באיירן ראשונה, הרטה אחרונה


המשחק הסתיים.  באיירן מינכן ניצחה את הרטה ברלין 1:3 וזכתה באליפות באופן רשמי.  במה נבנתה במהירות הבזק במרכז המגרש, שחקני באיירן החליפו חולצות, התחבקו עם כל מי שנמצא לידם על הדשא, רקדו קצת פוגו, שפכו גלוני בירה אחד על השני ורק ואן חאל הצליח להתחמק בסיבוב הראשון מבירה על ראשו, התחמקות שהחזיקה מעמד רק עד הסיבוב השני, במהלך הקפת הנצחון עם צלחת האליפות.  ואן חאל סיים את הערב עם ראש וגוף מדיפים ארומת אלכוהול.  כל שחקני באיירן הדיפו ניחוחות שכרון הנצחון. 

שחקני הרטה ירדו מהר מאוד לחדר ההלבשה.  אם הם עוד חשבו שהקהל יכבד אותם עם סיום העונה הם טעו.  השחקנים שהתקרבו ליציע המזרחי תוך מחיאות כפיים זכו בתגובה לקללות ומחאות.  עונת 2009/10 היתה עונה נוראית לאוהדי הרטה.  מבין חבריי הייתי היחיד שהגיע למשחק הבית הראשון של הרטה מול האנובר, שהיה גם נצחון הבית היחיד של הרטה העונה.  אין אוהד כדורגל שיכול להיות מרוצה מעונה שלמה ללא נצחונות בית, מסיבוב שלם עם שש נקודות בלבד, עם נצחונות מרשימים ומכעיסים כאחד של 0:3 ו-1:5 בחוץ לעומת הפסדים מגוחכים בשניות הסיום מול יריבות התחתית תוך הפגנת יכולת ירודה.  זה אמנם רק כדורגל ואנחנו נמשיך להגיע למשחקים גם בליגה השניה, אבל יש גבול, ושחקני הרטה עברו אותו.  תצוגה מפסידנית כמו שחווינו העונה לא אאחל לאף אוהד כדורגל.

את באיירן דווקא יכולתי להעריך הרבה יותר.  הבדלי הרמות היו ברורים וחדים.  נדמה היה כל העת שהכל תלוי בבאיירן.  ירצו – יביסו את הרטה.  לא ירצו – ינצחו בקטן.  ומה שלא יעשו – ינצחו.  זכיתי לראות את פרנק ריברי, מגדולי השחקנים שראיתי ללא מדיומים תקשורתיים החוצצים בינינו.  יכולת וירטואוזית וכושר גופני מרהיבים.  זכיתי לראות את אריאן רובן, השחקן הגדול שראיתי בחיי.  החיתוך שמאלה לאמצע המגרש, השליטה המוחלטת בכדור, ראיית המשחק המרהיבה, הליכת הברווז המצחיקה, הדרישה לכדור בכל רגע, הבעיטות המרהיבות לשער והשערים – מעולם לא ראיתי שחקן שכזה, ועוד במשחק "ידידות".  זכיתי גם לראות את יורג בוט.  אולי הוא לא מגדולי שחקני גרמניה, אבל הילד בן 35 ומתעופף מקורה אחת לשניה כמו קסיאס בצעירותו, והקריאות "בוט! בוט! בוט!" של אוהדי באיירן אחרי כל הצלה שלו רק מגבירות את ההתלהבות. 

המשחק עצמו לא ייזכר בספרי ההיסטוריה כבעל עניין רב.  במחזור הלפני אחרון הרטה ירדה ליגה ובאיירן הבטיחה את האליפות.  לבאיירן עוד היה חשוב איכשהו לסיים את העונה עם נצחון ולחגוג את האליפות בצורה הראויה לאלופה גאה, מה גם ששני אתגרים לא פחות חשובים – הגביע הגרמני וגמר ליגת האלופות – ממתינים לה בשבועיים הקרובים וכל נצחון תורם לגיבוש ולאמונה העצמית.  מה היה להרטה? גם נצחון שלה לא היה מחלץ אותה מהמקום האחרון.  כל שחקני הרטה היו כבויים לחלוטין.  אף שחקן לא הראה רצון אמיתי לנצח או להילחם על ניצחון.  ולא רק השחקנים – לפרקים לא הבנתי בשביל מה הגעתי בכלל לאצטדיון באותה שבת.  לא היה לי חשק להגיע, המשחק לא באמת עניין אותי, אפילו הבירה לא נעמה לחיך, ועשרים דקות מפתיחתו כל שרציתי היה שיסתיים.  אוהדי הרטה ביציע המזרחי לא הניפו דגלים וצעיפים ולא שרו ועודדו כמו שעשו בכל משחק בית בעונה המקוללת הזו.  האצטדיון נדם ורק לקראת סיום המחצית הראשונה החלו אוהדי באיירן להשמיע את כולם בקריאות "אנחנו האלופים", קריאות שלא הפסיקו עד לשריקת הסיום. 

מה שיפה בכדורגל הגרמני הוא יכולת הפירגון.  באיירן זכתה באליפות בברלין ואף אוהד הרטה לא עזב את האצטדיון עד לאחר טקס הענקת צלחת האליפות.  ההערכה לכדורגל טוב היא רבה, גם אם זה לא מגיע מהקבוצה האהודה, ובאיירן אינה אהודה על רוב אוהדי הקבוצות האחרות בגרמניה.  בעיתוי נדיר זכיתי להיות עד ממקור ראשון לחגיגות האליפות של אחת הקבוצות הטובות באירופה כיום.  העונה הבאה תהיה אחרת.  כולי תקווה שאחגוג עוד אליפות בעונה הבאה, זו של הליגה השניה, זו שתעלה את הרטה חזרה לליגה הראשונה.  שרק לא אתבדה.

יאללה, מונדיאל!!

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: