בא הביתה, שב אליה


LONDON

אני אוהב את לונדון, העיר שתמיד מדברת באנגלית. כשאני נוחת שם אני מרגיש קצת בבית, כי גם אחרי שמונה שנים הגרמנית עדיין לא טיפסה למקום השני, תיכף אחרי העברית. ואין בעיה לקרוא בגרמנית, לדבר בגרמנית, להקשיב לרדיו בגרמנית, אפילו לזרוק משפטים בברלינאית (Gib mir 'ne Kippe – מדליק יותר מ-Zigarette), אבל זה עדיין לא אנגלית.

המשפחה הלונדונית שלי, שמדברת אנגלית במבטא ישראלי, חיה בשכונה חרדית קמעה בצפון העיר, עם הרבה כיפות שחורות בימי חול ושטריימלים בשבת, עם קצביות גלאט כושר, עם מדפי בורקס גבינה ותרד במאפיית אורלי על ברנט סטריט פינת קווינס רואד.

צועד בכל בוקר לכיוון תחנת ה-Northern Line של ה-Tube.יורד בלסטר סקוור, בטוטנהאם קורט רואד, בליברפול סטריט, בלונדון ברידג', תלוי מה מתחשק באותו היום. מזמין פיש אנד צ'יפס בבורו מרקט רק כדי לדעת שאפילו בלונדון עדיף סיני. סוחב את הרגליים, אחת אחרי השניה, בארבע שעות של קניות באוקספורד סטריט שמרגישות כמו יומיים. קונה כרטיסים ל"מפצח האגוזים" כי למה לא בעצם, ורבע שעה בתוך המופע מבין למה לא. מזמין טופו וירקות בצ'יינה טאון כי הברווזים התלויים על וו מזכירים לי מה עושים להם לפני שהם נתלים שם, על חלונות הראווה.

כמה אנשים, בלי סוף, בכל פינה. אי אפשר ללכת בנחת בלי להיתקל בהם, בלי להסיט את הגוף כדי לעבור בין חבורות צעירים שעומדות בכל פינת רחוב. ותמיד חושבים שאני מקומי בלונדון, ועוצרים אותי כדי לשאול שאלות – איך מגיעים לקובנט גרדן, ואיך נוסעים לקמדן טאון, ואיפה קונים כרטיסים להצגות בחצי מחיר, וזרוק לי כמה פני, אני אמן רחוב. ואני עונה, וזורק, כי כבר טחנתי את לונדון מכל הכיוונים, והם אומרים תודה, ואז אני מרגיש עוד קצת בבית.

אני אוהב את לונדון, אוהב מאוד. יש שם את לסטר סקוור ואת קובנט גרדן וקמדן טאון וכולם מדברים באנגלית, ויש שם שקדי מרק וחומוס בכל סופרמרקט, וחנות של סטימצקי ועברית בכל פינה. אז אני נוסע לשם, ללונדון, והיא תמיד מחכה לי, ושם אני אף פעם לא מרגיש לבד. אבל בסוף, כמו תמיד, אני רוצה לחזור הביתה. כי לונדון לא באמת מחכה לי, והמיטה שם לא נוחה, והבית הוא גדול ונעים אבל לא שלי, ומה זה המחירים המטורפים האלה.

*

ועכשיו אני יושב מול החלון במטבח בברלין ומקשיב לזיקוקים. בשנה שעברה עוד יכולתי לראות אותם, אבל מאז סיימו להקים את הבניין החדש וכבר לא רואים את הרחוב, רק בטון שמסתיר. אז אני מסתפק בשביבי זיקוקים בשמיים ונזכר בחורף הראשון שלי איתכם.

שמונה שנים, איך עבר הזמן. ישבתי עם המשפחה במסעדה תאילנדית בראשון לציון, כמה שעות לפני בן גוריון. ולא ידעתי מה יהיה, ולא היו לי אישורי עבודה, ולא פרספקטיבה, רק אהבה גדולה שאחזה בי בהודו ולא הרפתה עד שנחתתי בברלין. ובכל שנה, רגע אחרי חצות, אני נזכר במה שהיה, ואיך הבטחתי לעצמי שאקדש את היום הזה. ומאז, בכל שנה, תיכף אחרי החלפת הקידומת, אני מביט החוצה, אל הצבעים שבשמיים, מתכנס בתוך השקט שלי ומונה עוד שנה.

*

אתה רואה מה כתוב שם למעלה, שאל אותי באנגלית השוטר עם החותמת ביד והפנה אותי לשלט שמעליו, אזרחי האיחוד האירופי בלבד, אתה צריך לגשת לשם, לדלפק ההוא. יש לי אישור תושבות, אמרתי לו בגרמנית ופניתי לעבור דלפק. חכה, הוא חייך, בפעם הבאה תיגש לשם, עכשיו תישאר. בדיקה, דרכון ביד, שתהיה לך שנה טובה. גם לך, החזרתי לו עם חיוך.

קר מחוץ לטרמינל אבל חם בפנים, ועוד מעט מגיעים הביתה, לשכונה. וכולם מדברים כאן גרמנית, והשלטים בגרמנית, ואין שקדי מרק בסופר, ואת החומוס מכינים לבד, אבל מה אכפת לי, הגעתי הביתה.

gt

מודעות פרסומת

2 תגובות בנושא “בא הביתה, שב אליה

הוסיפו את שלכם

  1. מרגש לקרוא 🙂
    גם כיוון שאני ומשפחתי עכשיו "יושבים עם המשפחה במסעדה תאילנדית בראשון לציון".
    כלומר עדיין בארץ אבל בראש כבר בברלין, עם הרבה סימני שאלה מול הלא נודע שיגיע בקרוב…

    תודה,
    משה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: