קומו, הביטו ובכו


כשהתחילו להגיע הדיווחים על הרוגים בנורבגיה נזכרתי בטיול שלי לאוסלו לפני שנה.  עיר קטנה ויפהפיה עם פינות חמד רבות ככוכבי הלילה, אווירה קסומה, מחירים מטורפים והמון מוסלמים.  הם היו בכל מקום בעיר – חבורות נשים מכוסות מכף רגל ועד ראש שדוחפות עגלות תינוקות וגברים בעלי זקנים מדובללים שפוסעים כמה צעדים לפניהם.  היו גם אחרים, שונים מסטריאוטיפ המוסלמי הקנאי, אבל הרבה יותר פשוט לזהות את אלה שמזכירים את הטרור העולמי על כל זרמיו – אל קאעידה, חמאס, חיזבאללה, עז א-דין אל קסאם.

ובדיוק בגלל זה אני מרגיש קצת כמו אידיוט.  הטרוריסט הוא נורבגי בן נורבגים, בלונדיני עם עיניים כחולות, אינטיליגנט, מסודר בחיים, אהוב האמהות הנורבגיות שהיו מבקשות מן הסתם להשיאו לבנותיהן שכבר לא מתרגשות מחתונות, חיים משותפים וגברים נאים.  כמו כולם קפצתי למסקנות עוד לפני שראיתי את כל התמונה.  מחשבות מגיעות תמיד לפני מעשים, לא ההפך.  כשטוקבקיסט חסר ייחוד כותב  "סוף סוף יבינו באירופה שצריך לחסל את המוסלמים" הוא אינו שונה ממני, ולא משנה כמה אתייפה בנאום על אהבה ואחווה רב-דתית.     האינסטינקטים שלי נובעים מאותו מעיין נובע של הטוקבקיסט.  הדמיון שלי מגיע באופן אוטומטי מהמקום בו אין אנשים טובים, רק אנשים רעים שרוצים לחסל אותנו.

את מי באמת מעניין טרוריסט מקומי? זה הורס את התמונה האידילית שיצר פעם ג'ורג' דבליו בוש על מלחמת האור בחושך ועל חלוקת העולם לשניים: טרוריסטים ושאר העולם.  עכשיו גם התגובות על הפיגוע כבר לא זורמות וממלאות כל ביט פנוי בשרתי האתרים.  טרוריסט נורבגי שונא מוסלמים זה לא הסיפור שלנו, אין לנו נחמה לתרום, גם לא אסטרטגיה.  שהנורבגים יטפלו בבעיות הפנימיות שלהם, שיחזרו אלינו אם שמו של המחסל ההמוני הבא שלהם יכיל בשמו הפרטי גם ח' וע'.  תנו לנו אז את הכוח, אנחנו כבר נטפל בו.

 *****

לא תיארתי לעצמי שמותה של איימי ויינהאוס ישפיע עלי כך.  כמו לחצי עולם גם לי היה את האלבום שלה Back To Black והכרתי את השירים המוכרים שלה.  אפילו לא ידעתי על ההופעה הנוראית שלה בבלגרד.  ידעתי שהיא גמורה, שיכורה ומסוממת מכל חומר שקיים בעולם ושהסוף שלה בלתי נמנע.  ועכשיו אני עצוב.  עצוב כי נכנסתי ליוטיוב לראות את ההופעה האחרונה שלה בבלגרד והזלתי דמעה למראה הקשה של זמרת גדולה מהחיים שמגרדת בלי הפסק את פצעי ההזרקות; עצוב כי הצצתי בעוד קליפים שלה ביוטיוב ונזכרתי שבעצם היא תמיד היתה מסטולית; עצוב כי אני אוהב את הגיבורים שלי בלתי פגיעים, חזקים ואמיצים ששמים זין על כל העולם ומצליחים בזה; עצוב כי מסתבר שאהבתי אותה.

הבוקר שמעתי ברדיו את  החידוש של להקת "אנתוני והג'ונסונס" ל- “Imagine” של ג'ון לנון.  אם הייתי מגיע ממאדים לכדור הארץ ושומע את אנתוני הגרטי שר את השיר הייתי בטוח שהוא נכתב במיוחד עבורו.  מפיוט של מולטי מיליונר על חיים אחרים ללא בעלויות הפך הטקסט לשיר ציני ומדכא על העולם שאחרי מות התקווה.  אותן מלים, פרשנות הפוכה לגמרי.  אחרי ששמעתי את השיר אני עוד יותר עצוב.  וזה מזכיר לי שיר אחר של איימי ויינהאוס.  לא הלהיט הפופולרי “Rehab”, לא שיר הכעס הכואב  “Back to black”, אלא “Tears dry on their own” על החיפוש העצמי בינות לכוסיות ולשורות וההבנה המעורפלת שאם היא לא תדאג לעצמה אף אחד אחר לא ידאג לה.  בסוף היא לא הבינה.

אלביס קוסטלו, שהביע את תיעובו כלפי"imagine" על משמעויותיו הפסאודו-אוטופיות, כתב בשנת 1983 את “Everyday I write a book”.  טוב שיש שירים שנשארים לנצח, שמתאימים לכל תקופה, שכמו נכתבו על חייה העצובים של איימי ויינהאוס ושמלחלחים את זוויות עיניי בעודי כותב טקסט זה.


מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: