תקווה, ציפיות ומה שביניהן


בשש בערב נכנסתי לאתר סטרימינג. היו לי עשר דקות שקטות ורציתי לראות מה המצב של הרטה. דמיינתי לי 0:3 כמו במשחק החוץ האחרון בפרייבורג. האמת לא היתה רחוקה מהמציאות – הרטה מוליכה בוולפסבורג 1:3. זה לא נראה אמיתי כמו שזה מופיע בפנטזיות שלי. ובעצם למה שיהיה?

הזמן השקט עבר, עזבתי את המחשב וחזרתי עשר דקות מאוחר יותר, מקווה שהתוצאה לא תשתנה. התוצאה לא תיאמה עמדות והשתנתה – 1:5. תאופניס גקאס עם שלושער, אדריאן ראמוס עם שניים. עד עכשיו לא ראיתי אף שער מהמשחק אבל התחושה עדיין אופורית.

למה הם כבר לא יורדים ליגה בשקט, בלי לפתח תקוות מחודשות, בכל פעם מחדש? זה לא קל לרדת בכל כמה שבועות לתחתית של התחתית, ומתחילת העונה עושה רושם שבכל הנוגע להרטה – אין תחתית לתחתית. אני זוכר את עצמי קופץ בשמחה כשפטריק אברט הבקיע בדקה ה-94 והאחרונה את השער המצמק של הרטה מול ברמן (3:2 בסיום). נו, זו שמחה רצינית?

בסיום המשחק התמקדה המצלמה על פרידהלם פונקל. הוא נשען בגבו על החומה ולא הביע את תחושותיו. מיכאל פריץ ניגש אליו עם חיוך מאוזן לאוזן וחיבק אותו. אחריו ניגשו כל אנשי הצוות של הרטה לצ’פחה וחיבוק. זה רציני? התוצאה הזו עדיין לא נראית אמיתית. כי אם הרטה מבקיעה חמישיה מול קבוצה שניצחה את שלושת משחקי הליגה האחרונים שלה אז למה הם לא עשו את זה קודם? הרי הם יכולים. ואם הם יכולים אז לא מגיע להרטה לרדת ליגה. אבל מגיע לה, ועוד איך. כי החמישיה הזו מגיעה מאוחר מדי. אז הרטה הביסה את וולפסבורג. בכל עונה יש את הקבוצה שמאבדת עניין מהר מאוד. הרי אם וולפסבורג היתה משחקת כך מול קאזאן היא לא היתה עוברת שלב. אבל כנראה שזה מה שנשאר לה, ותמיד הם יכולים להפיל את תיק ההפסד בשבת על מאה ועשרים דקות ההארכה שעברו עליהם לפני שהצליחו לנצח את קאזאן. אבל הרטה זו לא קאזאן, אפילו לא נירנברג.

ככה נראה העתיד הקרוב של אוהד הרטה העונה: ההתרגשות מתחילה לעלות לראש. אין מצב שחמישיה בחוץ לא תחלחל לדמם של השחקנים, אין מצב שזה לא יטריף להם את הראש. יש בשביל מה להגיע לאולימפיה שטדיון בשבת. דורטמונד היא קבוצה קטלנית יותר מוולפסבורג אבל היו דברים מעולם. וחוץ מזה יש את התקווה. בעונה הנוכחית התקווה היא הדבר היחיד שמצליח לבצבץ לעתים רחוקות, והתקווה מביאה איתה גם את התירוצים הנדרשים כדי לדפוק כרטיס ביציע לעוד משחק. ודווקא כשהתקווה מפציעה באחת מהופעותיה הנדירות לא אהיה שם. ועוד אמרתי בפוסט קודם שלא אתעדכן בתוצאת המשחק כשאהיה באותו הזמן בת"א… אולי עדיף שלא לירות מחשבות למקלדת, בסופו של דבר זה חוזר אלי כמו בומנרג.

התקשרתי לברלינאי. הוא לא צפה במשחק. שאלתי אותו אם יש לו מושג מה התוצאה בוולפסבורג. הוא אמר שכמו שהוא מכיר את הרטה הם בטח מובילים. אבל גם הוא לא האמין כשסיפרתי לו על התוצאה. הוא לא הפסיק למלמל "לא, לא!". הוא שאל אותי שלוש פעמים אם אני בטוח לפני שנכנס לאיטנרנט וראה זאת במו עיניו. ואז הוא נאנח בעצב, "כן, זו בדיוק הרטה שאני מכיר. כשאף אחד לא מצפה ממנה לעשות משהו היא מתעלה, וחבל שהעונה זה קורה מאוחר מדי".

בסופו של יום קשה לשמוח. זו התעלות חד פעמית שלא תתחיל תהליך מפני שאין זמן. חמש נקודות מהמקום השישה עשר המוליך למבחנים, אבל השלישית בליגה השניה לא פראיירית, מי שהיא לא תהיה, וזה יכול להיות גרוע יותר מאשר בליגה. התקווה מביאה איתה גם ציפיות, ועד היום לא ברור לי מה קשה יותר – אי העמידה בציפיות או אובדן התקווה.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: