זהבי בפיתה


לעדכן את קובץ קורות החיים, להעביר רהיטים עם חבר, לעשות קניות כי המקרר ריק, להוריד ולתלות כביסה, להפעיל מכונה, לבשל משהו לארוחת ערב, לאסוף את הילדה מהגן, להכין לה אמבטיה,לתדרך את הבייביסיטר לפני היציאה למפגש עם נתן זהבי, והכל בפחות משבע שעות.

ודווקא היום נפלה עליי דלקת בחניכיים.

*

זה התחיל בארבע לפנות בוקר עם גלי כאב עמומים. זה המשיך בשבע עם כמה טיפות דם בין שן לחניכיים, זה הסתיים עם אבחנת רופאת השיניים – חביבי, יש לך שם בלגן רציני, דלקת חריפה, עצבים גוססים, ויש רק פתרון אחד – טיפול שורש.

כל כך נחמדה, רופאת השיניים שלי. בת 30 פלוס, יותר או פחות, ותמיד מחייכת, וכשאני לא מבין היא מיד עוברת לאנגלית. ותמיד היא מספרת מה היא עושה, ומתעניינת איך אני מרגיש ואם אני סובל, ואיכשהו זמזום המקדחה מאיים אבל פחות כשהיא בידיה. אז אני מקבל באהבה שלוש זריקות הרדמה, שוקע בעיניה התכולות וממתין לסוף הטיפול.

עמוק בתוכי שוכנת לה חיבה פרוורטית לטיפולי שיניים. לא בגלל הטיפול הסדיסטי בפה פעור לרווחה כמו בשל התחושות הפיזיות והמנטליות שהרדמה מקומית מעוררת בי. את המחיר אני משלם כמה שעות מאוחר יותר, כשהגוף נכנס לטראומה והחום עולה ועולה ועולה. אז אני בולע שני פרצטמול, עולה על גטקס ויוצא לדרך.

natan

*

לפני כמה ימים, לגמרי במקרה, גיליתי שנתן זהבי מגיע לברלין. ואני, שלרוב מעודכן במה שקורה בארץ, וששמעתי דבר או שניים על נתן זהבי, ידעתי איפה ארצה להיות ביום חמישי בשבע וחצי בערב. לא מת על הסגנון שלו, גם לא הייתי מאמץ אותו כדרך חיים, אבל כל אדם זקוק מדי פעם לכמה חבטות בשק האגרוף הפרטי שלו, למקום בו הוא זכאי להשתחרר, להתפרע מבלי לפגוע באיש, להתפרק כדי להתחבר. אז נרשמתי לאירוע וציפיתי לטוב.

מינוס שתי מעלות בחוץ והרוח לא ממש תורמת להרגשה הכללית. ואני, שבעוונותיי התאהבתי במזג האוויר הברלינאי, יודע שעדיף להיות בריא בינואר, בעיקר מפני שברגעים אלה, כשטיפות הזיעה מעטרות את פניי וכשהרעד בגוף מקשה על ההליכה, קשה יהיה לי לתפקד כסניגורו של גנרל חורף.

שבע בערב, המסעדה ריקה מאדם. כאן ייערך הערב עם נתן זהבי? כן, עונה המלצרית ומובילה אותי למדרגות המוליכות למרתף. כסאות מסודרים בכעשרים שורות, אור חלוש שבוקע מנורות עם וואט נמוך וחמישה אנשים שיושבים בשורה הראשונה. קשה להאמין שהערב ייפתח כמתוכנן. בשבע וחצי, כשמצבת האורחים מגיעה לעשרה, אני כבר מאמין – זה לא יקרה. חצי שעה מאוחר יותר, אחרי הטלת אשמה פומבית על מזג האוויר, נפתח הערב. אין כמו בבית.

*

נתן זהבי ואלדד בק יושבים על במה מוגבהת ומנהלים שיחה. בק קורא מהערך "נתן זהבי" בויקיפדיה, זהבי זורק הערה ו/או סיפור מדי פעם. אחר כך הוא מתחיל לדבר על המצב בארץ. ואני, שמקשיב לפודקאסטים נבחרים שלו, שיודע מה קורה בישראל ומהו הלך הרוח הכללי, קצת משועמם. מתישהו, במהלך הערב, הופך כל דיון על המצב הקשה בארץ לקרב אגרוף מעושה (“מה אתה חושב, נתן, גם בגרמניה יש רוצחים/אנסים/ילדים עבריינים"). העובדה שכותרת המפגש היא "ישראל 2014” לא תורמת למיקוד הדיון על ישראל 2014. תיכף זה יגיע, אי אפשר בלי אזכור הפדופילים של הכנסיה הקתולית.

לפני עשרים שנה, כשגרתי בארה"ב, הקשר היחיד עם המציאות הישראלית היה מהדורת יום שישי של "ידיעות אחרונות" וחמש דקות דו שבועיות של שיחת טלפון להורים, שישה ש”ח לדקה. היום, בלב ברלין, אני מוקף בידיעות אינטרנטיות מישראל, ויודע מה קורה בארץ לפני אנשי הארץ, וכל קרוב משפחה או חבר שמעוניין לעדכן אותי בעניין איזוטרי מתקשר דרך האפליקציה התורנית, בין כה זה לא עולה להם גרוש.

ואבא שלי, שעד היום מאמין שאינטרנט זה דף הבית של גוגל, עדיין שואל אותי אם אני יודע כמה נגמר בדרבי. בטח שאני יודע, צפיתי בו, בשידור חי.  ונתן זהבי מזכיר לי את אבא שלי. לא בגלל הגיל – זהבי צעיר בארבע שנים – כמו בשל חוסר מודעות קל לעולם המודרני. 

כי זהבי יושב על הבמה המוגבהת ומקדים כל ידיעה עם איזה "בואו אספר לכם משהו על מה שקורה בארץ" קטן, כמו נערך המפגש ב'טמפו' הלוס אנג'לסית של שנות השמונים, ואז הוא מדקלם את הכותרות הראשיות, השחוקות זה מכבר מפרסום ופובליציסטיקה, אפילו עבור מהגרים וותיקים.  ואני מקשיב, ואחר כך קצת פחות, ואני מביט סביבי ורואה אנשים שבולעים בצמא כל מילה, ואני מבין שיכול להיות שאני מעודכן יותר מדי.

ומה לעשות ש'וואלה' ו'העין השביעית' מוצאים אותי מהר יותר מאשר אתרי הבית של Berliner Zeitung או Kicker, ומה לעשות שעברית היא הדרך בה אני מבטא את מחשבותיי ושגם אחרי שמונה שנות ברלין טובות ונטולות חרטה והתנצלות אני עדיין מחובר לישראל. וכשמצד אחד יש את נתן זהבי שמספר לנו כמה חרא בארץ, ומצד שני יש חבר'ה בקהל שלא מצליחים לומר אפילו מילה טובה אחת על ישראל, אני מתחיל להבין שדיון פורה לא יצמח כאן.  

ובינתיים החום עולה, ודעתי מתחילה להיטשטש. איך לא הבאתי איתי פרצטמול

beck

*

בדרך הביתה, בינות לאגלי הזיעה החדשים שנקווים על פניי, אני מנסה להיזכר, אולי היה איזשהו רגע שדיבר אליי במהלך הערב. מנסה ולא מצליח. ישראל מדינה מחורבנת עם פוליטיקאים שקרנים ובאבות רמאים ועשירים (אבל אין על מזג האוויר), בגרמניה יש תרבות וחינוך (אבל גם פדופילים ואנטישמיות וקור כלבים) ואסור להזכיר את יורם שפטל בשמו המפורש אחרת נתן יכעס, ואתם לא רוצים לראות את זהבי עצבני.  

אני דווקא רציתי, אפילו קיוויתי, לראות את שק האגרוף שלי בלייב, חוטף קריזה מול העיניים על עניינים שכואבים לו, מטיח ומטיף בסגנונו הייחודי. אבל נראה היה לי שזהבי מתרגש הרבה יותר לקראת הסיגריה שאחרי מאשר מהדיון עצמו.  

קטן מדי, מעט מדי, לא משביע.  זהבי בפיתה.

*

"אתם הגברים, כאלה סיסים, קצת עולה החום ואתם חצי מתים", אמרה לי אחת בדרך לתחנה. רציתי לומר משהו אבל לא הייתי מסוגל. השיניים נקשו והגוף רעד ורק ביקשתי הביתה, למיטה. נכנסתי לתחנה עם מישהי שאני מכיר מהפייסבוק, שפעם כמעט והיתה הבייביסיטר של הבת שלי, והיא ליוותה אותי עד לרציף, לוודא שאגיע בשלום. נחמד מצידה, בלי ציניות, והיא גם מרשימה יותר מאשר בתמונה של הפייסבוק.  

אולי באמת הגיע הזמן לנוח קצת, לקחת פסק זמן מהוירטואליות, לחוות חוויות אמיתיות, פנים אל מול פנים, בלי לחשוב יותר מדי על ההשלכות. תמיד אפשר לחזור ולהסתתר מאחורי איזושהי רשת חברתית מקוונת, אבל בעצם בשביל מה.

ורק את הנתן זהבי שלי אני מעדיף וירטואלי.

מודעות פרסומת

8 תגובות בנושא “זהבי בפיתה

הוסיפו את שלכם

  1. תודה על עוד פוסט מקסים (-:
    אני קצת חושש להגיד לך, שאני חושב שאתה באמת מחובר יותר מדי למה שקורה בישראל… בלי לשפוט, אני לא מבין את הצורך הזה של אנשים באקטואליה וחדשות. בשביל מה זה טוב. חלק מהאירועים הקשים בחדשות, מתרחשים רק משום שיש מישהו שצורך את הדיווחים אודותם. אז לא מזיק להתנתק.
    לא הלכתי למפגש הזה, כי אני לא ממש מחובר למה שקורה בישראל (גם כשהייתי בישראל, אגב. ניתקתי את עצמי מהחדשות), וחששתי שלא אהיה בעניינים. עכשיו אני מבין, שאולי המפגש היה מכניס אותי לעניינים.
    כך או כך, וגם לאחר קריאת הפוסט שלך, טוב שלא הלכתי.

    והאמת, הסיפור הקטן על ההיא מפייסבוק נשמע הרבה יותר מעניין מנתן זהבי…

  2. הצורך לא אמור להיות ברור לכל אחד, זה עניין אישי שאיכשהו ממלא איזשהו חסר, גם אם לצופה מהצד זה נשמע כמו חסר שצריך ורצוי לחיות בלעדיו. נפש האדם, אתה יודע 🙂

    הקשר למקור, אם לא קיים, ממסמס מעט מהמשמעות האישית של האדם. רצוי מאוד לחיות את ההווה, העבר והעתיד יוצרים הווה שמתבסס על מה שהיה ומה שיהיה. אבל גם את טובי המורים הרוחניים, שהגיעו למסקנותיהם העכשוויות, הוביל העבר.

  3. הפיסקה האחרונה שלך (ומצחיק לכתוב את זה פה-בעולם הוירטואלי) מסכמת הכל.
    האמת שאני מבין את זה, ככל שחייך יותר מקובעים במקום אחד גובר הקשר למקור אבל ככל שאתה חיי את חייך היכן שאתה – לא ברור לי הצורך לשבת לשמוע שדר רדיו זועם מישראל כשאתה יושב במזג אוויר כלכך שונה.
    אולי זה רק אני שגם פה לא רוצה לשמוע אותו, כל שכן לשמוע את דעותיו בלייב וממרחק של עשרה מטר. עצבים יש לי בשפע משלי, למה לי העצבים של אחרים?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: