רגעים קטנים


החלטתי לעשות מעשה, ואחרי יותר משנה החלפתי את תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק. זו היתה תמונה של קורות חיים, רשמית כזו, של צלמת מקצועית עם חשבונית. ולא ידעתי באיזו תמונה לבחור, ורציתי אחת שתשליך במטותא על המצב הנוכחי, אז הדלקתי את המחשב הישן שעומד בפינת הסלון.

*

פעם הוא היה החיים שלי, ושמרתי לו אמונים למרות שהיה איטי להחריד, ככה זה כשמקושרים לעולם אלקטרוני עם מחשב שנולד ב-2003. עם כונן 50GB, עם זכרון 512MB, עם מארז שמזכיר מקרר קטן, בלי תוכנות כבדות מדי, בלי סדרות וסרטים, אפילו בלי סקייפ. ובכל חודש חייבים לנקות אותו מבפנים, אחרת הוא מתחמם ושובת מפעילות.

אחת עשרה שנים ביחד, קשה לי להיפרד ממנו, כמו תמיד. ולמרות שהוא תופס מקום בדירה הקטנה הוא תופס מקום גם בליבי. קצת אידיוטי, להיקשר לקופסה לבנה עם כפתורים שמזמן אבד עליה הכלחואז אני מדליק אותו, מתעצבן מהאיטיות שלו ונזכר איך היה פעם, כשהוא היה כל חיי בימים הראשונים בברלין, ונרגע, ומתחיל לדפדף בין הספריות.

וכבר חצי שנה שהוא משמש כארון הזכרונות הדיגיטלים שלי. שומר עליו את כל התמונות, לא מעביר למחשב החדש. ככה אפשר תמיד לחזור אליו, להדליק אותו, להיזכר איך ישבתי מולו בימים של הסתגלות לשפה, למנטליות, לכפור מעבר לחלון, לנסיון להבין מה אני עושה פה, לזכרונות ששמרו על שפיות.

ותמונות לעולם לא יעבירו את התחושות שחווה אדם ברגע הצילום, כי רק מושא הצילום יבין על מה הוא מדבר בהתלהבות שכזו. אי אפשר להסביר את הרגע ההוא, על הפסגה הגבוהה בעולם (לטרקיסטים חובבים), ולך תתאר במלים את התחושה האלוהית של פסיעה אל מעבר לעננים, אל גובה של 5,416 מטרים מעל פני הים. והנמר שחלף על פניי באודאיפור, והצונאמי שהרעיש את הים שמול עיניי, והבקתה הסגפנית באמצע שום מקום על אי בודד בתאילנד, בלי אף תייר לרפואה ועם המון עצי בננה. ושקט. איך מתארים במלים שקט?

snow

*

אז חיפשתי. ומצאתי. נפאל, ספטמבר 2007, על גדת נחל בהרים. כפר קטן בדרך לפסגה, כי צריך לאכול ולשתות ולנוח, אבל גם לדעת מתי לעצור ולנשום, ולחיות. ובדרך למשימת הכיבוש מצאתי את השלווה בכפר קטן בעמק ירוק, עם המון פרחים בכל מיני צבעים, עם זרם תכול ועדין של מים זכים, עם זו שהיתה איתי, רגע לפני שהיתה אשתי, רגע לפני שהכל נגמר.

אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. ארבע אחרי הצהריים, שעה לפני השקיעה. יצאנו מהחדר לטיול קצר באזור. טיפסנו במעלה הדרך והתיישבנו על גבעת חול קטנה ליד צלע ההר, אל מול הנחל. ישבנו שם באמצע, הבטנו סביב ושתקנו. לא היה צורך במלים, הכל היה מושלם.

ויש עוד תמונות שריגשו – מהודו, מתאילנד, מיפן, מהפיליפינים, מדנמרק, מהולנד, מישראל, מברלין. אבל שם, בכפר קטן בדרך לפסגה, ברגע אחד של שלווה, האמנתי שיותר טוב מזה לא יכול להיות. ומאז קרו הרבה דברים, והחיים השתנו מקצה לקצה, אבל את אותו הרגע אף אחד לא ייקח. וגם אם איש לא יבין על מה אני מדבר זה בסדר. לכל אחד קופסה משלו, עם זכרונות משלו, שאיש לא ייקח ממנו. והם תמיד מוצאים את דרכם מהעבר להווה, מזכירים איך היה פעם, ממש לא מזמן. מנסים, אולי בפעם האחרונה, לספר לעולם על רגעים קטנים של אושר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: