געגוע ישן, לא נותן לי מנוח


גם לאהבה צריך לתת זמן.  לפעמים היא מאכזבת,  משעממת, שגרתית.  לפעמים לוחצת יותר מדי: "תהיה איתי, אל תעזוב אותי.  הנה, קבל עוד, אתן לך הכל, כמה שתרצה".  לפעמים צריך לנוח ממנה, להירגע קצת, רק כדי שאפשר יהיה לחזור אליה בשיא האון.

יורו 2012 שלח אותי רחוק ממנה.  רק הסתיימה העונה והחל הטורניר האירופי.  אנגליה, צרפת, איטליה, ספרד.  בלי ישראל, אבל לזה אנחנו כבר רגילים, והנבחרת הגרמנית לא רעה בכלל, אפשר להתנחם בה.  אבל אפילו הטופ של אירופה היה יותר מדי.

הרטה שלי ירדה ליגה עם יכולת די מזעזעת.  האכזבה שלי מהעונה החולפת היתה קשה והמעבר החד לכדורגל נבחרות הרג אותי.  ראיתי אולי חמישה משחקים ביורו.  אולי שישה.  ישבתי בערב מול הטלויזיה, צפיתי בדקות הראשונות ומהר מאוד איבדתי עניין ועברתי ל"סיינפלד" או סתם נרדמתי מול המסך.  כל הכוכבים על המגרש לא עשו לי את זה.  הייתי זקוק למנוחה ואחרי שויתרתי על עוד ועוד משחקים הצלחתי גם להפנים את הצורך.

וזה לא הסתיים אחרי הזכיה של ספרד ביורו.  זה המשיך לתוך טרום העונה עם החלטה שלא לחדש את המנוי השנתי למשחקים של הרטה.  אם היורו לא ריגש אותי אז הבונדסליגה השניה תצליח?

****

אני זוכר את אותו ערב שבת כאילו היה אתמול.  מרטין ואני ישבנו ב"פאפאייה" התאילנדית ליד רחוב סימון דאך והחלטנו שנוותר על המנוי.  זה לא שווה את הכאב, אמר מרטין בעצב, זה היתה עונה קשה מדי ואחרי שתים עשרה עונות רצופות אני חייב מנוחה.  גם אני, הסכמתי בהנהון, גם אני.

תוכנית הפעולה שלנו לעונה הבאה כללה מפגשים ספורדיים בפאב השכונתי לצפיה משותפת במשחקים המעניינים יותר של הרטה.  בלי להרגיש מחוייבים להגיע בכל שבת שניה לאצטדיון רק מפני שיש לנו מנוי וחבל לבזבז אותו, בלי האכזבה בתום המשחק, בלי משחקים מול קבוצות אפרוריות כיאן ריגנסבורג ואאלן, דואיסבורג ופ.ס.וו פרנקפורט.  סיימנו לאכול את הנודלס, ינקנו את טיפות ה"סינגה" התאילנדית האחרונות שנותרו  בבקבוק, נפרדנו בלחיצת יד מסכמת וחזרנו איש איש לביתו.

אבל התהיות לא עזבו אותי, כי מנוי שנתי הוא כבר מזמן לא רק כדורגל – להתעורר בבוקר עם הידיעה שהיום יש משחק, לצאת מהבית לכיוון הרכבת, לבלות ארבעים דקות על הפסים, לרדת באולימפיה שטדיון, לפגוש  את החבר'ה ליד דוכן הבירה והנקניקיות ביציאה מהתחנה, להתקדם לכיוון שערי הכניסה, לתפוס את המקום הקבוע, להתעדכן על קורות השבועיים שחלפו אצל כולם.  וגם לראות כדורגל.

***

שבוע לפני פתיחת העונה פגשתי את יוהאנס.  נסענו עם הילדים לגן החיות, הסתובבנו בשטח העצום וברחנו למסעדה כשגשם סוחף החל לרדת.  ושם, כשברקע רעמים מטילי אימה ועל השולחן לפנינו נקניקיה רזה בארבעה יורו, הוא שכנע אותי לחזור בי ולהצטרף אליו לעוד עונה של כדורגל.

קניתי מנוי, הגעתי למשחק הראשון והתאכזבתי.  הרטה היתה נוראית וסיימה ב-2:2 מול פאדרבורן.  בשביל מה עשיתי את זה, שאלתי את עצמי באותם רגעים, למה הקשבתי ליוהאנס במקום למרטין, למה נתתי לרגש לנצח את ההגיון.  ואז הגיע המשחק השני של הרטה, מול הקבוצה אפרפרה מפרנקפורט.  האפרפרה ניצחה 1:3 ואני רציתי לצרוח.

כנראה שכל מה שאוהד זקוק לו כדי להתעודד הוא נצחון, וזה הגיע במחזור השלישי.  עוד משחק גרוע של הרטה, רק שהפעם עמדה מולה יאן ריגנסבורג, קבוצה אפורה באמת שגם הפסידה (2:1).  אחרי הנצחון בדרבי מול אוניון במחזור הרביעי (1:2) הרכבתי משקפיים ורודים וציפיתי בקוצר רוח למשחק הבא בבית, מול אאלן.

וביום המשחק התעוררתי עם תחושה אחרת בחזה.  ההתרגשות לפני, התשוקה לשבת באצטדיון, הכל חזר אלי.  והרטה שוב ניצחה (0:2) ורק חיזקה את התחושות.  מאז אני יושב בכל יום מול הטלויזיה וצופה בכל מה שיש לה להציע – בונדסליגה ראשונה, בונדסליגה שניה, ליגת האלופות והליגה האירופית.  מתפנק בכל ערב מול הטלויזיה, עם גרעינים, דיאט קולה נטול קפאין וסיגריה בהפסקה, נהנה מכל רגע.

 ***

חשבתי שזהו, הספיק לי, אבל האהבה חזרה הביתה, והיא טובה מאי פעם.  ביקשתי שתתרחק ממני, שלא תהיה איתי יותר.  היום אני יודע – בסך הכל רציתי להתגעגע, בסך הכל רציתי – שוב – לאהוב.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: