קפה או סרט


בשתים עשרה וחצי שלח לי יוהאנס הודעת טקסט: "משחק כרגע ברכבות עם צ'ם (הבן שלו). אני: לאן נוסעת הרכבת? צ'ם: לישראל! מתי אתה מגיע לאצטדיון?" החזרתי לו הודעה:"כבר בדרך, היום אני לא לבד, אני מגיע עם מישהי מאוד מיוחדת".  יוהאנס הבין מיד: "לא תאמין, כמעט והבאתי אתי את צ'ם היום למשחק".  רוצה לומר: הבן שלי חבר מועדון, הבת שלו רוצה להיות נסיכה, והיא עשתה את הסיפתח לפניו?!  אבל הוא לא אמר, אז אני לא שמעתי.

המשחק הראשון של הבת שלי אי פעם, ועוד משחק עליה בפוטנציה.  נצחון של הרטה והיא מבטיחה את מקומה בבונדסליגה בעונה הבאה.  לא סיפרתי לה את זה.  לא מפני שהיא רק בת חמש ושסיפורים על מאבקי עלייה מעניינים אותה כשלג דאשתקד (שעד לפני כחודש עדיין ירד), רק מפני שאני בעצמי שכחתי מזה.

מזה חצי שנה מתייסר אני לנוכח המחשבה, שלפרקים נוראית היא ולפרקים הגיונית יותר מכל.  נגמרו לי האנרגיות שסחבו אותי בשבע השנים האחרונות לאצטדיון, לרוב באפס מעלות צלסיוס ומטה.  תמיד אותו יציע, אותה שורה, אותו מושב, אותן בלוריות שיער סביב, אותו ה-HA HO HE HERTHA BSC, אוּףףף…

***

בערב שבת של יוני 2012 ישבתי עם מרטין במסעדה ויאטנמית בשכונה שלי.  ניסיתי לשכנע אותו לחזור בו מהחלטתו שלא לקנות מנוי לעונה ההולכת וקרבה.  אין לי כוח לליגה שניה, אמר אז מרטין, אין בי עוד כוח לקבוצה הזו, איבדתי את החשק, לא רוצה, די!

למה?

לא בא לי!

יבוא לך, אל תדאג, יבוא לך.

אבל בסוף לא בא לו ולי כן, אז קניתי.  ויוהאנס? זו לא חוכמה, הוא שם כבר שלושים שנה, הוא לעולם לא יעזוב.

בשישי האחרון אספתי את דנה מהגן.  היא התרגשה לראות אותי ואמרה  שהיא כל כך שמחה שנהיה ביחד כל השישי-שבת-ראשון ואני כמעט בכיתי מאושר זך.  השמש עדיין עמדה ברום השמיים והאוויר היה נעים, משהו כמו 17 מעלות, אז ישבנו על ספסל צבעוני בגינה הקטנה מול הגן.  שאלתי אותה אם יש משהו מיוחד שתרצה לעשות בסוף השבוע.  היא אמרה שהיא צריכה לחשוב.  ואז נזכרתי.

הרטה הכריזה על משחק יום א' (21.4) מול סנדהאוזן כעל "יום משפחה", שזה אומר הופעות והפעלות לילדים במתחם האצטדיון, יותר מדי דוכני ממתקים, והמעניין מכל – כרטיס כניסה בחמישה יורו.  גם אם יובל המבולבל הגרמני יופיע שם לא יהיה לי מושג שזה הוא, אבל הנה משהו שדנה מעולם לא חוותה – משחק כדורגל.  היא שומעת אותי מספר על המשחקים אליהם אני הולך ותמיד היא רוצה שאקח אותה איתי.  אמרתי לה שביום ראשון הולכים למשחק.  יההההה, היא ענתה.

*

אז יש את הרטה באצטדיון האולימפי בשבת, אבל זו רק ההתחלה, משם עוברים לכורסה: בונדסליגה ופרמייר ליג בסקיי בראשון, המשחק המרכזי של הבונדסליגה השניה בשני, ליגת האלופות בשלישי ורביעי, ליגה אירופית בחמישי, עוד בונדסליגה בשישי, וחוזר חלילה.  אם יש סטרימינג נורמלי אני אפילו מצליח לדחוס  את ליגת ווינר לחבילה המאיימת להתפקע.  אולי המנוי של סקיי הרס לי את החשק, אולי הכמויות הבלתי נדלות של כדורגל מקצועני שכבר לא מוצאות מקום פנוי בורידים שלי.  ואולי סתם כיף יותר להישאר בבית ביום חורף קפוא במקום לרעוד מקור ביציע כמו כלב רחוב הודי.

לפני כמה שנים סיפר קרלוס טבז שנמאס לו מכדורגל.  בין היתר אמר:  "השחקנים הצעירים חושבים שהם השיגו משהו בעולם הכדורגל רק מפני שיש להם שני טלפונים ניידים ובית".  אדריאן ראמוס ורוני הם הלב של הרטה, בלעדיהם הכל היה נראה אחרת.  שניהם יחד הבקיעו עשרים ושישה שערים מתוך חמישים ושישה של הרטה עד כה. בשבועות האחרונים הקפדתי להביט בהם, לבחון אותם גם באירועים ניטרליים – בזמן החימום למשחק, כשהכדור רחוק מהם במהלכו, רוחם בתום המשחק.  שחקנים מעולים, אין ספק בכך.  יכולת כדרור, שליטה בכדור וראיית משחק עילאיים.  ראמוס הוא ראש הזהב ובעיטות העונשין של רוני כמו נורות מלוע תת מקלע.  והם באים בכל פעם מחדש ודופקים כרטיס.  זה לא כרטיס של מנהל צוות במרכז שרות לקוחות, גם לא של איש מכירות במחסן אלקטרוניקה, זה חתיכת כרטיס של מאה וחמישים אלף יורו בחודש, אבל בסופו של דבר זה רק כרטיס עבודה.  זה לא הצליח לרגש את טבז, זה הפסיק לרגש אותי.

נו, אז למה בכל זאת? תנו לי עדר ותראו אותי קופץ כנשוך נחש.  לעשות את מה שכולם עושים? להסכים עם מה שכולם מסכימים? הייחודיות הפרטית שלי חייבת להתחיל איפשהו, אבל רק עם הרטה הרשיתי לעצמי לשקוע במעמקי העדריוּת.  מעולם לא לבשתי חולצת מועדון, מעולם גם לא עטפתי את צווארי בצעיף כחול-לבן, אבל אהבתי להגיע פעם בשבועיים לאצטדיון עם כולם ולרצות בנצחון כמו כולם ולחזור הביתה עם  כולם ולהתלונן על הדרך הארוכה כמו כולם ולדעת שבעוד שבועיים שוב אהיה כאן.  כמו כולם.

pingg

ביום ראשון בבוקר, אחרי ש'אלאדין' סיים לרוץ על המסך בפעם העשירית החודש, התלבשנו ויצאנו לדרך.  הרכבת היתה עמוסה ונאלצנו לעמוד לאורך רוב הנסיעה.  בשלב מסוים ירדתי לכריעת ציפור ודנה התיישבה על ברכי והמשיכה לצפות בדרך החולפת על פניה מבעד לאדי הזיעה של קרון רכבת דחוס במאתיים גרמנים שאף אחד מהם אינו מהרהר באקט פתיחת החלון.  שחס וחלילה לא יכעס מישהו כי הרוח פורעת את שערו, גרמנים עצבניים זה אף פעם לא נעים.

היא לא רצתה למתקני ההפעלה, גם לא משהו מתוק.  רק להיכנס לאצטדיון.  טיפסנו במעלה המדרגות, עברנו דרך מסדרון הבטון הקצר ויצאנו ליציע.  הבטתי בעיניה הגדולות נפערות עוד יותר, מנסות לקלוט את המראה במלואו, ונזכרתי איך הרגשתי בפעם הראשונה שלי בבלומפילד, 1978, כשעוד ניתן היה לדחוס עשרים ואחד אלף צופים ליציעי הבטון שלו.

עלינו למעלה, גבוה יותר מהמושב הקבוע שלי, בדיוק מול העמוד הענק שמחזיק את הגג ומסתיר את קו מחצית המגרש. חמישים ושניים אלף צופים ישבו באצטדיון, אבל השורות מעלינו ומתחתינו היו ריקות מאדם ויכולנו לזוז שמאלה וימינה על פי מהלך הכדור.  סנדהאוזן הבונקריסטית הקלה עלינו את העבודה ועזרה לנו להתנחל בצד אחד קבוע בכל מחצית.

עשר דקות, עשרים ושלושים וארבעים וחמש.  דנה קלטה במגרש את הקמע – הדוב הרטיניו – וצחקה כשבעט בכדור בצורה מגושמת.  זמן ההפסקה אפשר לה לשאול את כל השאלות שלא נשאלו כשהמשחק רץ: למה מלך הגנבים כיסה את פניו בצעיף? ולמה אלאדין לא ידע שאבא שלו חי? אני מכיר את השאלות, עניתי עליהן עשרות פעמים ביומיים האחרונים, אבל מה לעשות – אם לא תשאל איך תדע?

ששים דקות, שבעים ושמונים ואני התחלתי להתייאש.  דנה שאלה אותי מתי כבר יבקיעו ואני לא ידעתי מה לומר לה.  עם הבונקר המאיים והלחץ לנצח ולסגור את הסיפור כבר היום נראה היה שגם תשעים דקות נוספות לא יעזרו.  ואז, בדקה השמונים וחמש, ראמוס נגח למשקוף ולאסוגה המשיך בדחיקה משני מטר פנימה.  דנה הביטה מהופנטת בחמישים ושניים אלף הצופיםשקפצו לשמיים, נופפו בצעיפים וצרחו משמחה.  ואז היא החלה לרקוד, ואני איתה, עד לשריקת הסיום.

רקדנו כי היה לנו כיף יחד אז למה לא בעצם.  השער של הרטה לא ריגש אותי כמו הנוכחות של דנה במגרש.  היא ראתה חלק בלתי נפרד ממני בשנים האחרונות.  היא לא יודעת שאני כבר לא יודע, אבל מה אכפת לה מה.  אין כמו יום שמש, רבבות צופים ונקניקיה בלחמניה באמצע אפריל ברלינאי, איפה שזה לא יהיה.

***

יום שני בבוקר ואני יושב וכותב.  במקום ללכת לעבודה נשארתי בבית.  אולי העובדה שאין לי כרגע מקום עבודה עושה את זה פשוט יותר.  גם היום נעים, שמונה עשרה מעלות ושמש.  סוף סוף נרדם  גנרל חורף, לא נשמע ממנו בחצי השנה הקרובה.

לא הייתי מעלה על דעתי לקחת את דנה בעונה הקרה לאצטדיון האולימפי.  כל כך קר שם בחורף שגם שלושה זוגות גרביים ונעליים מרופדות לא עוזרות להיפטר משקשוק השיניים הקפוא שאפילו שני ליטרים של אלכוהול לא יכולים לעצור.  אז למה בעצם אני שם? למה לא לבוא כשנעים בחוץ, כשהשמש זורחת והאוויר נעים? למה היו מגיעים רק עשרים אלף צופים אם המשחק מול הנמושה מסנדהאוזן היה נערך בפברואר? יש משהו שהעדר יודע ואני לא?

רגע לפני סיום העונה, עוד כמה לפני בונדסליגה ראשונה בעונה הבאה, ואני מתחיל להבין: יכול להיות שזה כבר לא בשבילי.  יכול להיות שכיתות הרגליים למשחקים בכל מחיר עשה את שלו, אולי הגיע הזמן לשבת מול הטלויזיה, עם התה והלימון והשלט של סקיי ביד, ולחרוץ גורלות בו ברגע.  להביט מבעד לחלון אל העיר הקודרת מעננוּת אפורה, לחייך באהבה לרדיאטור החם שלעולם אינו מאכזב ולבחור: הרטה-ברמן, באיירן-שאלקה, ניוקאסל-צ'לסי או ליברפול-אברטון.  או אולי ספר.

*

ערן לוי
ברלין

מודעות פרסומת

תגובה אחת בנושא “קפה או סרט

הוסיפו את שלכם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: