שתישאר צעיר לנצח


ריח חריף של זיעה וטחב הכה הבוקר בנחיריי בכניסה לרכבת .  גבר בבגדים מלוכלכים ורזה כשלד עמד ליד דלת הכניסה, ניהל שיחה עם עצמו ומדי פעם לגם מבקבוק אלכוהול זול מהסופרמרקט המקומי, שני יורו לכל היותר.  שני נערים נעצו בו מבט מלגלג ומילמלו משהו בטורקית, שאר הנוסעים היו שקועים בספר, באייפון או סתם עצמו עיניים, פחות כדי לתפוס כמה דקות תנומה בדרך לעבודה, יותר כדי שלא לקחת חלק פעיל בעולם הסובב אותם כי בשביל מה זה טוב.

אחרי עוד טיפול שיניים אגרסיבי ועם פה מפוצץ בחומר הרדמה המשכתי לרכבת הבאה.  עשר בבוקר, הקרונות ריקים מאדם ואני תחת השפעה.  בתחנה הבאה עלה זוג, אישה וגבר עם עיניים מלוכנסות, אוזניים קטנות ומצח גבוה.  האישה ניסתה לומר משהו לגבר אבל לא הצליחה להוציא מגרונה יותר מנהמה דקה.  הגבר הביט בה, הבין בדיוק מה ביקשה לומר ואמר לה: "בעוד יומיים מתוקה, באחד בדצמבר".  היא חייכה אליו ונשקה על שפתיו.

ובאותו רגע, ככה פתאום, נזכרתי בליביו.

d

*

קראו לו ליביו.  או לובה.  מטר ששים ושתיים, אולי פחות.  הוא היה בן חמישים בערך, עישן בשרשרת ורץ כמו בן עשרים.  הוא היה קטן קומה אבל ידע להתרומם לגבהים .  הוא היה מגיע אחרון, עם סיגריה בזווית הפה, גורר אחריו רשת עם עשרה כדורים, זורק לעברנו "שלום" אדיש ופותח את דלת האולם.  "יאללה, קחו כדור, תתחילו להתחמם", היה צועק במבטא רוסי, דופק שיעול כבד ומדליק עוד נלסון.

רובנו היינו ג'ובניקים, חלקנו תלמידי תיכון, וכולנו שיחקנו כדורסל בהפועל קרית שרת, ליגה ג'.  התאמנו בשישי-שבת ושיחקנו בראשון.  וליביו – או לובה – היה המאמן/שחקן שלנו, למרות שהוא בקושי שיחק.  באמצע השבוע הוא עבד כמורה להתעמלות בבית ספר יסודי בשכונה בה התגורר, את סופי השבוע הוא הקדיש לקבוצה.  ותמיד הוא צעק – אז עוד חשבנו שהוא לא יכול אחרת – אבל ידענו שהוא לא מתכוון, והרגשנו שעמוק מתחת לאופי הקשוח מסתתר לו לב אמיתי.

ליביו – או לובה – חי עם אישה גבוהה ושמנה שנראתה והתנהגה כאילו היתה אמא שלו.  לפעמים היא היתה מגיעה בשבת בצהריים, גוררת את גופה הכבד אל תוך האולם וצועקת על בעלה ברוסית.  והוא היה מקשיב, מתכנס אל תוך עצמו, ומבקש ממנה עוד חצי שעה, עוד שעה, אחר כך הוא כבר יעשה כל מה שהיא מבקשת.  ואחרי שעזבה הוא היה עומד בפינת האולם ושותק, ואחרי שתי דקות היה מדליק סיגריה וחוזר לצעוק עלינו.

*

עלינו הוא תמיד היה גיבור, אבל נתנו לו כי אהבנו אותו.  את הפשטות האנושית, את המבטא הכבד, את הכושר הגופני הפסיכי, את הקשיחות הסלקטיבית.  ולפעמים, בתום עוד אימון, היינו יושבים על הספסלים מחוץ לאולם, צוחקים יחד, מתעלקים על הנלסון שלו ולא מבינים איך מישהו מסוגל לעשן את הזבל הזה.  והוא היה משתעל וצועק עלינו "גם לוקחים וגם בוכים, יופי יופי!".  אבל היינו חיילים ותלמידים בלי פרנסה ועישנו יותר מדי, ולא פספסנו הזדמנות לעשן סיגריות של אחרים כשזו נקרתה בדרכנו.  וליביו – או לובה – עשה את מה שאני עשיתי שנים לאחר מכן, ואף פעם לא אמר "לא" למי שביקש ממנו סיגריה.  גם אני הייתי פעם חייל, הוא סיפר, ובאוקראינה לא היה לנו שק"ם.

*

פעם בשבועיים היינו נפגשים בקרית שרת, בתחנת אלופי צה"ל, עולים ביחד על קו 88 ויורדים ממנו בכניסה לאולם הפחים.  אז עדיין לא קראו לו "אולם הפחים" אבל מה שהווה הוא מה שהיה, והרעש היה אותו רעש.  היינו מקבלים מליביו חתיכת קרטון גס, מהסוג של ארגזי פירות וירקות, עם חותמת של מועדון הפועל חולון.  וזה הספיק כדי לעבור את הסדרן, להיכנס ליציע המזרחי ולהיבלע בינות למאות האוהדים בסגול ובצהוב.  ליביו אף פעם לא נכנס איתנו, תמיד חזר הביתה, לאשתו, שלא תכעס, גם ככה הוא מקדיש יותר מדי זמן לקבוצה והיא כבר מזמן איבדה את הסבלנות שלה.

פעם חגגנו לו יום הולדת באולם.  מישהו הביא קרואסונים וקולה,השאר הביאו קרטונים של נלסון.  בסוף האימון ניגשנו אליו עם המתנות והכיבוד והוא קם על רגליו, הביט בנו ממושכות במבט מלא ביקורת, ואז התיישב והרכין את ראשו.  הוא לא בכה, ליביו הוא גבר שלא בוכה, אבל אחר כך הוא דיבר איתנו, ולמשך עשרים דקות הוא היה האדם הנעים בעולם.  הוא סיפר לנו כמה חשובה לו הקבוצה הזו, שאליפות ומיקום בליגה הם הדברים האחרונים שמעניינים אותו בחיים כל עוד הפועל קרית שרת חיה ונושמת, ושאם לא אנחנו הוא היה נחנק בבית, שהוא תמיד חייב לעשות משהו, ושיש שני דברים עליהם לא יוותר לעולם – כדורסל וסיגריות.

*

אחרי שנתיים הפסיק הספונסר להזרים כסף.  ליביו עוד ניסה להסתפק במה שיש, אנחנו הבאנו כדורים מהבית, אפילו קצת כסף, אבל בסוף גם זה נגמר, וביום שישי אחד הוא הגיע לאולם בלי המפתחות.  אין יותר הפועל קרית שרת כדורסל, הוא בישר לנו בקול גווע, ואנחנו נותרנו בלי קבוצה, בלי ליגה, בלי כרטיסים להפועל חולון ובלי ליביו.

אחרי כמה שנים פגשתי מישהו שלמד בבית הספר בו עבד ליביו.  הוא סיפר לי שאחרי נפילת קרית שרת הוא עזב את בית הספר.  בשכונה עדיין ראו אותו מדי פעם, משתרך מאחורי אשתו הקולנית, ואז גם זה הפסיק, ושניהם נעלמו מהנוף.

אם ליביו הצליח לשרוד עשרים וחמש שנים על שתי קופסאות נלסון ביום הוא אמור להיות היום בן שבעים וחמש, אולי יותר.  ואם עדיין היינו משחקים כדורסל בהפועל קרית שרת היינו חוגגים לו יום הולדת ביום ראשון הקרוב, תכף אחרי עוד משחק ליגה.  ועכשיו, אחרי שפגה פעילותו של חומר ההרדמה, אני מבין למה נזכרתי בליביו, ונזכר שלובה היתה בכלל אשתו.

את ליביו לא אראה עוד לעולם, ודי ברור שלא ממש הכרתי אותו, אבל את האחד בדצמבר, עם הקרואסונים והנלסונים, תמיד אזכור.  רוזה פארקס נעצרה ביום הזה, אזרחי אוקראינה הצביעו בעד היפרדות מברית המועצות ביום הזה.  לואי השישי נולד ביום הזה, גם וודי אלן ובט מידלר. וגם ליביו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: