להתחיל מחדש


כבר יומיים שלא עזבתי את הבית. טוב לי, בחמישים ומשהו מ"ר שלי. ככה תמיד הייתי, בכל מקום אליו הגעתי הרגשתי בבית. זו יכולה להיות דירת רווקים בלב תל אביב, חדרון בבת ים, שלושה חדרים ומשפחה בגבעתיים. זה יכולה להיות גם בקתת קש בלי מזגן ועם הרבה חול בגואה או פרוזדור שהוסב למגורי אדם במהבלשוואר. ועכשיו זו דירה במזרח ברלין.

צריך לסדר את הראש, לדעת לאן ממשיכים מכאן, אבל עדיין קשה מדי, קרוב מדי, אז עדיף להירגע, לשבת לבד בצד, להפסיק לחשוב, לחיות את ההווה, גם אם אין באמתחתו בשורה לעתיד. נסיון יש, רצון יש, אבל רק עוד רגע, אמא.

kal

*

גם ג'וליאן נמצא כאן עכשיו, בדיוק באותו מצב. גם הוא יושב עם הלפטופ שלו, על הספה הירוקה, ממש מתחת לפוסטר של הסרט ההודי

לפני תשע שנים, במרתף חשוך וטחוב שהוסב לאולם קולנוע, מתחת לקיוסק במקלוד גאנג', ישבנו אני וזו מפעם וצפינו בKal Ho Na Ho יחד עם עוד עשרה ישראלים, שלושה בלגים, שני טיבטים ומסריט הודי. משולש אהבה בלתי אפשרי של שלוש שעות שהצליח לגעת בי, בפנים. אז קניתי את הפוסטר, כי זכרונות מתים בסוף והופכים לחלומות, ואת החלום הזה לא רציתי לשכוח בבוקר.

כבר שלוש שנים שהוא איתי, נמצא שם תמיד, לנחם או להתנחם. אצלו או אצלי, בחוץ או בבית. הכרנו בעבודה, וכשפניתי אליו בפעם הראשונה הוא חשב שאני תוקף אותו. אז הורדתי שתי אוקטבות והסברתי לו שאני לא כזה, שיש לי קול שרק נשמע מאיים ושאני עובד על זה, ושזה גם משהו בגנים הישראלים שלי, לדבר בקול אחרת לא ישמעו, והתנצלתי. והוא בכלל לא כעס, רק נבהל קצת, ומאז הוא החבר הכי טוב שלי בברלין, והוא כבר לא נבהל כשאני מדבר בקול, כי ככה זה עם חברים, אפשר לוותר על תקינות פוליטית.

ושנינו מחפשים את אותו הדבר, אז שנינו ביחד כל הזמן. מדברים על זה, חושבים על זה. לפעמים, כמו עכשיו, יושבים באותו החדר ולא מדברים, כל אחד בענייניו. השמש זורחת, השמש שוקעת, יום הופך ללילה, ולנו זה לא משנה, Scheißegal.

הוא מכיר אותה, גם הוא היה פעם חבר שלה, עד שעזבה את העיר. ולא כאב לי אז, ברגע האמת, כמו עכשיו, עם הזכרונות שקמים לתחייה ומכים מחדש, עם המציאות שלנו שהפכה לחלום שאולי אף פעם לא היה. ורק הוא יודע מה עובר עליי, ורק הוא מחזיר אותי למציאות, גם אם לאחרונה היא לא משהו, כי מה שחשוב זה היום, והיום זה עכשיו.

*

כשכבד על הנשמה אני נכנס ליוטיוב ומקליד "יצאנו לרקוד". לא חסיד מועדונים, לא מתקרב למסיבות, אבל אוהב את "יצאנו לרקוד", דיסקו ישראלי עם קצב מקפיץ ומסר פשוט, בלי יותר מדי התחכמויות. “לנו לא אכפת מהעולם, מה שמתחשק עושים לפני כולם, כמה מושלם". וקצת אחרי אמצע השיר היא נעלמת לו והוא נשאר בלי חמצן ולא מבין "איך לא הייתי מוכן", אבל בסוף הוא חוזר לפזמון, מזכיר לנו איך היא רוקדת, מהפנטת את כולם, ושכל מה שנותר לו הוא לחכות לסוף. ואם זה המצב, לפחות שייהנה מהרגע.

אולי בעצם הזכרונות לא מתים, כי אם לא חולמים על משהו שלא יקרה נשארים עם זכרונות, או איך שלא תקראו לזה. וזה לא משנה שמעולם לא דיברנו על עצמנו, בעיקר כי ידענו שאין באמת על מה לדבר. וזה לא משנה מה היה פעם, כי עכשיו זה היום, והיום אפשר לכתוב על מה שהיה, לנקות את הפצע שכבר הגליד, לדעת שהנה, זה נגמר, ולהתחיל מחדש.

מודעות פרסומת

2 תגובות בנושא “להתחיל מחדש

הוסיפו את שלכם

  1. שמע בנאדם אתה מרגש כל פעם מחדש.
    אנחנו לא מכירים אבל אני בא לבקר בקרוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: