בוקר טוב נולה, בוקר טוב רפא


לפעמים לא צריך יותר מאשר רגע אחד בחיים כדי להבין שיש דברים שהם גדולים מהחיים.  זה קורה פתאום, בדרך כלל בלי שמצפים לכך, בהפתעה.  ואז זה מכה בבום!  איפה הייתי עד עכשיו? איך לא שמתי לב לדבר הגדול הזה שקורה מתחת לאף שלי? איך שכחתי?

בשבת בבוקר ישבתי מול הטלויזיה עם  הבת שלי.  כמה דקות קודם לכן היא הביעה את אכזבתה  הקולנית מכך שהדי.וי.די האהוב עליה זה עתה הסתיים.  היא לא אוהבת להתמודד עם אכזבות ומיד מתחילה לבכות.  ואני? נכנע לה בקלות, פער של ארבעים שנה בינינו והיא זו שקובעת את סדר היום.  אז חיפשתי ערוץ טלויזיה עם איזושהי תוכנית על חיות, תמיד יש תוכניות על חיות בטלויזיה הגרמנית בשבת בבוקר, וזה משהו שאני יכול לעמוד בו, כי גם אחרי שש שנים בברלין הנוירונים במוחי מאבדים את הכיוון כשהם שומעים בטלויזיה גרמנית שאינה מלווה במשחק כדורגל.  חיות זה תמיד מעניין, ואם אני לא מבין משהו אני תמיד יכול לשאול את הבת שלי.

בדרך לתוכנית על חיות עצרתי לשתי שניות ביורוספורט.  ראיתי את מריה שראפובה מזיעה.  היא נראית טוב.  המשכתי לזפזפ בדרך למטרה כשהבת שלי זעקה: "תחזיר למה שהיה!".

"לטניס???"

"כן!"

"טוב…"

החזרתי ליורוספורט, לאמצע המהלך.  גניחותיה של שראפובה מילאו את האוויר, אבל רגע – גם השניה לא מפגרת אחריה, אולי בקול נטול חושניות אבל לא פחות רועם.  חלפו כמה שניות של בהייה במסך  עד שהבנתי על מה נפלתי – גמר אליפות אוסטרליה.

 

בינתיים בתי שואלת אותי שאלות שקשורות למשחק: "למה יש לה חצאית ירוקה? ולמה יש לה סרט על הראש? למה היא כל הזמן צועקת?" אני מסביר לה שזו אליפות אוסטרליה בטניס, שזה גמר הנשים, ממש כמו לילדה גדולה.  אולי זה מה שיעזור לי להגשים עבורה את החלום שלי – להיות ספורטאית מקצוענית.

אמצע המערכה הראשונה, שראפובה היא פחות או יותר כל מי שהכרתי מסבב השנים.  בעצם יש גם את קים קלייסטרס, גם וונסה ויליאמס.  אני בטוח ששראפובה תנצח, היא הרי הטובה ביותר בסבב, לא ככה? בעצם וונסה ויליאמס זו ההיא שזכתה ב"מיס אמריקה" לפני הרבה שנים ושמשחקת ב"עקרות בית נואשות".   גאון הדור שכמוני.

בסוף ויקטוריה אזרנקה ניצחה 0:6 במערכה השנייה וזכתה בגרנד סלאם הראשון שלה.  מישהו יכול להסביר לי פעם אחת ולתמיד למה גברים צריכים שלוש מערכות כדי לנצח ונשים רק שתיים? זה הוגן? זה פמיניסטי? זה אפילו לא שוביניסטי!

אחרי הניצחון של נובאק דיוקוביץ' (תתרגלו, J בסרבית מבטאים כמו Y) אני כבר לא בטוח מה טוב יותר, שתי מערכות פמיניסטיות או חמש מערכות ושש שעות מתישות של טניס.   חוץ מזה, נסו אתם להיות בבית עם ילדונת (עוד מעט בת ארבע) ולצפות יותר מחצי שעה רצופה במשהו שמעניין אתכם.  תנו לה את "הדרדסים" או "ספר הג'ונגל" בפעם המאה חמישים וארבע והיא המאושרת בילדים.  ברגעים אלו ממש, בעודי עורך את הטקסט, היא צופה במחזמר "דלת הקסמים", מבקשת ממני לעשות Rewind בכל פעם שהשיר "ברבאבא" מסתיים (בכל 2:24 דקות) ובאופן כללי מאושרת לפגוש שוב את מיכלי, גיבורת המחזמר, ולהתפקע מצחוק בכל פעם שהארנב חיים מפלח את הסנדוויץ' מידו של מסייה באגט.

ואז אני מגלה את הסוד: יש מספיק זמן בין הסרבים כדי לשחק, להביע עניין, לצייר ולספר.  אני משקיע בה את כל הזמן שבעולם בין הנקודות והיא בתגובה מבינה שתזכה לכל תשומת לבי אם רק תיתן לי להביט באנשים האלה שלובשים חולצות רטובות מזיעה.  כשאני מספר לה שלגבוה בחולצה הלבנה (ואחר כך השחורה) קוראים דג'וקוביץ' (כן, גם אני נוטה ליפול לשבלונות) היא מתה מצחוק ושואלת אותי אם הוא ג'וק.

הצלחתי לראות את אחד המשחקים הטובים שנערכו בטורנירי הגרנד סלאם, ראיתי שני אתלטי ושחקני על, שקשה להבין שיש בני אדם המסוגלים להציג יכולות שכאלו.  והעיקר – חזרה אליי האהבה לטניס.  גם אני שיחקתי פעם, כשהייתי בן 13.  נרשמתי לחוג טניס בקאנטרי קלאב חולון והאמנתי למשך שבועיים רצופים שאני אהיה השלמה גליקשטיין הבא.  אפילו ציפי אובזילר לא הייתי, אבל למשך תקופה די ארוכה ביקרתי באופן די קבוע ברמת השרון והגעתי למשחקי גביע דייויס רבים.  בסוף הכדורגל ניצח, אבל ביום א', העשרים ותשעה בינואר, מצא הטניס בשנית את מקומו בלבי.

 

יכולתו האנושית של האינדיבידואל לאורך כמה שעות משחק מרתקת הרבה יותר מדריבל איברהימוביצ'י או מבעיטה רונאלדואית.  ואחרי שכתבתי את הנ"ל אני פתאום מבין – אלה אינם שני ספורטאי על, אלה יצורי אנוש על אנושיים, בני אלים.  הדברים שהם ביצעו על המגרש במשך שש שעות הם הסמן המובהק לתחילתה של תקופה חדשה בטניס.  אין עוד טובים יותר וטובים פחות, יש את דיוקוביץ' ונדאל, גם פדרד, ויש את כל השאר.  אף אחד לא מסוגל להתחרות בהם לאורך זמן, ולעתים נראה שהם אלו שמחליטים מתי הם יפסידו, אולי כי נמאס להם באותו ערב, אולי כי הם רוצים להשאיר קצת מתח בסבב.  הבא שיצטרף לחבורה הזו יהיה אל חדש שמן הסתם ידיח את אחד האלים המכהנים.  דיוקוביץ' ונדאל הם ברצלונה וריאל מדריד של הטניס, רק שהם הרבה יותר סימפטיים (מריאל) וקשוחים (מברצלונה).  אין לי מושג מתי ייערך טורניר הגרנד סלאם הבא, תהיו בטוחים שדקה אחרי שהפוסט הזה יפורסם אני כבר אדע.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: