ברלין משחור לכחול


אתה מכיר את הזמר הזה, הוא שואל ועונה, זה דיטר פוקס. לא שמעתי עליו אבל הקול שלו מוכר לי, גם השם. דיטר פוקס? איזה דיטר בראש שלך, פיטר! שמעתי עליו, ראיתי פוסטרים שלו ברחוב לא פעם, זמר מפורסם בגרמניה. ועכשיו אני מקשיב לשיר אבל לא מצליח להבין. שתיים בלילה, אלכוהול בדם, לך תבין עכשיו היפ-הופ גרמני. אני אתרגם לך, הוא אומר:

בוקר טוב ברלין,

את מכוערת, מלוכלכת ואפורה

הלילות שלך טורפים אותי

את יפה ומפחידה כל כך

הכי טוב יהיה בשבילי

להגיע הביתה ולישון

וכשאני חוצה את הרחובות

השחור מתחלף לכחול

***

בתשע וחצי בבוקר של יום שישי הגיעה ההודעה בוואטסאפ: הרטה מתארחת בהאנובר וכולם נפגשים ב-Hell oder Dunkel לצפות במשחק. לא ידעתי מה לעשות, אם להישאר במצברוח של הפוסט הקודם שלי או לשנות אווירה כי ככה אי אפשר יותר. בסוף אישרתי הגעה ונותרתי עם יום עבודה שלם וראש מפוצץ כדי לחשוב אם החלטתי נכון.

כי כולם לחוצים כאן ואף אחד לא מצליח להיכנס לראש שלה, כי יש לה דד ליינים משוגעים וכי היא קונטרול פריק שלא משחררת את האלט-דיליט. כי אי אפשר לדעת עם מי אפשר לדבר ועם מי לא, כי סטרט אפ זה הדבר הכי רחוק מראש נקי. כי כל מה שאני רוצה אחרי שבוע עבודה של חמישים שעות זה להגיע הביתה, ולקרוע מעליי בסכין את חליפת העצבים המתוחה, מתוחה מדי.

שווארמה עוף בלאפה שמחוסלת תוך שש דקות כי אין זמן ויש פגישה בשלוש ועוד אחת בארבע ועוד אימייל שדורש תשובה עד שש, והבטן כואבת, ואולי הכי טוב יהיה בשבילי להגיע הביתה ולישון.

סלייס פיצה רוקולה בשבע וחצי בערב שמפורק תוך כדי הליכה כי יום שמתחיל בג'אנק פוד לא מסתיים בתבשיל טופו ותה צמחים לצלילי ניו אייג'. עוד שעה מתחיל המשחק ואני צריך להגיע לצד השני של העיר ואין זמן לעצור, לאכול בנחת.

מתן חודורוב לא היה מבקש ממני להתראיין ל"יורדים החדשים", את מי זה באמת מעניין שגם ליורדים יש דאגות שמטריפות את דעתם, את זה יש מספיק בארץ, ושיגידו תודה שאת האפונה הקפואה בשלושים וחמישה סנט לקופסה הם דוחפים לפריזר של דירת שישים מטר בחמש מאות יורו לחודש. אז תודה, לי אין פריזר.

*

אם כבר חורף אירופאי, עדיף בלילה. העננים מכסים את השמיים ולא מעניקים לקרני השמש סיכוי הוגן, אבל אחרי שהיא שוקעת הם מאבדים ממשמעותם המלנכולית ונעלמים בחשכה, והלילות ארוכים מהימים, ופתאום זה לא נורא שהשמש שוקעת בארבע. בחורף מתחילים החיים אחרי ארבע, עם המוני האנשים שמציפים את הרחובות בדרך הביתה, לסופרמרקט, לקניון, מקבלים על עצמם את החשכה אבל לא נכנעים לה, וכשכוכב בודד מופיע בשמיים יודעים שגם העננים האגוצנטריים צריכים לפעמים הפסקה.

כולם יושבים ליד השולחן הגדול, מול המסך הגדול. מרטין, רולף, טורסטן, אודו, אבל לפני הכל אני ניגש ליוהאנס שיושב בקצה השולחן. אני מחבק אותו, כל כך שמח לראות אותו, יודע שעכשיו הכל יהיה בסדר.

מישהו מעביר כוס מלאה במטבעות הימורים מאחד לשני. יוהאנס יודע בדיוק מה יהיה: האנובר תוביל, הרטה תשווה, 1:1. הוא זורק מטבע של שני יורו לכוס והגזבר ממשיך במלאכת האיסוף. מסביב הטיפוסים הכי גרמנים שאפשר להעלות על הדעת: הגבר רחב הגוף עם שפם ענק שמסתיים רק בקצה הסנטר, האישה הצעירה והבלונדינית במכנסי ג'ינס לבנים וציפורניים מלאכותיות ואבסטרקטיות שלא מפסיקות לסמס בסמארטפון שבעה אינץ', המלצרית שלבושה בשמלה בווארית מסורתית לרגל האוקטוברפסט.

כולם מדברים עם כולם, בלי הפסקה, חוץ מיוהאנס. מרוכז במסך, ער לכל תנועה במשחק, מדי פעם מגניב מבטים שמאלה וימינה ומיד חוזר לפוקוס. בדיוק כמוני. שנינו יושבים ליד השולחן, כל אחד בפינה אחרת, אבל קרובים כל כך. אפשר לראות את המחשבות על הפנים, את מצבור קמטי העייפות, אולי הזעם, שמחפשים מזור ושכנראה מצאו אותו מול המסך בפאב, גם אם רק לכמה שעות, להפוך שיחות יחסים חסרות מוצא אל תוך הלילה לשינה ערבה על הספה שבסלון. מוכר לי מפעם, אולי מגלגול אחר.

*

האנובר מוליכה 0:1 אבל הרטה טובה יותר. רואים את טביעת האצבע של יוס לוהוקאי בקבוצה. יש דבר כזה, טביעת אצבע, ואם משווים את פ.צ ציריך של פאבר להרטה ברלין של פאבר ולבורוסיה מנשנגלאדבך של פאבר מגלים שזו אותה קבוצה, רק עם שמות אחרים. חוץ מרפאל, שתמיד מגיע לשם, כמו עסקת חבילה שאי אפשר בלעדיה.

תמיד אהבתי אותו, את רפאל. קטן וצנום אבל שומר על הכדור עם כל הגוף. ותמיד נראה כאילו הוא עושה הכל בהילוך איטי, אבל הוא מפרפר בלמים קשוחים וגדולי גוף. והם מנסים להפיל אותו, לדרוס אותו, וכמעט תמיד נכשלים. רפאל עובד בקצב אחר, כמו ב- PLUSH של STP, עם תופים וגיטרות שמגיעים באיחור של חצי שניה אחרי סקוט וויילנד ושצובעים בשפריץ את השיר בכל פעם מחדש.

לפני שנתיים, דקה אחרי הירידה של הרטה, חיפש רפאל עניין בקייב, לא מצא וחזר לגרמניה. גם בשאלקה לא רווה יותר מדי נחת, אבל עכשיו הוא שוב בבית, עם פאבר, ומבקיע את השער שסוגר את ההפסד הראשון של דורטמונד העונה:

(וזה לא קשור למציאות הנוכחית, אבל במהלך חיפוש התקציר הנ"ל נתקלתי בקליפ הבא – פיסת היסטוריה אמיתית, הנצחון הגבוה ביותר בהיסטוריה של הבונדסליגה. 1978, בורוסיה מנשנגלאדבך – בורוסיה דורטמונד, 0:12)

*

רפאל עזב והשאיר לנו את אחיו רוני, שבעונה חלומית החזיר בסערה את הרטה לבונדסליגה ושלא מצליח מאז לתפוס מקום של קבע בהרכב הראשון. לטרום העונה הגיע שמן מדי, ואצל לוהוקאי זה לא עובד ככה. אבל רוני מצליח בדרכו להתגבר על המכשולים, עולה מפוקס מהספסל ומצליח במקומות בהם נכשלים אחרים. וכולם אוהבים אותו ביציע, בדיוק כמו שאוהבים את בן שהר (ומרוצים מההחלטה שלו להישאר בברלין, ומאמינים שיומו עוד יגיע), ויודעים שלמרות אופייו הארוגנטי אפשר לסמוך על האח הצעיר במשפחת דה-אראוז'יו.

בדקה השמונים מחליף רוני את סמי אלגואי, בדקה השמונים ואחת נשרקת בעיטת עונשין לזכות הרטה. בפאב ובאצטדיון נשמעות קריאות "רוווווונייייי" שמגיעות אחרי כל שריקה לזכות עבירה של הרטה בטווח של עד ארבעים מטר משער היריבה, ועכשיו זה רק עשרים. אבל רוני עדיין לא נגע בכדור, ועברו רק כמה שניות מאז נכנס למשחק, ואם הוא יבעט כמו שהוא יודע הוא יכול להיפצע. רוני, ארוגנטי שכמוהו, תוקע את הרגל בכדור שמשתחרר כמו אבן מרוגטקה, מתקרב בדרכו כדי סנטימטר או שניים מראשו של סנדרו וואגנר ועוצר בפינה השמאלית העליונה של הרשת:

הכותרת של KICKER בתום המשחק ציורית להפליא, מזכירה שגם עיתונות ספורט יכולה להיות אחרת, יצירתית, בעלת משמעות לעובדות. מפתיחת העונה נהנתה האנובר ממאזן ביתי מושלם, ואז בא רוני, לקח לה נקודה בבית וייצר את הכותרת הבאה: Ronnys Gewaltschuss befleckt Hannovers weiße Weste – הבעיטה העוצמתית של רוני הכתימה את החליפה הלבנה של האנובר.

*

יוהאנס אוסף את שלל ההימורים ומגלה שלא יצטרך לשלם על הבירות והשניצל שהזמין, לא רע. כולם מתחילים להיעלם ורק אני ויוהאנס נשארים לבד, ממש כמו פעם. קר בחוץ, אבל אנחנו שם, יושבים ליד השולחן, מעשנים עוד סיגריה ומתחילים לדבר. ומדברים כמו שלא דיברנו אף פעם. הוא מספר לי על החיים שלו ואני נזכר איך זה היה אצלי ואיך חשבתי שלא אראה את הסוף, שלא אוכל לעשות צעד אחד מיותר מבלי להתחרט עליו.

עכשיו כבר אי אפשר ללכת הביתה, אז אנחנו ממשיכים למקום אחר, עם היפ-הופ גרמני שאחרי אחת בלילה מתחלף לאלקטרוניקה של שנות השמונים. אתה מכיר את הזמר, הוא שואל ועונה, זה דיטר פוקס…

**

בשבת אני פותח יוטיוב כדי להקשיב שוב לשיר של פיטר פוקס, Schwarz zu blau, משחור לכחול. ברלין יכולה להיות עיר קשה, כזו שלא תראו באף סדרת כתבות על היורדים החדשים. גופים רוויי אלכוהול נחים על המדרכה, עכברושים מתרוצצים בין פחי האשפה, גם בשכונות ה”נחשבות”, דוכני פיצה ודונר מפוקפקים וילדים שבוחרים לחיות כהומלסים, מנסים לגרד עוד בקבוק בירה או שקית גראס בפארק ומלקטים סנט פה סנט שם מעוברים ושבים שלא מפסיקים לקרוע את הלילה.

אבל פיטר פוקס הוא ברלינאי מלידה, וכשהוא שר על ברלין הוא עושה את זה מכל הלב, גם אם בסופו של שיר זה נשמע קצת שמאלצי. כי גם בברלין החיים קשים, והצורך להיפטר מהפחדים הקיומיים לא מוכן להסתפק בקופסה של קוטג' בארבעים וחמישה סנט. לפחות עכשיו יש לי את יוהאנס לצידי, ואולי יום אחד נשב יחד באצטדיון, נדבר על מה שהיה, ניזכר איך פעם חשבנו שאין תקווה, ניזכר ונחייך, ואת החיוך הזה אף ענן אפור לא יוכל להכתים.

אני גמור

ומשפשף את העיניים מהאבק שלך

את לא יפה

ואני יודע את זה

הפנורמה שלך מזוהמת

אפילו מרחוק היא לא נאה

ואני יודע

שבין אם אני רוצה ובין אם לאו

אני צריך אותך

כדי לנשום

ערן לוי

ברלין

 

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: