בכל זאת יש בה משהו


קשה לקום בבוקר.  דברים שקרו בערב הקודם, חלומות טובים או רעים, המחשבות על העתיד, התהיות.  וכשקשה מקשיב לדניאל סלומון, ליצן עצוב שכזה.  אז עדיף להישאר ולהחזיק ידיים… הנה, עוד סיבה לצאת מהמיטה. ואולי זה לא מה שבאמת חשוב בחיים, אבל כרגע, עם כל החולשות האנושיות שעוטפות את הנפש, זה מרגיש כמו הדבר הכי חשוב.

*

אפילו לא טרחתי להתעדכן בתוצאה*.  לא אכפת לי. כל העונה לא ממש אכפת לי,ואני תוהה אם זה בשל ההיעדרות הממושכת שלי מהאולימפיה שטדיון או שפשוט נגמר לי מזה.  ואני מנסה את ארמיניה בילפלד כי בן שהר שם (והמחליף שלו מציל לבילפלד את המשחק), ואני נוסע למשחק של אוניון ברלין (ומקבל אפס אפס אפור על הראש). ואני חוזר לליגת העל, למכבי תל אביב.  ויורדי קרויף מנהל מעולה ופאולו סוזה מלך עם הרוטציות שלו, וערן זהבי, וברק יצחקי, אבל מה שקורה שם יותר מדי באיירני בשבילי, והלוואי והאליפות היתה מוכרעת במחזור האחרון ולא באמצע פברואר.

*הרטה הפסידה

אני מביט בטבלת הבונדסליגה ולא מצליח לשאוב כוחות ממאבק שהוכרע.  באיירן מנצחת 0:4 ופותחת פער של שבע מאות נקודות, דורטמונד מנצחת 0:4, לברקוזן מאבדת גובה, שאלקה נזכרת להתעורר, הרטה מודדת כפכפים, ולמי בכלל אכפת ממה שקורה בהאנובר.  אז אני חוזר לפעם, למקומות הטובים יותר בזכרון, לילד שרצה להיות כמו קווין קיגן (עד שגילה את אבי ירושלמי) ולשחק בהמבורג.

אולי ראיתי תמונה של קווינקיגאן במדי המבורג באיזשהו עיתון.  אולי.  אבל בדיוק כמו ליברפול (ועם כל הכבוד להרטה) המבורג הפכה באחת לקבוצה שלי בגרמניה ביום בו קווינקיגאן הגיע אליה.  כמה שאהבתי אותו, את החיוך שלו אחרי שער שהבקיע,את השיער המתולתל, בדיוק כמו שלי.  את הגובה שלו, בדיוק כמו הגובה שלי.ב-1980.

אחר כך הוא חזר לאנגליה, לסאות'המפטון ולניוקאסל, אבל לי כבר לא היה אכפת.המאבקים התמידיים עם אבא, אוהד הפועל, עשו את שלהם. ואני, נער צעיר ואוהד מכבי של שנות השמונים השחונות, התחלתי להבין שאליפות זה לא הכל בחיים. אז נסעתי אחרי חי קרייס ומאיר חנוכה לנתניה, באר שבע, פתח תקווה, יהוד, ולא הבנתי למה אני עושה את זה, ובסוף התרגלתי. ואחרי הצבא עזבתי לבוסטון, ומשם לטוסון,ונפקדתי בשנות התשעים העליזות, ואחר כך טסתי לברלין ואוטוטו אחמיץ אליפות דו-שנתית. והייתי שם, באצטדיון ר"ג, בעונת 02/03, אבל זהו. מספרים שהקבוצה שלי היא שיאנית האליפויות בישראל.

*

ורק דבר אחד הצליח לחבר בין המבורג למכבי – שתי הקבוצות מעולם לא ירדו ליגה.נולדו בטופ, שרדו בטופ, לא יודעות אחרת. אבל עכשיו נראית המבורג כמו אחת שעומדת להיפרד ממועדון הנפילים, ובכל שבוע שחולף זה נראה גרוע יותר. אפילו הרטה, עם שני הפסדים רצופים לקבוצות תחתית ועם תשע נקודות שהיא צריכה לגרד כדי לסגור את העונה באופן רשמי, חזרה מהמבורג עם 0:3 קליל.

ועכשיו גם איינטרכט בראונשוויג, שלא הצליחה להשיג יותר משלושה נצחונות ושתים עשרה נקודות בעשרים מחזורים, שבסיבוב הקודם הובסה 4:0 באימטק ארנה,הצליחה לנצח את המבורג, 2:4. עכשיו רק נקודה מפרידה בין שתי האחרונות,ולשתיהן ארבעה נצחונות בעשרים ואחד מחזורים. בראונשוויג תחזור למקום ממנו עלתה בעונה שעברה, וכנראה שזה המקום המתאים לה. אבל המבורג? מה זה הצווייטה בונדסליגה הזה?

יש לה את רנה אדלר והייקו ווסטרמן, את ואן דר וארט ומקסמיליאן בייסטר, ופייר-מישל לאסוגה עם עשרה שערים בארבעה עשר משחקים, אבל אין לה את דניס אאוגו שעזב לשאלקה, ואת היונג מין סון שעבר ללברקוזן, ואת פר שלברד שהושאל להרטה. ואין לה אף קווינקיגאן.

keegan

*

לצאת מראיון עבודה עם הרגשה טובה ולדעת שהיום הולך להיות מעולה. לשלוח הודעה לדייט של אתמול, לספר לה שהיה אחלה ולחטוף בוּסט של בטחון עצמי.לצאת מעוד ראיון, להרגיש בעצמות שלא היה משהו, לחזור הביתה עם סימן שאלה גדול מול העיניים. לא לקבל ממנה הודעה בחזרה, לאבד פרופורציות ולחטוף דיכאון.לחזור לאינטרנט, להמשיך לנסות ולהבין את מודעות הדרושים בשפה המקומית,לפתוח לשונית עם מילון אנגלי-גרמני ולתהות מתי אוכל לדבר כמו בן המקום, ולתהות אם זה בכלל המקום. לעצום עיניים, לנסות להירדם כדי לשכוח, לשמוע את צליל ההודעה הנכנסת, לגלות שזה ממנה ולהתעורר באחת. לקבל טלפון מהראיון שלא הרגיש משהו ולהבין שהגיע הזמן להירגע.

*

אז דווקא עכשיו, כשהמבורג כל כך עצובה, כשברט ואן מרוויק מפוטר, כששום דבר חיובי לא נראה באופק, אני איתה.  מקווה שתצליח, שתעשה משהו עם עצמה.שלאסוגה יחזור בעונה הבאה לברלין עם עשרים שערים והישרדות ברזומה. בטח גם קווינקיגאן עצוב, רק בשבילה הוא עזב את אנגליה, כנראה שבכל זאת יש בה משהו.

ועכשיו אני קצת מתחרט על שלא נסעתי להמבורג בשבוע שעבר. רציתי, באמת שרציתי, אבל התעצלתי, לא היו בי הכוחות לנסיעה הארוכה. ואולי זו היתה ההזדמנות האחרונה לראות ענקית בונדסליגה בפעולה, גם אם היא על הפנים.

מצד שני, אם המבורג תרד היא תתארח אצל אוניון.

סולד אאוט.

*

זה קורה לכל אחד מהאנשים הקרובים אלי, וכשזה מכה אין עם מי לדבר. אז מדברים אחד עם השני, ומכינים עוד כוס קפה ומדליקים עוד סיגריה, ואם זה סוף השבוע אז שותים ושוכחים, ואחרי ההנגאובר מתקשרים אליה, כי בכל זאת יש בה משהו.


מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: