תובנות ישראליות בברלין


ביום שישי בערב, בתום שבוע העבודה, יצאתי עם הקולגות לפאב האירי הסמוך. לא מעט איטלקים עובדים אצלנו בחברה, ובאופן טבעי התכווננו רוב נושאי השיחה אל הנצחון על גרמניה בחצי הגמר.מצד אחד, איטלקים שמחים, גאים בנבחרתם ועוד יותר במדינה ממנה נפרדו לא מזמן לטובת החיים הנוחים של ברלין. מצד שני עמדה אישיות בכירה בהיררכיה המשרדית, גרמנית במוצאה, שכעסה על הדיונים הפרו-איטלקים ברחבת הפאב. זה הרס לה את התענוג של סיגריה, כוס יין לבן ומלל אינסופי על דעותיה הנחושות על החיים ועל נבחרת גרמניה. כבוד לקבוצה שהיתה טובה יותר ושעלתה לגמר בזכות? לא מתחבר למכלול שלה.

יש גרמנים אחרים שהעדיפו את ההפסד של נבחרתם. עדיף להפסיד, טענו, כי לעלות לגמר עם היכולת של חצי הגמר זו תעודת עניות לנבחרת.אבל רוב הגרמנים רחוקים מרחק רב מפילוסופיה: הנבחרת שלהם הפסידה והם כועסים. הם לא יקראו לעצמם 'לוזרים' אבל כן יכנו כך את האחרים, אלה שגברו עליהם. לא צריך לנבור בהיסטוריה של מוקדמות שנות הארבעים כדי למצוא לכך הצדקה, בסך הכל כולנו כאלה, לא אוהבים להפסיד.

*

אם כבר לצפות בכדורגל, הכי נוח להיות אוהד נייטרלי. הקבוצה שלך לא משחקת, אתה לא קשור בעבותות רגשיים לעברך הלאומי ויכול להעריך כדורגל כמות שהוא – הכרת המערך הטקטי, שינויי העמדות תוך כדי משחק, שמירה בהגנה וטביעת אצבע של מאמן.  זה קשה יותר כשהקבוצות הנייטרליות מגיעות מרמת השרון ומרמת גן, זה קל הרבה יותר כשהן מגיעות מטורינו, מילאנו, מדריד, ברצלונה ומנצ'סטר.

אבל כנראה שאפילו אני איבדתי את הנייטרליות שלי. רציתי שגרמניה תזכה בגביע, בעיקר מפני שמאז החלה האליפות היה שמח כל כך בעיר. כל יורו ומונדיאל מוציאים אלפי אנשים לרחובות בשרשראות, כובעים ודגלים של הנבחרת. מדינה עם כרטיס קבוע בטורנירים החשובים בעולם היא סיבה נוספת להרהר בעמעום הנאמנות הטבעית ואימוץ החדשה. אבל בסופו של דבר זה לא לגמרי שלי, וחצי דקה לאחר שריקת הסיום וההדחה של גרמניה כבר צפיתי בפרק בו רוס ורייצ'ל נפרדים.

*

אחרי השער הראשון בגמר של דוד סילבה השתקתי את הטלוויזיה, אינסטינקט שפיתחתי במהלך משחקיה של נבחרת גרמניה, כדי לשמוע את צעקות השמחה מהבתים הסמוכים ואת רעש הזיקוקים שלא מאחרים לבוא. אין צעקות ואין זיקוקים, רק ציוצים אחרונים של ציפורים לפני שהן עפות לחפש מחסה מפני הסערה ההולכת וקרבה.

ספרד השחילה רביעיה לאיטליה והיא אלופת אירופה בפעם השניה ברציפות. עכשיו כבר שומעים את הזיקוקים. ההיסטוריה קובעת שבבוקר יום שני יתקשרו חלק מהספרדים להודיע שהם חולים ולא מגיעים לעבודה. עם סיום המשחק הדלקתי את מכשיר הדי.וי.די, הפעם לטובת ה"סופ נאצי".

*

אבל אולי, אחרי הכל, התענוג הכי גדול זה כשהנבחרת שלך, באמת שלך, משחקת בטורניר. גם היא אחרונות המועמדות לזכות בו. אולי זה רעיון לא רע בכלל לערוך טורניר של עשרים וארבע נבחרות. שלב הבתים יהיה ארוך יותר והמשחקים מעניינים פחות, אבל אולי ישראל תוכל להגיע לשם.

ואז, ביום המשחק הראשון של נבחרת ישראל בשלב הבתים של יורו אלפיים ומשהו, אף אחד לא יזכור שאופ"א עשתה לנו את החיים קלים יותר בדרך לשם. כולם יסתובבו ברחובות עם צעיפים, וכובעים, המכוניות יעוטרו בדגלי ישראל קטנים שמתלבשים על החלון, מסכי הענק יוקמו ברחבי המדינה ואני אמות מקנאה. אם שכחו את זה למכבי חיפה והפועל ת"א בצ'מפיונס ישכחו את זה גם לנבחרת – בחגיגה, כמו בחגיגה, לא חייבים לנצח כדי לשמוח. תשאלו את האירים.

דה באזר – בלוגים של ספורט

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: