הסימפוניה השישית של באיירן


שבת, 06:20: צלצול שעון.

שעות הבוקר המוקדמות האלו מעלות אצלי זכרונות של שדות תעופה. אותן טיסות בוקר מוקדמות שמצמצמות את שעות השינה שלנו ושולחות אותנו החוצה מהבית, כל אחד לנתב"ג שלו, בשעות בהן ערים העטלפים.

בעוד לבי נרגש וידי מוסרת עשרה יורו בתמורה לקפה ועוגה בטרמינל, הרי שעבודה בסוף השבוע מדליקה אותי קצת פחות. משהו שצריך לעשות פעם בחודשיים-שלושה, אבל לא משימה בלתי אפשרית, בעיקר כשהטמפרטורה דו-ספרתית.

השמש זורחת בחוץ כאילו לא היה חורף מעולם. בגוגל מדברים על עשרים מעלות. אחותי פעם סיפרה לי שהיא לא מתקרבת לחוף הים לפני שהיא מוודאת נוכחות של שלושים מעלות בצל. קל לשקוע בספא של פינוק כשגרים במרחק ארבע מאות מטרים ממציצים. קל לשכוח כמה מלבב יכול להיות יום של עשרים מעלות כשגרים בישראל.

קרני השמש מוציאות את הגרמנים מהבתים. החורף הארוך בנסיגה מתקדמת, השמיים כחולים וחגיגת הקיץ מתחילה. כולם בחוץ – בפארקים, בבתי הקפה, ברחובות. עננת עשן הסיגריות מעל כל שולחן שעומד על המדרכה, רעש המכוניות והצופרים, הפנים הזורחות של המקומיים – מחשבות שמאירות את היום ומובילות אותי עם שמחה בלב לקראת סוף יום העבודה.

 שבת 12:15: אמצע משמרת

מבעד לחלון המשרד פרושה גינה רחבת ידיים. עשרים אחוזחול ומתקני שעשועים, שמונים אחוז דשא.  הורים שוכבים על מחצלות ומנמנמים לאור השמש הנעימה, ילדים מתרוצצים על הדשא.  הכדורגל הצהוב מתנת בנק הדואר למצטרפים חדשים (פלוס תיק צד עם לוגו של הבנק פלוס חמישים יורו לחשבון) עובר מצד לצד.

אחד הילדים לובש חולצה של הרטה ברלין. אחר סתם עומד באמצע המגרש, נראה שהוא לא ממש מתעניין במשחק הזה. עוד יבוא היום בו זה הקטן גדול יהיה ויכריז בטון מלא בחשיבות עצמית שהוא לא מבין מה כל כך מעניין בעשרים ושניים אידיוטים שרצים אחרי כדור.

שבת 16:35: סיום משמרת

מוקדם בבוקר, כשיצאתי מהבית, עוד חבשתי את כובע הכותנה הצבעוני נגד הצינה שעל ראשי המגולח. רק עכשיו אני מרגיש את החמימות שכמעט ושכחתי, בקרוב אתחיל לדאוג פן תצרוב השמש את פדחתי ותאדימה. העצים עדיין עירומים מעלים, אבל יציבים יותר, בהירים יותר. קדרות החורף נעלמה.

כל קרונות הרכבת בדרך לאצטדיון האולימפי מלאים מפה לפה, וזה במקרה הטוב בו לא נדחסים מאה איש לקרון של גג שבעים. רק לפני שבועיים נמלאתי אושר מהתחזית שבישרה שמונה מעלות ביום המשחק מול ורדר ברמן. רעדתי מקור, אבל זה קרה לראשונה בדקה ה-75 כי הלילות עדיין קרים.  אני זוכר שלא ציפיתי לדבר באותו היום, רק שלא יהיה לי קר. הרטה ניצחה, לא היה נורא.

יש לי חבר טוב.  פגשתי אותו ביציע לפני ארבע שנים. צעיר ממני בשלוש שנים. היה נשוי ועכשיו גרוש, בדיוק כמוני (מינוס ילדה). אנחנו נפגשים פעם בשבועיים ליד דוכן הבירה הניצב ביציאה מתחנת הרכבת.  מדי פעם אנחנו מתלוננים שנדירות הפעמים בהן אנחנו נפגשים באמצע השבוע. היום, ליד דוכן הבירה, הוא חזר על זה. אמרתי לו: "מרטין, אנחנו ברי מזל, יש לנו את הרטה. הלוואי והייתי פוגש את שאר החברים היקרים לי באותה תדירות בה אני פוגש אותך. פעם בשבועיים, בלי לקבוע, בלי לדחות, בלי לבטל".

שבת 18:30: שריקת פתיחה

האצטדיון מלא כמו בכל משחק מול באיירן ועדיין יש את התחושה שהוא לא. אולי בגלל המעברים הרחבים בין המושבים, שמותירים את הרושם ש"כל הכרטיסים אזלו" הוא פיקציה. 74,244 צופים אבל נראה שאפשר לדחוף בשקט עוד כמה אלפים.

לפני שעה ניצחו אאוגסבורג ופרייבורג והורידו את הרטה למקום השבעה עשר. עכשיו רק ניצחון יוציא אותנו משם. אני מהמר על שלוש אפס לבאיירן.  נראה לי שהם את שלהם עשו עם שתי השביעיות. הם הפגינו נוכחות והם לא באמת יתאמצו מול הרטה החלשה.

והם באמת לא התאמצו, זו היתה הרטה שהציגה את אחד המשחקים החלשים בהם חזיתי אי פעם. מישהו ביציע הזכיר את דוד וגוליית. ממש. יותר כמו גוליית מול גמד גינה.

זה לא היה כוחות.  כמו המבוגרים שמשתלטים על מגרש של ילדים ביום שישי אחר הצהריים ומציבים בפניהם שתי ברירות: אנחנו נגדכם או שאתם עפים מכאן. אבל השחקנים של הרטה לא יכולים לעזוב את המקום, הם חייבים להיות שם תשעים דקות. האוהדים דווקא לא.

בדקה ה-20 כבר שלוש אפס. אפילו השרופים ביציע המזרחי הפסיקו לעודד. רוב החבר'ה שלי עוזבים את האצטדיון. מרטין ממתין עד להפסקה לפני שהוא פורש. נשארנו אני ויוהאנס, שהיה כאן כשהרטה שיחקה בליגה השלישית, הוא לא יברח כל כך מהר.

על רקע המשחק אנחנו מדברים על פולקלור האוהדים – שער של גומז –  על השירים וההיסטוריה משאחוריהם – שער של קרוס – על חדוות הניצחון כדבר החשוב ביותר, גם אם הוא נחווה בליגה השנייה  – שער של רובן, 0:6.

האוהדים של באיירן, עשרים אלף לכל הפחות, שרים עכשיו:

Oh, wie ist das schön!

(הו, כמה יפה)

Oh, wie ist das schön!

(הו, כמה יפה)

So was hat man lange nicht gesehen

(דבר כזה לא ראינו מזמן)

So schön, so schön!

(כה יפה, כה יפה)

*

גם האוהדים של הרטה שרים.  אם לא הייתי מכיר חלק מהם מקרוב הייתי מתמוגג מהאירוניה המתוחכמת:

Marmor, Stein und Eisen bricht

(שיש, אבן וברזל נשברים)

Aber unsere Hertha nicht

(אבל לא הרטה שלנו)

Alles, alles geht vorbei

(הכול, הכול חולף)

Doch wir bleiben treu

(אבל אנחנו נשארים נאמנים)

*

ראשון, 06:20: 

צלצול שעון

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: