סיבה למסיבה


עם פתיחת משחקי יורו 2012 הוצפנו בכתבות צבע על האוהדים ההולנדים והאירים.  הנבחרות שלהן חלשות והם שמחים.  השחקנים שלהם מושפלים, סופגים וחוזרים הביתה עם אפס נקודות, והם שרים ברחובות ושותים בחברותא עם אוהדי הנבחרות להן הפסידו שעה קודם לכן.

מסיפורי הצבע אפשר להבין מהי המהות האמיתית של היורו.  לא זו של מישל פלאטיני שמגדיל את הגדולות ומתחזק  בקטנות, גם לא זו של הנבחרות שמגיעות עד לגמר.  זו התחושה באוויר ואלה התענוגות הקטנים שמספקים טורנירים בינלאומיים בעלי מוטיבים לאומיים.

 *

אני אוהד של נבחרת ישראל.  אני לא חושב עליה יותר מפעמיים בשנה, לא בקי בשמות שמאיישים את ההרכב הראשון ו/או השני ולא מבין איך חושבים שאין מקום בנבחרת ליוסי בניון.  אבל לפני כל טורניר מוקדמות בינלאומי אני מתרגש.  אשתדל לצפות במשחקים ואדע מהו הלך הרוח במחנה הישראלי, לפחות זה שמצטייר ממהדורות האונליין הישראליות.

אני כועס על הנבחרת כשהיא נראית רע  אבל גם מבין שזה מה שיש.  לפעמים, באמצע עוד משחק נפל, אני מייחל לתבוסה של הנבחרת.  אולי זה מה שיעורר אותם מתרדמתם בהמשך הדרך, או שלכל הפחות ייכשלו בגדול ולא ימשיכו בהזיות.  אבל רק תנו להם יורו אחד, מונדיאל אחד, ואין נבחרת שווה יותר מנבחרת ישראל.

*

כאן בגרמניה יש נבחרת אחת.  נבחרת טובה, אחת הטובות בעולם.  תמיד שמח ברחובות, גם אם גרמניה לא משחקת באותו היום.  הקניונים מלאים בדוכנים שמוכרים אביזרי עידוד.  החנויות, עמודי החשמל והמכוניות מקושטים בדגלי גרמניה.

ואם בגרמניה, מדינה שבשלושת הטורנירים האחרונים הגיעה הנבחרת שלה לחצי הגמר לכל הפחות, ההתלהבות לא שוככת, קל וחומר באירלנד שעשתה את שלה בעצם העפלתה.   השמחה האמיתית של טורניר היורו היא בנשמה.  גרמנים ולא גרמנים, נקניקיות חזיר ובורק גבינה, ילידי 39' ודור שלישי לשואה – כולם רוצים בנצחון הבונדסטים.  ככה באו לי צרות טובות.

את ההתרגשות של יום משחק אפשר לחוש ברחוב, ברכבת, בעבודה.  את הצעקות מהבתים אפשר לשמוע גם כשהטלויזיה בפול ווליום.  מזיקוקי הדינור שטסים לאוויר אחרי כל שער גרמני אי אפשר להתעלם.  כמה טוב לראות את הנבחרת שלך משחקת אותה במסיבה שנערכת פעם בארבע שנים.  כמה טוב היה אם ישראל היתה מוזמנת למסיבה.

נניח שנבחרת ישראל מעפילה לשלב הבתים.  מישהו מאמין שהנבחרת תצליח להביט ללבן של רבע הגמר בעיניים? מצד שני, הפעם היחידה שלנו באיזשהו טורניר הסתיימה עם שתי נקודות, יותר טוב מאירנלד.  קשה לחזור למכסיקו של 1970, קל הרבה יותר לנחות בצרפת של 2016.  בטורניר של שש עשרה נבחרות אין לישראל סיכוי להעפיל, אבל למה לא עם עשרים וארבע?  והרי צרפת מחזיקה בכרטיס כניסה אחד ופותחת את המאבק לעוד כמה עשרות נבחרות וואנאבי אירופיות.

ביום בו תעפיל נבחרת ישראל לטורניר גמר אף אחד לא יזכור כמה קבוצות השתתפו בו.  גם אם יתירו לשלושים ושתיים נבחרות להעפיל זו תמשיך להיות חגיגת כדורגל גדולה.  את הנבחרות הקבועות נראה גם ברבע הגמר, עם סטיית תקן קטנה, אז למה לא להנות בינתיים ממה שיש לנו להציע? אוטוטו עוברים אצלנו ליד השניה כדי להמשיך ולמנות את מספר ההשתתפויות בשלב הבתים של ליגת האלופות.  עוד לא פגשתי מישהו שלא מעניק קרדיט רק מפני שההעפלה הושגה מול שטורם גראץ או רד בול זלצבורג ולא מול ניוקאסל או ולנסיה.

ואז אפשר יהיה לחוש את מה שבאירופה חשים מזמן.  אווירת "ביחד" מיוחדת במינה שמזכירה לי, ולו במעט, את מדורת השבט במהלך מלחמת המפרץ הראשונה.  עם "העולם הערב" ו"זהו זה", עם המרדף היומי אחר גלילי נייר דבק, הריצה הביתה עם חשיכה והישיבה עם החברים והמשפחה מול הטלויזיה.  נמשיך לשבת מול הטלויזיה, רק שהפעם נרדוף אחרי חולצות נבחרת, כובעי מצחיה, צמידי פלסטיק, קשתות שיער וצעיפים דקים, והכל בכחול-לבן.  הציניות הטבעית תיעלם לשבוע ואפילו עירית לינור תמצא כמה מילים טובות על כדורגל.  גם לנו יש נבחרת, גם אנחנו בני אדם, גם לנו מגיע

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: