ברזיל נלחמה על הנצחון


בפעם האחרונה בה ברזיל הפסידה במשחק פתיחת המונדיאל שלה השנה היתה 1934, היריבה היתה ספרד והתוצאה3-1.  קשה היה להאמין שדווקא צפון קוריאה תהיה זו שתגרום לברזיל לאבד נקודות במשחק הפתיחה שלה בדרא"פ.  הנצחון הושג, הסדרה לא נקטעה, אבל ברזיל עבדה קשה, יכול להיות שאף קשה יותר משציפו דונגה ושחקניו, כדי לנצח את צפון קוריאה ולעלות למקום הראשון בבית 7.  אם משווים את הרמה של ברזיל לזו שהוצגה ע"י יריבותיה לבית פורטוגל וחוף השנהב אפשר לומר שברזיל הטובה בבית.  ואם ברזיל במקום הראשון בבית – דיינו.  ברזיל שיחקה בסדר, אבל   אחרי המשחק המוקדם המחריד, שמצטרף לרשימה ארוכה של משחקים במונדיאל הנוכחי ואף "מתעלה" עליהם, עלו הציפיות מהסלסאו.  המדורגת מס' 1 בעולם, מצדה, הציגה משחק סביר מול המדורגת אחרונה מבין משתתפות הטורניר.

המחצית הראשונה נראתה כמו הרבה מחציות שכבר ראינו.  הצפון קוריאנים הסתגרו בחצי שלהם, קטעו באיבו כל נסיון התקפה של הברזילאים, ואלו ניסו לחדור את ההגנה בבעיטות מרחוק שהיו רחוקות מהמסגרת.  צפון קוריאה התגלתה כחבורת לוחמים קשוחים שלא מוותרת ולו על הסיכוי הקטן ביותר להישאר בתמונת המשחק.  גם כשפערי היכולת נוטים לבירור ליריבתם נלחמים הצפון קוריאנים במה שהם טובים בו – נחישות והקרבה.  יונג טאה סה, המכונה "ווין רוני של אסיה" (ומעדיף באופן אישי להיות מושווה דווקא לדידיה דרוגבה) היה הפעיל בשחקניה, ניסה כל העת להתקדם לכיוון השער ואף היה זה שבעט את הכדור הראשון במשחק למסגרת. 

דאגלס סיסנאנדו מאיקון

אפשר לייחס את היכולת הבינונית של ברזיל לקור ששרר ביוהנסבורג בזמן המשחק, מינוס מעלה אחת (שיא קור במשחקי מונדיאל).  אפשר לייחס אותה גם לגישה הכללית של שחקני ברזיל ליריבה.  לא מזלזלים באף קבוצה כשמדובר במונדיאל, אבל יש דברים שטבועים בבני האדם, ושחקני ברזיל הם, לפני הכל, בני אדם עם תחושות ורגשות.  ההכרה של ברזיל בכך – ואיתה קריאת ההשכמה –  באה לידי ביטוי במחצית השניה.  ההתקפה התחדדה, המסירות היו מדוייקות יותר וחילופי המקומות בין שחקני הכנף השתפרו.  הריצה של מאיקון לתוך הרחבה והבעיטה החזקה והמדוייקת ששלח לרשת (עמידת מוצא שגויה של רי מיונג גוק, שוער צפון קוריאה, ועדיין כל הקרדיט למאיקון על קריאת שטח מהירה) שחררה את ברזיל מהלחץ והקלה עליה את החיים.  השער השני היה באוויר וכשהוא הגיע אף אחד לא הופתע. 

והיתה גם השמחה של הצ'ולימס אחרי השער המצמק של ג'י יון נאם.  כולם כאחד בנבחרת הצפון קוריאנית שמחו מכל הלב וניתן היה לראות זאת על פניהם.  כל שער חשוב במונדיאל, כל שער נחגג בהתאם, גם אם הוא נכבש בדקה השלישית למשחק, אבל היה משהו אחר, תמים, אמיתי ועמוק בשמחת השער של צפון קוריאה, שער שנכבש בדקה ה-89 באחת ההתקפות הבודדות שלה.  חמישים אוהדי צפון קוריאה לא הפסיקו לעודד את הנבחרת שלהם לפני ואחרי השער.

יונג טאה סה

ניתן לומר, גם מבלי לחדור למחנה המאובטח והמסוגר שלה, שהצפון קוריאנים חשים סיפוק בעקבות ההופעה שלהם מול ברזיל, מועמדת טבעית ואוטומטית לזכיה בכל מונדיאל.  במונדיאל 1966 לא נוגן ההמנון הצפון קוריאני מסיבות פוליטיות.  כשנוגן ההמנון במונדיאל 2010 בפעם הראשונה עמד יונג טאה סה במרכז המגרש יחד עם שאר שחקני נבחרתו ובכה.  אולי קל יותר להאמין עד כאב בדרכה של צפון קוריאה כשאתה תושב יפן, משחק בליגה היפנית במדינה פתוחה ונחשב במקום הולדת הורייך לאליל.  ככה רוצה המנהיג הדגול, מי יכול לחשוב אחרת? מי רשאי לחשוב אחרת?

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: