בין חלטורה למקצוענות


1. כשאלרואי כהן עלה בהרכב הראשון מול קרואטיה נזכרתי במוחמד כליבאת.  הבחור הצעיר ממכבי חיפה עלה למגרש במהלך משחק העונה מול הפועל ת"א כשקבוצתו מפגרת בשער.  משחקן שבקושי ראה מגרש במהלך העונה הפך כליבאת באחת לדמות עליה סומך, כביכול, המאמן שתעשה את השינוי, שינוי שלא הצליחו לעשות שחקנים שמשחקים באופן קבוע במהלך כל העונה ונמצאים בכושר משחק.  ואפשר לראות זאת אחרת: אלישע לוי היה זקוק לשעיר לעזאזל, מישהו אליו ניתן יהיה להסיט את האש, מישהו שמקבל את צ'אנס חייו ומאכזב.  כליבאת, שרק לפני כמה חודשים מונה לרבע שעה לתפקיד המשיח משחק העונה בהפועל עכו, הקבוצה ששמה עולה כהתנייה פבלובית כשדנים בשאלה "הרחבת ליגת העל – בשביל מה זה היה טוב?".

אלרואי כהן שבר את קו הנבדל שהוביל לשער השני של קרואטיה.  הבחור הצעיר שזומן לראשונה בחייו לנבחרת הבוגרת כשבוע לפני המתמודדות מכריעה עלה למשחק בתפקיד בו הוא משחק לראשונה בחייו.  שחקן ורסיטלי יכול לעשות את ההבדל בין נצחון להפסד, אבל כל אחד זכאי לצ'אנס הוגן, והבחור מקרית שמונה לא זכה לצ'אנס שכזה.  בפורומים קטלו אותו , בעיתונים דנו אותו לחומרא, באתרי האינטרנט לא שכחו להזכיר את אשמתו בשער השני.  דקל קינן לא הצליח להחזיק מעמד מול כדרור קטן של קרנצ'אר בשטח של מטר רבוע ובאופן כללי נתן את אחד המשחקים הגרועים שלו בנבחרת ישראל, אבל קינן שייך לבלקפול, ומקרה תמיר כהן כבר הוכיח שלא משנה איך אתה משחק – משנה איפה אתה מתאמן.

בדקה ה-15 היו לישראל שלושה איומים על השער, לקרואטיה רק אחד.  בדקה ה-39, כשישראל עדיין עמדה על שלושה איומים, ספרה קרואטיה חמישה.  ושני שערים.  רבים בנבחרת אמרו שאפשר היה להשיג יותר יותר מול קרואטיה ביום בינוני ומטה שלה.  לואיס פרננדז אפילו אמר במסיבת העיתונאים בסיום המשחק ש"בתוכן המשחק ישראל היתה מאוד טובה".  את השחקנים צריך וכדאי להעיר משנתם העמוקה ולספר להם שגם מול נבחרת קרואטיה ביום בינוני כדאי מאוד לתפוס יום כדי להצליח – נבחרת בינונית ביום בינוני לא צריכה יותר מכך מול נבחרת חלשה ביום חלש.  פרננדז אמור לדעת שעל טעם וריח אין מה להתווכח, והטעם שנשאר לצופים במשחק רחוק מלעורר תאבון.

קרואטיה הגיעה כדי לנצח, הכירה את יכולות הנבחרת שמולה וניצלה את מגרעותיה עד תום.  עמדות הנבדל בהן נתפסו הישראלים היו כל כך עמוקות עד שההגנה הקרואטית כלל לא ניסתה לחזור לאחור, אפילו לא למראית עין.  במחצית השניה הבינה קרואטיה עם מי יש לה עסק ושהמשחק של ישראל צפוי להחריד, ירדה לאחור, ניהלה את המשחק באזור חצי המגרש והרדימה אותו.  ישראל התמסרה לרוחב ולא הצליחה לחדור לעמדות הבקעה.  השער של שכטר שייך רק לשכטר, לא לנבחרת.  החבר'ה שלו לא עשו עבורו דבר.  גילי ורמוט, המשיח בפוטנציה אחרי פציעת בניון, עשה הכל כדי להתנער מהדימוי שהודבק לו.  בסיום המשחק הגדיל ואמר כי "מאכזב להישאר עם המחמאות".  מחמאות? החמש אפס על אוסטריה כבר מזמן לא אקטואלי.

כשרק נכנסתי לעשור השני של חיי היה לי חבר מהכיתה.  לחבר היה אח הצעיר ממנו בשלוש שנים.  האח הקטן היה נדבק אליו בכל הזדמנות, לא עוזב אותו לנפשו ומתלווה אליו כמעט בכל יציאה מהבית, כל זאת בעידודה של אמו.  לא סבלתי את האח שלו, שהיה מציק לנו באופן קבוע.  פעם שיחקנו כדורגל מתחת לבית.  האח הקטן עמד בקצה הסלע ששימש כקורת השער וסירב לזוז.  אמרנו לו שהוא עלול לחטוף כדור בראש והוא בשלו.  הכדור הראשון שיצא מרגל שמאל שלי עלה לחצי גובה ופגש את פרצופו של האח הנדהם.  האמת? זה לא מה שרציתי שיקרה, אבל לא יכולתי שלא להבליע חיוך זדוני כשזה קרה.  הנבחרת נראתה אתמול כמו האח הקטן – דוחפת, מעצבנת, מנסה לעשות דברים שגדולים עליה.  שני השערים המהירים של קרואטיה החזירו את הקטנטנים למציאות וכאבו הרבה יותר מהאף המדמם של אוליץ'  – הייטק זה אחלה, הצבא על הכיפאק, אבל יש דברים שאנחנו פשוט לא טובים בהם, אנחנו קטנים מדי.

2. באזור דברק שבמחוז צונגולדאק הטורקי ישנה עיר קטנה הנקראת גם היא דברק.  גרים בה כ-62000 תושבים.  כמה דקות נסיעה מזרחה ומגיעים לכפר Hışıroğlu. במפקד האוכלוסין שנערך בדצמבר 2009 נספרו 514 תושבים בכפר.  סביר להניח ששם המשפחה "אוזיל" אינו זר לתושבי אותו כפר.  שורשיו של מסוט אוזיל, שחקן ריאל מדריד ונבחרת גרמניה, נבטו שם.  משפחתו היגרה מטורקיה לגרמניה, אוזיל עצמו נולד בגלזנקירשן, עיר בצפון ריין-וסטפליה, מדינה במערבה של גרמניה הגובלת בבלגיה והולנד.  את גילאי הילדים, הנערים והנוער העביר בקבוצות עיר הולדתו, כמו גם את עונתו המקצוענית הראשונה בבונדסליגה – במדי שאלקה 04.

בזמן שהשתייך לסגל נבחרת גרמניה עד גיל 21 ניסו מאמן נבחרת טורקיה דאז פאתיח טארים והאחים חליל ואמיט אלטינטופ, שניהם ילידי גלזנקירשן, לשכנע את אוזיל לשחק עבור נבחרת טורקיה הצעירה.  לשחקן צעיר בעל נתינות כפולה יש עשרים ואחת שנים לחשוב, להרהר ולבחור את המדינה אותה ייצג עם נבחרתה הבוגרת. אוזיל יכול היה לבחור בין הארץ בה נולד וגדל ובין המדינה ממנה הגיעו אבותיו.  אבל כבר בגיל 19, עם הויתור על דרכונו הטורקי, ידע אוזיל מה הוא באמת רוצה.   באחת מאין ספור הפעמים בהן נשאל על הקשר בין שורשיו הטורקיים לבין הבחירות המקצועיות שלו אמר אוזיל כי בגרמניה הוא נולד והתפתח כשחקן כדורגל וכאדם ולכן נראית לו הבחירה בנבחרת הגרמנית כטבעית.  גם מוסטפה אוזיל, אביו של מסוט, ידע ואמר כבר אז שהנבחרת הגרמנית תעשה טוב יותר לקריירה של בנו.

נורי סאהין, חליל וחמיט אלטינטופ נולדו וגדלו בגרמניה ומעולם לא שיחקו במועדון מחוצה לה בחרו בנבחרת הטורקית.  לא נדע לעולם איך היתה נראית דרכו של אוזיל לו בחר לייצג את טורקיה, אבל די ברור שבניגוד אליהם הבחירה האישית שלו לא תרד מסדר היום בשנים הקרובות.  ומשחק מוקדמות יורו 2012, שהפגיש את גרמניה עם טורקיה, היה ההזדמנות המושלמת להמשיך ולחפור בנושא לעומק.  ההכנה לקראת המשחק התמקדה בעיקר באוזיל נגד טורקיה.  האוהדים הטורקים, ששלטו ביציעים, העניקו לנבחרת טורקיה הרגשה של משחק בית.  בכל פעם שאוזיל נגע בכדור ליוו אותה כארבעים אלף איש בשריקות בוז אימתניות, זכר להחלטה האזרחית שלו.  אבל את אוזיל לא עשו באצבע.  הוא לא ייתן להם להשתיק אותו.  אם כבר הוא יראה להם מאיפה משתין הדג.  מקצוען. זה לקח לו אמנם מחצית וקצת אבל בסופו של דבר הוא הצליח להוריד את האוקטבות של הטורקים ולהסיר את ספקות הבגידה במולדתו –  הוא בא, הדפיס כרטיס, שמע את שריקות הבוז, הבקיע את השער השני מול נבחרת אבותיו בקור רוח מקפיא וחזר הביתה (או בעצם נשאר בבית).  היו מי שהתנחמו בנעלי המשחק אותן נעל אוזיל, בצבע אדום כהה, הצבע של מדי נבחרת טורקיה.   ואיש הפח היה אומר להם: "אם יש לכם מחלת לב אתם צריכים לשמוח, כי זה מוכיח שיש לכם לב".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: