נוסטלגיה במזרח ברלין


לפני חמש שנים, עם הגעתי לברלין, רק השם "הרטה" הידהד בראש, כמו למרבית האוהדים שמכירים יותר משלוש קבוצות כדורגל בגרמניה (ויש מי שבחוצפתם אף יטענו "מה כבר יש שם חוץ מבאיירן מינכן?").  אז נסעתי מדירתי שבמזרח העיר לאצטדיון האולימפי שבמערבה – 45 דקות נסיעה ברכבת – ולא האמנתי שיש דברים כאלו.  אצטדיון ענק, מתחם דשא רחב ממדים ודוכני נקניקיות ובירות בכל פינה.  הרבה צבע,  בעיקר כחול-לבן של הרטה, ועוד יותר היסטוריה.  כאן נערכו המשחקים האולימפיים ב-1936.  שם למעלה ישב אדולף היטלר, יימח שמו ושם זכרו, ואכל את הלב שלו כשג'סי אוואנס השאיר אבק למתחרים שלו כל הדרך לזהב.  המשחק עצמו, הראשון שלי בגרמניה, הסתיים בתיקו אפס, אבל אני כבר ידעתי היכן אמצא את עצמי בסופי השבוע בהם הרטה משחקת בבית.

רובע קופניק היה פעם עיר בשם קופניק שתרמה סיפור מוזר משלה לפולקלור הגרמני.  השנה היתה 1906.  וילהלם פויגט שלא הצליח לעבוד בלי אישור שהיה ולא יכול היה לקבל אחד כזה ללא מקום עבודה,  התחפש לקצין צבא פרוסי, סיפר לכמה חיילים שפגש ברחוב כי הוא בדרכו להחרים את קופת עיריית קופניק ופקד עליהם להצטרף אליו.  הוא הצליח לגנוב כ-3500 מארקים גרמנים ונעלם. פויגט הסגיר את עצמו כעבור כמה ימים וריצה שלוש שנות מאסר, אך שנים לאחר מכן הפך לאייקון תרבותי.  עד היום מגיעים תיירים לקופניק כדי לעמוד מול בית העיריה ולשמוע את סיפורו של "ההאופטמן מקופניק".

הדרך לקופניק קצרה יותר מאשר לאולימפיה שטדיון.  עשרים דקות נסיעה והנה הגענו לתחנה.  צעידה של כעשר דקות מובילה לאצטדיון.  בדרך עוברים ליד קניון גדול, שלושה דוכני שווארמה ונחל צר בו שטים ברווזים ירוקי צוואר.  לא רק ההאופטמן מקופניק זוכה לביקוש תיירותי.  גם פ.צ אוניון, הקבוצה השניה של ברלין שמשתרכת בתחתית הליגה השניה, זוכה לביקורים תיירותיים.  בכניסה לאצטדיון שמעתי שיחות בפורטוגלית, צרפתית, ספרדית ויפנית, בעיקר ליד שלטי ההכוונה לאצטדיון.  מה שמצפה להם בכניסה לא דומה לשום דבר שרוב תיירי הכדורגל באירופה מכירים מהאליאנץ ארנה, סטמפורד ברידג' או הקאמפ נואו.  אצטדיון קטן יחסית, עם מקום ל-19,000 צופים לערך, וגם זה רק מפני שרוב היציעים הם יציעי עמידה.  הערכה גסה שלי – שלושים אחוז מקומות ישיבה, השאר עמידה.  גם המחירים שונים לגמרי מהנ"ל: כרטיס כניסה – 11 אירו.  נקניקיה בלחמניה – 2, בירה – 3,10.  במשחקי הרטה ברלין המחיר גבוה ב-25 אחוזים לפחות.

המתחם מכיל יותר משפחות מאשר באולם קולנוע שמציג את "סיפורי נרניה".  האווירה אינה מתוחה, אין אנשים שיכורים בטווח ראיה.  חיוכים רבים בכל פינה ושיחות ערות, לא רק על כדורגל.  די ברור כי הכדורגל כאן הוא בילוי משפחתי ומפגש חברים.  השירה בוקעת מהגרונות עוד לפני שריקת הפתיחה, לא מפסיקים לשיר.  הכרוז קורא את רשימת השחקנים בעומדו במרכז המגרש ולא רחוק מהעין.  חמישים אוהדי פאדרבורן, יריבת אוניון באותו משחק, הגיעו לברלין.  זה אינו דבר של מה בכך להגיע למשחק חוץ.  הנסיעה מפאדרבורן לברלין אורכת כארבע שעות ברכב.  אפשר בשקט להוסיף לפחות עוד שעה ברכבת.  פתאום נסיעה לקרית אליעזר מת"א לא נראית נוראית כל כך, כולה שעה.

המשחק עצמו היה של האורחים.  אוניון תיסכלה את אוהדיה כשלא הצליחה להתקרב למצבי הבקעה.  רגל מסיימת, זה מה שהיה חסר להם.  לאורחים דווקא היה את זה והם ניצחו 0:2.  גם בסיום המשחק לא שכחו שחקני אוניון המדוכאים לגשת לקהל שתמך בהם במשך כל המשחק ולהודות להם במחיאות כפיים על העידוד.  הקהל לא שמר להם טינה והחזיר במחיאות כפיים משלו ובקריאות עידוד.  בשבת יש דרבי ועל הנייר אוניון חלשה יותר מהרטה.  עשרים אלף אוהדי אוניון צפויים להגיע לאצטדיון האולימפי במערב העיר.  הדרבי יהיה השני בסה"כ במסגרת רשמית בין שתי הקבוצות.  אחרי החוויות שלי ב'אלטה פורסטריי' קשה לי שלא לומר: יש לי סימפטיה לאוהדים של אוניון.  יש לי סימפטיה לאצטדיון של אוניון.  ובעיקר יש לי סימפטיה לתרבות הכדורגל של פעם, לפני אצטדיוני הענק.  כנראה שצריך לרדת מדי פעם לליגה השניה כדי לחוות זאת ולדעת שגם נוסטלגיה נמצאת במרחק עשרים דקות נסיעה מהבית.

ויש גם תמונות:

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: