ברלין חזרה להאמין


פעם ראשונה.

ינואר 2006, שלישי, 20:00.  לפני כדקה יצאתי מהטרמינל לרחבת האוטובוסים.  ברלין קיבלה את פניי עם שמונה מעלות מתחת לאפס.  המתנתי לאוטובוס שייקח אותי למה שאמור היה להיות מעוני החדש בעיר ולא הייתי בטוח שעשיתי את הדבר הנכון.  קור שכזה לא חוויתי מעולם לפני כן בחיי.  הכל היה קודר, גברים ונשים בודדים נצפו בחוץ.  האוטובוס התקדם ברחובות הריקים בלי הפרעה עד שפלט אותי בתחנת הרכבת, משם נכנסתי לקרון קפוא והמשכתי לתהות אם בכלל קיימות טמפרטורות כאלו או שאני חולם.  הז'קט הדק שהבאתי איתי מהארץ הספיק לימי חורף קשים.  בארץ.  בינואר 2006, ביום הראשון שלי בברלין, קיבלתי פרופורציות חדשות.

פעם שניה.

דצמבר 2009, שבת, 14:00.  ארגנתי בייביסיטר לבת שלי ויצאתי עם אשתי לסיבוב בעיר.  שתי דקות אחרי עזיבתנו את הבית הבנו שזו הולכת להיות שבת לא קלה ברחובות ברלין.  הרחובות קיבלו את פנינו עם ארבע עשרה מעלות מתחת לאפס.  השכבות הרבות שעטינו על עצמנו עזרו לנו לשמור על חום הגוף לעשר דקות בערך.  בקור שכזה זה לא כל כך משנה מה וכמה לובשים.    באותו יום נערך המחזור השבעה עשר של הבונדסליגה.  הרטה ברלין יצאה למשחק חוץ במינכן.  לא יכולתי שלא לשמוח על עיתויו, המוצלח מבחינתי, של משחק החוץ.  בקור שכזה באמת עדיף להישאר בבית מאשר לשבת באצטדיון קפוא, בלי מחסה, בלי חימום.  יש גבול לכל תעלול, לא ככה?

פעם שלישית.

ינואר 2010, שבת, 15:30. אשתי ביקשה ממני להישאר בבית ולא לצאת למשחק של הרטה נגד בורוסיה מנשנגלאדבך.  הרהרתי ברעיון לכמה שניות, אולי היא צודקת.  יצאתי למרפסת כדי להתחזק ומיד חזרתי פנימה.  שתים עשרה מעלות מתחת לאפס, הרי בכל מצב אחר לא הייתי מוציא את קצה האף מהבית.  אבל השגעון התגבר על ההגיון ובשעה היעודה ישבתי במקומי הקבוע באולימפיה שטדיון עם עוד חמישים אלף משוגעים, מצויד בשמיכה עבה, שני סוודרים, שתי חולצות, גטקס ושלושה זוגות גרביים ורעדתי מקור עוד לפני שריקת הפתיחה.

הברלינאי ישב לצידי, רועד עוד יותר.  שנינו שיקשקנו מהקור, שינינו נקשו וכתפינו התנגשו האחת בשניה.  היד רעדה כשאחזנו בכוס הבירה והדלקת סיגריה הפכה למשימה כמעט בלתי אפשרית.  עוד תשעים דקות נטו פלוס הפסקה לפנינו, אללה יוסטור.

גם רעדנו מקור וגם לא ראינו שערים. המשחק הסתיים בתיקו אפס.  אני לא יודע אם להרטה היה מזל או ביש מזל.  שמחתי לראות את רוברטו קולאוטי פותח בהרכב של גלאדבך.  שמחתי גם שהוא לא תרם יותר מדי לאידאולוגיה ההתקפית של הקבוצה שלו באותו משחק.  מאוד לא שמחתי כשהוא היה זה שגרם לשריקה לפנדל אחרי עבירה ברורה עליו של ארנה פרידריך בתוך רחבת החמש של הרטה.  אבל בימים כאלה, כשהרטה נלחמת כמו גלדיאטור פצוע על כל נקודת חיים, גם המזל עומד לצידנו.  המזל וירוסלב דרובני, שבשתי עצירות רצופות של הכדור הוציא את הרטה מהמשברון הקטן ודחף אותה קדימה בכל הכוח.

שתי הקבוצות לא הצליחו כל כך לתפקד במחצית הראשונה.  היכולת נראתה, איך לומר, קפואה.  הרטה היתה הראשונה לצאת ממשבר הקרח במחצית השניה, תקפה רוב הזמן את השער של גלאדבך, וכמה עצירות מרהיבות של השוער ביילי הצילו את האורחים מלפחות שלושה שערים ברשת.  זה היה די מתסכל לראות, שוב, את הרטה לוחצת בטירוף ולא מצליחה להבקיע, אם כי הפעם, בניגוד לסיבוב הקודם, ההגנה היתה חזקה ומסודרת וההתקפות היו אשכרה מסוכנות, לא רק לחץ אופטי אלא גם השתלטות על כל כדור תועה במרכז המגרש ומשחק נהדר על האגפים.  אדריאן ראמוס שינה מעט מהתפקוד שלו מאז ההגעה של גקאס.  הוא כבר לא האול אראונד פלייר של סוף הסיבוב הראשון.  עכשיו ראמוס מקבל כרטיס פתוח להסתובב ברווח שבין הקישור להתקפה ולנצל מצבים עם הגובה, הכוח והמהירות שלו, במרכז ובאגפים.

בצד השני היה את דנטה.  למרות ההופעה החיצונית המטעה דנטה הוא אחד משחקני ההגנה האינטיליגנטים בבונדסליגה.  אף לא טעות אחת, כשהכדור אצלו אפשר הקולגות שלו יכולים להפסיק לדאוג, לפחות עד שהכדור מגיע אליהם.  היה גם את קולאוטי שחזר להרכב הפותח, אבל יש מספיק אנשים שמדווחים על כל שלוק שהוא לוגם מהקפה לפני אימון הבוקר.  ברור לחלוטין שהמשחק היה מוזכר בכלי התקשורת הישראלים בשורה אחת לכל היותר ("במשחק נוסף: הרטה ברלין – בורוסיה מנשנגלאדבך 0:0") אם קולאוטי לא היה שחקן של גלאדבך.  רק לי, אוהד הרטה שכמוני, מציק מעט שעל פי הדיווחים בארץ כל המשחק הסתכם בהכשלה של קולאוטי שהביאה לפנדל של גלאדבך. צהובון האינטרטONE  אף הגדיל לעשות ודיווח במשך חצי יממה כי קולאוטי שיחק תשעים דקות, וזאת למרות שהוא הוחלף בדקה הששים וחמש ולמרות שכל בן עשר ממוצע יכול היה לברר זאת תוך חצי דקה.  אבל זה אתר ONE, לכאורה הסנסציה חשובה יותר מהאימות או האמת. בסופו של דבר טוב לראות עוד ישראלי מצליח בליגה השלישית בטיבה בעולם. אמנם רק שלוש דרגות מעל ליגת העל שלנו אבל אל לנו לאבד תקווה – לוזון נבחר לקדנציה נוספת, יש סיכוי שישראל תעבור בקרוב בדירוג העולמי את הבונדסליגה…

זה היה התיקו אפס השני העונה באולימפיה שטדיון.  חמישים אלף משוגעים עזבו את האצטדיון מיד עם שריקת הסיום.  למעט האוהדים ב"אוסט קוּרבֵה", יציע השרופים, לא נשאר איש לירידת השחקנים מהמגרש.  בשלב הזה התוצאה הסופית לא שינתה לאף אחד.  הקור התיש את כולם וכל מה שרצינו היה לברוח כמה שיותר מהר לרכבות המחוממות (כנראה שארבע שנים קודם לכן החימום פשוט התקלקל…) ולקוות שהן ימתינו לנו שם ולא ניאלץ לעמוד על הרציף, מופקרים לרוח הקפואה שמגיעה אלינו מכל ארבע רוחות שמיים.

ביום רביעי הקרוב צפוי יום בהיר ומעלה אחת.  אחרי ארבע שנים בברלין מעלה אחת בחורף היא עולם ומלואו, על אחת כמה וכמה ליושבים באולימפיה שטדיון.  יכול להיות שבסוף השבוע הבא, במשחק הבית מול בוכום, יחזור להיות קר כמו שהיה השבת, אבל יש דבר חשוב יותר: אם חמישים אלף איש הגיעו בקור המקפיא למשחק של האחרונה בטבלה אז כנראה שהאמונה והתקווה חזרו בגדול לבירה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: