לבד ולא לבד – יום כיפור 2013, ברלין


you kippur

יום שישי, 13 בספטמבר, ערב יום הכיפורים

סוף סוף התפנתה נפשי לניקוי הדירה. לא שהיא היתה מלוכלכת, היא פשוט לא היתה נקיה מספיק.  הבת שלי טסה עם אמא שלה לחופשה בת שבועיים , הבוסית החדשה בישרה לי שאתחיל לעבוד בעוד שבועיים. נשארתי לבד, עם שבועיים ביד,וקיבלתי החלטה מודעת לחיות קצת כרווק אמיתי, כמו פעם.

אז צברתי שעות טלויזיה ומחשב, כתבתי יותר מתמיד, בישלתי ובישלתי וחילקתי המון אוכל לחברים שלי, עישנתי יותר מדי. רוב הזמן הייתי בבית, בתוך ה-55 מ"ר שלי,והזמן טס, ואני חזרתי לגואה 2004.

שעות על גבי שעות על המרפסת של הבונגלו, המון קפה וסיגריות, קרמבול וג'וינט שעובר מיד ליד. אנשים מגיעים, מדברים ומדברים, והמחשבה המטרידה ביותר שעולה בראש היא איפה לאכול ארוחת בוקר/צהריים/ערב. לא עושה כלום כל היום והזמן עף, רק התעוררתי וכבר נגמר היום. בהתחלה לא הבנתי איך זה יכול להיות,אחר כך הפסקתי לשאול ונכנעתי באהבה.

גואה מזמן מאחור, גם השבועיים. מחר יחזור הכל לקדמותו. גם דנה ואמא שלה.וצריך לנקות את הדירה, לארגן אותה לקראת החיים החדשים-ישנים שמצפים לי,העבודה החדשה. אז אני מנקה את האבק מהמדפים, הטלויזיה, השולחן, שוטף את הרצפה, מחליף מצעים, מסיר כמה קורים שעד היום הצליחו לחמוק ממני ונותרו נחבאים ומבויישים מאחורי הארון, חסרי תוחלת ועכביש.

*

אבל יש סיבה גדולה יותר לפרץ הניקיון שתוקף אותי. יום שישי, ערב יום כיפור, והנקיון הוא חלק מהטיפול בחטאים שלי. אמא שלי אמרה לי פעם שנקיון פיזי לפני יום כיפור הוא כמו תיקון, שהאבק המצטבר על היעה הוא גם ניקוי האבק מהנפש. אפשר לנקות בכל יום בשנה, אבל ביום כיפור מתנערים מהרגשות והמחשבות שמעמיסות עלינו ואולי, על הדרך, גם פוגעות במישהו. לא עושה כפרות, לא צם, אפילו לא חי בארץ. קל יותר לשכוח בברלין מי אני, אז אני מנקה.

התרגלתי להעביר את ראש השנה ופסח בלי המשפחה. כשזה מסתדר אני מגיע לארץ, כשלא אז לא. בסך הכל ארוחת חג, אני מצליח לשכנע את עצמי, רק אוכל.  כל המשפחה שם ואני כאן, אבל זה בסדר. יש לי את דנה, נולדה בגרמניה לאמא גרמניה אבל כל עוד זה תלוי בי היא תדע בדיוק מאיפה באמת הגיעה.

ורק יום כיפור עדיין מצליח לרגש אותי.

עכשיו הדירה מבריקה ואני יוצא לרחוב. יום שישי לפנות ערב, אנשים חוזרים מהעבודה, עוצרים בסופרמרקט, פוגשים חברים, עומדים מתחת לתחנת הרכבת עם בקבוק בירה ביד, TGIF. ואני פוסע ביניהם, ופתאום אני מרחף מעליהם, והאנשים הופכים לתפאורה אבסטרקטית, לא קשורה. אצלם בראש סוף השבוע, אצלי יום כיפור. קתרזיס עוטף אותי מכל עבר, מרגיע אותי ומזכיר לי שגם בברלין אהובתי יש יום אחד בשנה בו אני לא שייך לה.

יוהאנס שולח לי הודעת SMS בעברית תוצרת גוגל טרנסלייט: “יום כיפור שמח". אני מודה לו. הוא שואל אם זה מה שאומרים, אני אומר לו שלא בדיוק, אז מה אומרים,הוא תוהה, איך לעזאזל מתרגמים "גמר חתימה טובה" לגרמנית?

sign

*

שמונה בערב, צלצול בדלת. מרטין בפתח, גם הוא מאחל לי יום כיפור שמח, אבל עכשיו יש זמן כדי להסביר לו על מהות החג באופן בלתי אמצעי. והוא תמיד מתעניין,תמיד קשוב. אחרי שהסברתי לו הוא אומר שהוא מקווה שלא הרס לי את היום המיוחד, כי עכשיו נאכל ונעשן ונראה משחק. אתה דפוק, אני שואל, הרי אני הזמנתי אותך.

המשחק נפתח בשמונה וחצי, הרטה נגד שטוטגרט. מרטין קופץ אחרי החמצה של רוני ומיד נרגע. אני פותח את האייפד ומחפש את ה-LIVE TICKER של המשחק,לראות אם בן שהר בסגל. אני משתף את מרטין ושוב הוא קופץ: נראה לך? יום כיפור היום! די אידיוטי מצדי, אני אומר לו. נכון, הוא מאשר.

מחצית שניה עוברת עלינו במטבח בשיחת נפש. אווירת יום כיפור השתלטה עלינו, או שאולי זו הדעיכה באהבה שמתחילה להרחיק אותנו מהאצטדיון האולימפי וממסך הטלויזיה, אפילו החלטנו לוותר על כרטיס החבר שלנו, משל היה התמונה של החברה האחרונה, של האהבה האחרונה, שהגיע הזמן להוציא מהארנק, לשחרר.

לפעמים, אומר מרטין, אני מרגיש שהרטה ואני זה כמו גירושים במעמד צד אחד.עדיין אוהב אותה, רוצה להיות לידה, והיא מסכימה, אבל רק כל עוד אני משלם את דמי המזונות. ועכשיו, כשהתרחקתי ממנה ודמי המזונות אינם סדירים עוד, נטשו אותי גם החברים המשותפים שלנו, בחרו לעמוד לצידה, לא לבטל את הוראת הקבע ולהישאר לידה.

זה בסדר, אני אומר לו, כל אחד עושה את הבחירות שלו בחיים. הם לא הפסיקו לאהוב אותך, הם פשוט אוהבים אותה אחרת. ככה זה בטווח הארוך, מעדיפים להתמקד בטוב, גם אם אלה דברים מפעם שלא יחזרו, מתעלמים ממה שכבר מזמן לא שייך לאהבה.  אני יודע שחשבת שזה לנצח, שנהנית בחברתה, שניסית.  בעוד שנה תבקר הבת שלי בבית הספר, הרבה לפני כן היא כבר מבינה שיש דבר כזה, גרושים באושר.

מילא אני, ישראלי שבחר בה, ושכנראה לא היה בוחר בה אם במקום בברלין היה נוחת בשטוטגרט או בבילפלד. מרטין היה שם שנים לפניי, בכל הליגות, בכל מצבי הרוח, מכיר את האופי שלה מלפני ולפנים, לפחות את זה שהיא משדרת.  והוא לא רוצה יותר, או בעצם רוצה פחות. רק פעם בכמה זמן, עם כרטיס יקר ביציע המרכזי,ממש מולה, כמו וואן נייט סטנד עם מישהי שמכירים.

הזימה משתלטת עלינו ובדקה ה-77 אנחנו חוזרים לסלון ומגלים שהרטה בפיגור של שער. וכך גם מסתיים המשחק, ואנחנו שוב במטבח, ומדברים על אהבות אמיתיות,בינאישיות. שתי דקות לחצות, אנחנו נפרדים. בדרך החוצה הוא משחרר פיהוק גדול ומדליק סיגריה שתשמור על עצמו מרוכז בנהיגה הביתה. נוהג ביום כיפור? שוב שכחתי שהיום אני הוא החריג, שמרטין לא יהיה לבד על הכביש, שכאן לא צריך יום כיפור כדי לראות מאות רוכבי אופניים בכבישים. נועל את הדלת אחריו, משאיר בפנים את היומכיפור הפרטי שלי.

***

building

 שבת, 14 בספטמבר, יום הכיפורים

הפועלים הסלובנים או הרומנים עומדים על הפיגומים ומתקשרים אחד עם השני בצעקות. השכנה מלמטה מדליקה את הרדיו והבסים מטפסים למעלה, חודרים קירות. אף פעם לא שוחחנו, תמיד מתחמקת ממגע. פעם אחת היא פנתה אליי,פעם אחת בשנתיים, כדי לבקש שהבת שלי תפסע בשקט בדירה ביום ראשון, לפחות עד אחת עשרה.

אחרי עשר דקות היא סוגרת את הרדיו, השקט חוזר לבית ואני חוזר לאזור,למשפחה. חם שם היום, שלושים ושלוש מעלות, הם בטח לא יושבים בחוץ, בגינה האחורית, ספונים להם בסלון עם המזגן בפול גז.  במטבח מבעבע לו סיר בשר,הספציאליטה של אמא ליום כיפור.

אם זה היה תלוי בי הייתי מעביר את יום כיפור, שיחול לפני ראש השנה.  הגיוני יותר להתחיל עם השלת העכבות,  העצב והכעס, להבטיח לעצמנו שבשנה הקרובה נעשה דברים אחרת, ורק אז לטבול תפוח בדבש. הרב אהרן מוס, חב"דניק מאוסטרליה, הסביר כי יש מתיקות סטנדרטית שהתפוח הוא סמלה, ויש מתיקות שמגיעה לאחר אתגרים, הדבש שאחרי העוקץ.

כל מה שעשיתי לא עזר לי ביום בו קיבלתי את ההודעה. אולי הייתי חרוץ מדי, אולי דעתן מדי, אולי היא חששה למקומה שלה, למשרד ולמשרה שלה, והאמינה שאמתין לה בפינה. חצי שנה עם תהיות מקצועיות והתחבטות נפשית חלפו להן, עם שנאה אמיתית אליה ואל מה שעשתה לי, אבל כמה שעות לפני שתשקע השמש אני סולח.לא לה, היא לא אשמה. אני אשם על שניצלתי לרעה את הבחירה החופשית שלי, על שהרשיתי לעצמי לשקוע בתהום הנשיה. עכשיו הזמן לשבור את ההרגל הזה, כך אי אפשר יותר, ולא חשוב לאן תוביל הדרך, כבר לא יהיה כאב.

*

היום סגרו הפועלים את הבסטה מוקדם, כמו הבינו את משמעות היום. עכשיו שקט,אפשר לנוח על הספה, מול החלון, להביט בינות לחרכי הבלוקים ולגלות את שרידי הרחוב, העצים, העלים שאוטוטו יחליפו צבע ויזרעו את השדרה בגווני אדום וכתום.

בשלוש וחצי ייפתח המשחק בין באיירן מינכן להאנובר אבל לא בא לי להדליק את הטלויזיה. יפה בחוץ, עשרים ואחת מעלות, יום בהיר בלי רמז לענן בשמיים, רגעים אחרונים של שרידי קיץ לפני שמתכסים במעילים ומתחילים לספור את הימים עד לבוא האביב. בעוד שעתיים אאסוף את דנה אלי, בעוד יומיים אתחיל בעבודה החדשה.

הכל עניין של טיימינג בחיים, אז אולי עדיף בעצם לשמור על המתכונת הנוכחית, שיום כיפור ימשיך להגיע אחרי ראש השנה. ואולי כדאי להקשיב, ללא תוכחה או משוא פנים, לאנשים אוהבים שמאחלים:

"יום כיפור שמח"

ערן לוי,

ברלין

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: