בדרך לטביליסי


לפעמים משחק של נבחרת ישראל לא אומר דבר.  אי אפשר להתרשם ממנו לגבי ההווה, בטח שלא לגבי העתיד.  כזה היה המשחק הראשון במוקדמות יורו 2012 מול נבחרת מלטה.  יש נבחרות חלשות יותר ממלטה – אנדורה, סן מרינו, אפילו פלסטין – אך משחק מול מלטה לא אמור ולא יכול להוות מודל למשהו בנבחרת ישראל.  בכך אני מבטל את דעתם של רבים על היכולת הכביכול פושרת של נבחרת ישראל.  בכך אני מבטל את כל כותרות האינטרנט והעיתונים שכבר מבשרות לאומה ש"היכולת הזו לא תספיק מול גאורגיה".  אם ישראל תשחק בטביליסי בדיוק כמו ששיחקה מול מלטה ותנצח כנראה שהיכולת הזו כן תספיק.

לואיס פרננדז עשה כמה מהלכים משונים לקראת המשחק.  דני בונדר עלה בהרכב, גם רפאלוב ותמיר כהן כבלם.  למה בלם? אף אחד לא יודע למה, אז פשוט ככה.  רק לפרננדז ובנין הפתרונים.  הם מבינים למה ורמוט נכנס רק במחצית השניה, למה דדי בן דיין נשאר במגרש למרות יכולת אישית גרועה ואשמה מלאה בשער השוויון של מלטה.  בעצם, מה זה משנה? ישראל ניצחה 1-3 עם שלושער של יוסי בניון.  שלוש נקודות ומקום ראשון, אחלה.

באתר שידורי הספורט LIVE TV קיבל המשחק ישראל – מלטה את התואר המחייב "המשחק המרכזי".  לא היה משהו מעניין יותר באותה שעה בסטרימינג.  אחרית הימים.  אפילו הברלינאי היושב לצדי במשחקי הרטה ברלין צפה במשחק.  ברור לי שהוא צפה בו רק מפני שאנחנו חברים, שהוא ביקש להראות עניין בנבחרת שחשובה לי.  אחרת הוא כבר היה מוצא משהו אחר לעשות.  יותר טוב? זו שאלה של טעם.

אף פעם לא חשבתי על יכולת כשניגשתי לצפות במשחק של נבחרת ישראל.  זו הנבחרת שלי.  זכורים לי רגעים קסומים יותר מאלו שחווינו בעשור האחרון.  החמישיה שהשחלנו לאוסטריה במוקדמות יורו 2000, המשחק המכריע באצטדיון ר"ג מול קולומביה על הכרטיס למונדיאל 1990, ויותר מכל – השער של אלי אוחנה באוסטרליה באותו קמפיין, שער השוויון שהעלה את ישראל לפלייאוף.  מאז לא קרה יותר מדי.  תוצאות עלובות, הפסדים מבישים וכשלון רודף כשלון.  או שאולי המטרות היו רחוקות מדי להשגה ביסודן.  יש מי שאימצו לעצמם נבחרות אחרות, שמחים בשמחתן, מאושרים בהצלחתן.  זה אחלה להיות אוהד של נבחרות גרמניה וספרד, הם יודעים לשחק.  אבל בכל רגע נתון אני מעדיף לצפות במשחק של נבחרת ישראל מאשר לראות את כוכבי הבונדסליגה או הלה ליגה מכדררים ומלהטטים.

עכשיו מחכה לנו גאורגיה.  על פי דירוג פיפ"א תופסת הנבחרת הגאורגית את המקום ה-110, קרובה יותר למלטה מאשר לישראל, תימן (תימן?!) מעליה, טנזניה מתחתיה.  ישראל נמצאת בחברה טובה קצת יותר – בין קולומביה לפרו.  אם מישהו מבין איך עובד הדירוג הזה שיסביר לי בבקשה.  בגאורגיה יש כמה שחקנים מוכרים במעט מאלו שבטנזניה.  אחד מהם, לבאן קוביאשווילי, שחקן הרכב אצלי בהרטה.  בדירוג האירופי נמצאת טנזניה בין איי קייפ ורדה לרואנדה, קנה מידה רציני…  אפשר להבין מזה רק דבר אחד – עזבו את דירוג פיפ"א, יש משחק קשה בטביליסי והנבחרת חייבת לנצח כדי להגיע בעמדת כוח למשחקים מול יוון וקרואטיה.  יעפילו או לא – זה כבר עניין לדיון אחר.  התקווה תמיד קיימת – לשבת בפאב יחד עם הברלינאי בקיץ 2012 ולראות את ישראל – גרמניה בשלב הבתים של אליפות אירופה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: