יש ציפיות ויש מציאות


אם יש דבר שבולט לי לעין במונדיאל הזה, זהו החידלון של שחקני ההתקפה ושל המערכים ההתקפיים בכלל.  זה חורה בכל פעם מחדש לראות הגנה חזקה, קישור מעולה והתקפה של בית"ר חולון.  קמרון תוקפת ותוקפת, שחקניה מגיעים פעם אחר פעם לגבולות הרחבה של דנמרק ושם זה נעצר.  הכדורים שכבר מגיעים לחלוצים כמעט תמיד לא מדוייקים, גבוהים מדי, חזקים מדי, ואם במקרה הגיע כדור טוב החלוץ כבר דואג לעשות ממנו את החמצת היום.  איטליה אוחזת בשליטה במשך כל המחצית השניה מול ממלכת הכדורגל מאוקיאניה ודקה אחרי שריקת הסיום אי אפשר לזכור מה הם בכלל עשו כל המחצית.  נכון ליום א', 20:00 שעון גרמניה, את המקומות הראשונים בבתים תופסות חמש נבחרות אירופית, חמש מתוך שתים עשרה בסה"כ, שתיים מתוכן רחוקות מלהיחשב למובילות הכדורגל האירופי (סלובניה ושוויץ , במקומות הראשונים בבתים שלהן).  בצרפת יש מכות במחנה האימונים, באנגליה יש מאמן מבולבל שלא יודע מה הוא רוצה לעשות, באיטליה אין חלוצים.  אז נכון שאנגליה לא הצליחה בשלב הבתים במונדיאל 1994 והצליחה יותר בשלבים המאוחרים של הטורניר.  נכון שאיטליה לא היתה בשיאה בשלב הבתים במונדיאל 2006 ובסוף זכתה בגביע.  נכון ששלב הבתים, לפחות המחזור הראשון שלו, בדרך כלל מפחיד את הקבוצות ומצופף את המשחק.  מה שעוד נכון הוא שאין להשוות בין הליגות לנבחרות, בסופו של דבר זה רק מעיק.

מתאכזבים מהמונדיאל כי באים בדרישות לטורניר של נבחרות לאומיות, שהקשר בינן לבין הליגה הוא בדרך כלל מקרי בהחלט. נבחרות אנגליה, צרפת או איטליה באמת מזכירות למישהו את הליגות המקומיות במדינות אלו (על נבחרת גרמניה הדעות חלוקות ובנוסף איני אובייקטיבי, לכן לא אכניס אותה למשוואה) ? ומישהו בכלל יודע איך נראית הליגה בחוף השנהב או בגאנה? הדבר היחיד שאני באופן אישי יודע על הליגה בגאנה הוא שאייל לחמן אימן את הארטס אוף אוק מאקרה.  וכמה מהשחקנים בנבחרת אשכרה משחקים בליגה המקומית? מכיוון שישראלי אנוכי, ברור לי שגם אם ישראל היתה עולה למונדיאל היו הציפיות ממנה גבוהות.  כולם היו יכולים לדבר בלי הפסקה על ייצוג בכבוד, אבל דקה אחרי שהטורניר היה מסתיים היו מדברים על הבושה, הכשלון והאפשרות שהיתה לעלות, אם רק היינו מבקיעים פה, שומרים שם, אם טל בן חיים לא היה נרדם ולמה בכלל הביאו את אלירן עטר לנבחרת (ואם ישראל היתה עולה? דיינו).  אנחנו לא מיוחדים ובטח לא ייחודיים.  נבחרות מתכנסות כמה שבועות לפני המונדיאל, השחקנים עייפים, סחוטים מהעונות שעברו עליהן, על גביעי אירופה והמפעלים המקומיים, ובשם התחרות מצפים מהם לעשות נפלאות.

ספ בלאטר, נשיא פיפ"א

אם יש אשמה במצב זוהי פיפ"א שמאפשרת כמויות משחקים בלתי נתפסות שיכניסו עוד כמה יורו לכיסים שלהם לפני שהם קורעים לגמרי את השחקנים במונדיאל.  נכון, אין שחקנים עניים במונדיאל (מה קורה בליגה הצפון קוריאנית? לאף אחד אין מושג, אבל סביר להניח ששחקני הנבחרת לא רעבים ללחם, מה שאי אפשר לומר על רוב נתיני המנהיג הדגול), אבל כל מי ששיחק כדורגל באיזושהי מסגרת רשמית יודע כמה קשה ההתאוששות אחרי משחק כדורגל, גם אם הרמה אינה מתקרבת לרמות המשוחקות בליגות מקצועניות.  כמה כואבת כל נפילה על הדשא, כמה מעיקים השרירים והעצמות שעות אחרי המשחק ולפעמים גם ימים, כמה פעמים נזקקים לטיפולים רפואיים.  מקצוענים משחקים יותר ומתאוששים מהר יותר בזכות טיפולים צמודים ועזרה פסיכולוגית לתמיכה בפציעות ובקשיים, אבל הם לא מכונות, ולמרות שהמונדיאל הוא הטורניר החשוב בעולם, את התשישות זה לא באמת מעניין שיש מונדיאל, היא רוצה להמשיך להתפשט ולכבוש עוד נתח בגוף הדואב בלאו הכי.  בהרכב הפותח של אינטר אין אפילו איטלקי אחד, הצרפתים משחקים רובם ככולם מחוץ לצרפת, אבל אפשר להניח כי סידור עבודה מוצלח יותר של הכדורגל העולמי היה מצליח להביא חלק מהשחקנים במצב פיזי סביר יותר למונדיאל.

שלום רוקבן

קשה לי להתאכזב מהמונדיאל.  גם אני שיחקתי פעם כדורגל בליגה, עם שני אימונים ומשחקים בסופ"ש.  הייתי שחקן הגנה, נלחמתי בשחקנים מהירים וחזקים ולפעמים לא יכולתי להם, ולכן אני יכול היום להעריך מערך הגנתי במשחק כדורגל.  פעם היתה בליגת העל קבוצה בשם הפועל יהוד.  שוערה אריה חביב היה במשך שנים שוער נבחרת ישראל.  על שאר השחקנים קשה לספר דברים טובים (למרות שאחד אחד – חזום חזום, צבי רוזן, ישראל ששון, שלום רוקבן ועוד – כבודם במקומם מונח), בעיקר מפני שהשיטה המוכרת של הפועל יהוד היתה הבונקר.  כל כדור שהגיע לשחקן הקבוצה נבעט לטיז אל נאבי והקבוצה זכתה למספר תוצאות התיקו הגבוה ביותר בעונה בתקופת הזוהר שלה (שאף הסתיימה בזכיה בגביע המדינה).  אין קבוצת כדורגל במונדיאל שמזכירה ולו במעט את הפועל יהוד.  לכל הנבחרות יש אופציות התקפיות.  נבחרות חלשות יחסית לא מצליחות להגיע בתדירות גבוהה מדי לרחבת היריב ולכן קשה מאוד לזהות יכולות התקפיות, אבל כשהן מגיעות אפשר להבחין בהן בקלות.  כשנבחרת מצליחה לאחוז בכדור למרות נחיתות קבוצתית ברורה מול היריבה – זה שווה הערכה.  כשהגנת נבחרת מצליחה לגדוע נסיונות התקפה של טובי השחקנים בעולם – זה שווה הערכה. יש כבוד גם לנבחרות ניו זילנד, אוסטרליה או יפן.  הן משיגות הרבה יותר ממה שציפו מהן, ובסופו של יום, גם אם אביא עוד אלף טענות נגד, מה שמחזיק אותנו במונדיאל אלו הציפיות.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: