מסי, אפואל מאחוריך!


ביום שני בערב סיימתי משמרת, ארזתי את התיק (לפטופ וקופסת אוכל ריקה), לבשתי את המעיל והלכתי לכיוון המעלית. בדרך עצרתי ליד שולחנה של אחת מידידות העבודה שלי. הקדשתי לה שלושים שניות של סמול טוק לפני שסיפרתי לה שאני ממהר הביתה. למה, היא שאלה. יש הערב דרבי. מי הקבוצה שלך? מכבי תל אביב. ונגד מי היא משחקת? הפועל. הפועל? הם לא משחקים השבוע בצ'מפיונס ליג?

ההלם השאיר אותי ליד שולחנה לעשר דקות נוספות. לא ידעתי ממה להיות המום קודם, מהכרתה את לוח הזמנים של ליגת האלופות או מכך שאפילו היא – בחורה שבתשעה חודשי היכרות מעולם לא הביעה עניין כלשהו בספורט בכלל ובכדורגל בפרט – מכירה את הקבוצה הקטנה ההיא מניקוסיה.

אני זוכר את ה-2:2 של הפועל מול ליון עם השער מהסרטים של ערן זהבי. אני אפילו זוכר שהיו מי שאמרו שהפועל היתה יכולה להגיע רחוק יותר בליגת האלופות אם היתה משחקת כך במשך כל שלב הבתים, כי מי זו השאלקה הזו שבקושי הוציאה אפס אפס בבלומפילד.

השאלקה ההיא, שהגיעה עד לחצי הגמר, היתה צריכה לקבל את מנצ'סטר יונייטד כדי להבין שזה כבר לא כוחות. הפועל עמדה אז רגע לפני הקריסה הגדולה ששיאה הגיע בדרבי האחרון. כל השלוש הנ"ל רואות את ליגת האלופות בטלוויזיה, ולנו יש אפואל. איך אומרים בהודו: Same same but different.

אתמול בערב ויתרתי על משחק האימון בין ברצלונה ללברקוזן, דברים כאלה אני יכול לראות כשאני מגיע לביקור מולדת במגרש של הפועל אזור, שלוש דקות ברגל מהבית של ההורים.

הלכתי על המשחק היותר מעניין של הערב: אפואל – ליון. ראיתי אושר אלוהי אחרי השער של מנדוקה בדקה התשיעית. לא הבנתי איך אאילטון בכושר משחק (ורזה!) עד שהבנתי שיש יותר מאאילטון אחד בעולם, ושאפילו בברזיל איבדו את היצירתיות וממחזרים את הכינויים.

ראיתי קבוצה שהעפילה בפעם הראשונה בהיסטוריה שלה לשמינית הגמר מול קבוצה שסגרה שמינית גמר בפעם התשיעית ברציפות. ראיתי מאה ושמונים דקות של קבוצה שמגינה בשיניים ולא מעניקה להוגו לוריס יותר מכמה רגעים של שלווה.

ואז הגיעה ההארכה והמשחק כמו נפתח מחדש. התקפה רדפה התקפה, ליון נראתה חדה יותר ועייפה פחות אבל אפואל מחזיקה חבורת רוצחים בסגל, לפחות על פי מראם החיצוני. אף אחד לא עייף בגלל שהשקיע המון בתשעים הדקות הראשונות. כל מי שנמצא על המגרש בכושר משחק. גם ההרחקה של מנדוקה שש דקות לסיום ההארכה לא הורידה מהמוטיבציה של אפואל ושמרה עליהם חיים עד שהגיעו הפנדלים.

שתים עשרה וחצי בלילה בניקוסיה. עשרים ושלושה אלף צופים ב-GSP בטירוף. אפואל ניקוסיה בין שמונה הקבוצות הטובות באירופה. שבע קבוצות ירצו אותה ברבע הגמר, כל אחת מהן כנראה תנצח אותה, אבל למי אכפת היום.

אני רואה את הקפריסאים מאושרים עד הגג ואני שמח בשבילם. אפואל היא הדבר הקרוב ביותר לכדורגל הישראלי שהגיע להישג כזה. נחמת עניים? אולי, אבל אחלה נחמה.

הערוץ הגרמני בוחר בסיום המשחק לעבור לראיון עם רודי פלר, המנהל המקצועי של באייר לברקוזן, שיסביר למי שעדיין אכפת לו מה קרה לקבוצה שלו בקאמפ נואו.  1:7 לברצלונה, מסי עם חמישיה ראשונה אי פעם בליגת האלופות.  בדיוק בשביל משחקים כאלה המציאו את התקצירים.

דה באזר – בלוגים של ספורט

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: