחזיקות גביע, הקבוצה הישראלית היחידה אי פעם שהגיעה לשלב כה מתקדם במסגרת זו.  לותר מתיאוס הביא את מכבי נתניה, עם חומר שחקנים בינוני, למקום הרביעי בליגה ולחצי גמר גביע המדינה. לואיס פרננדז הפך את יסודותיה של בית"ר ותוך זמן קצר יחסית יצר קבוצה מלהיבה והתקפית.  היו אפיזודות חסרות משמעות כמו ג'ק מנסל, אוסבלדו ארדילס וטון קאנן, אבל אין רע בלי טוב.  השורה התחתונה אינה אמורה לערוך מאזן רווח/הפסד בין הצלחות לכשלונות של מאמנים זרים אלא להבהיר שמאמן זר מביא עמו מנטליות ושיטות אימון שאינן מוכרות ו/או מקובלות בישראל.  מאמנים זרים מביאים עמם אופי אחר מליגות אחרות באירופה ובעולם ויכולים להנחיל את מורשתם גם בארץ, אם מישהו יקשיב להם, אם מישהו יתן להם.

 

שחקן העתיד של הנבחרת?

אבל מי נותן להם? התירוץ הקבוע אחרי כל הופעת שמו של מאמן זר כמועמד לנבחרת ישראל הוא הפער המנטלי.  באתר 'ליגה ליגה', בתגובה לפוסט 'ימים של הכרעה' שעסק במועמדים מטעם הכותב לתפקיד אימון הנבחרת, נכתב כי "רק אנחנו מדברים עברית וממש ממש קשה להתמודד עם מצב שבו המאמן הזר יצעק בשפה שלו והמתורגמן לידו יגיד הכל שוב בעברית".  הכותב הוסיף וציין כי "רק אצלנו רוב הילדים שאותם יאמן המאמן הזר הם ערסים".  על אותו משקל אפשר לטעון שרק הדרום קוריאנים מדברים קוריאנית (טוב, גם הצפון קוריאנים) ורק היוונים מדברים יוונית (טוב, גם הקפריסאים) ולמרות זאת הצליחו נבחרות אותן מדינות תחת מאמן זר (חוס הידינק ואוטו ריהאגל).  המחזיק בדעה זו טוען למעשה שאנחנו הלבנטינים לא מסוגלים ליישר קו עם תרבויות ספורט נעלות מאיתנו.  הטוען טענות אלה מגמד את עצמו (ובאופן עקיף כל חובב כדורגל ישראלי) אל מול העולם ומצדיק טיפשות ובורות כסיבות להימנעות מחידושים.  טיפשות ובורות הביאו את העיתונות ושחקני הנבחרת ללגלג על ריצ'רד נילסן שקשר את ידי השחקנים באחד האימונים.  טיפשות ובורות מעלות את שמו של איל ברקוביץ' כמועמד לתפקיד רק מכיוון  ששיחק באנגליה 'ברמות הגבוהות ביותר' ולא מעניקות חצי צ'אנס למאמן שאימן שחקנים מסוגו של ברקוביץ'. 

 

בסוף מתרגלים לכל דבר

בעונת 2009/10 משחקים יותר ישראלים מאשר אי פעם באירופה.  יוסי בניון הפך לשחקן חשוב ואחראי בסגל של ליברפול.  תמיר כהן לא מפסיק לעבוד קשה ולשמור על מקומו בבולטון.  טל בן חיים לא מצליח לשרוד עונה שלמה באיזשהו מועדון בשנים האחרונות, אבל כל זה קורה בפרמייר ליג, ועל מוסר העבודה שלו אין צורך להרחיב.  לאליניב ברדה מעמד של חלוץ בכיר בבלגיה, גם אם אינו משחק באופן קבוע העונה.  דודו אוואט הוא אחד מכוכבי מאיורקה הספרדית.  המשותף לכל אותם שחקנים? המאמנים שלהם זרים (אם לא נוסיף את אברהם גרנט, מאמנו הנוכחי של בן חיים, למשוואה).  השחקנים עברו לאירופה למרות הפערים המנטליים.  השחקנים שורדים באירופה, בהצלחה רבה יחסית, למרות ה'ערסיוּת' שספגו בארץ.  מי שכח את בניון מסרב להוראתו של אלי כהן להתחלף? מאיפה הגיע בניון לליגה האנגלית? מהרווארד? מארמון בקינגהאם? מסתבר שכשרוצים הכל אפשרי, גם לסגל מנטליות אחרת.  אם באמת רוצים להצליח – אפשר להצליח למרות המנטליות.  אם זה עובד באירופה, ואנחנו רוצים, מתים להידמות לאירופה, מדוע מועלים השכם והערב טיעונים סוציולוגיים לחוסר הצלחה עתידית?

 

בואו ונהיה רציניים לרגע – גם בקמפיין הנבחרת הקרוב אי הגעה ליורו 2012 תיחשב לכישלון, וזו הבעיה המנטלית שלנו – חוסר הרצון להשתנות והדרישה מאחרים להתרגל אלינו, גם אם אין כל סיבה רצינית שתתמוך בכך.  לנבחרת ישראל אין את הכסף שיש לדרום קוריאה או רוסיה להבאת חוס הידינק.  פאביו קאפלו, אם תשתבש עליו דעתו, ידרוש סכומים עצומים מההתאחדות עבור הגעה שלו למתחם אצטדיון ר"ג.  אבל מי אמר שצריך מאמנים במיליוני יורו? לא רק הכסף מדבר אלא גם המנטליות – לא שלנו, שלהם. 

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: