אנשים שפעם הכרתי


פגשתי אותו במהלך השרות הצבאי. הוא הגיע לבסיס פעמיים בשבוע, ורוב הזמן ישב איתנו באפסנאות, עישן סיגריות, שתה המון קפה והכין לעצמו סנדוויצ'ים עם גבינה צהובה על התנור ספירלות. דיברנו הרבה, בעיקר על כדורגל. והטוסטים שלו יצאו הכי טוב, והוא בישל את הקפה השחור הטעים ביותר ששתיתי בחיי.

הוא הגיע מתי שהתחשק לו, לא דפק חשבון למפקד שלו. ואנחנו, שרק רצינו להיות כמו האפסנאים עליהם שמענו לפני הגיוס, אלה שמקומבנים עד מעל לראש, ששולטים בבסיס ושמסתובבים במכנסי דגמ"ח אחרי טירונות של שלושה שבועות, הבטנו בו ורצינו להיות כמונו. אחר כך גילינו שהוא טיפוס די בעייתי, עם עריקות ותיקים פלילים ודם רותח בוורידים, אחד שמתעצבן תוך שניות, ואז עדיף להתרחק. והוא נשאר אצלנו בבסיס כי זו היתה ההזדמנות האחרונה עבורו או חפ"ש סמב"ס או פליט צה"ל שיפנה לפשע.

אבל אף אחד לא נשאר בצה"ל לנצח, בטח אם הוא לא רוצה. והוא לא רצה, והשתחרר וחזר לשכונה, ואחרי כמה שנים הוא הורשע ברצח ונידון למאסר עולם.

*

פגשתי אותו בשכונה, חבר של חבר, ולפעמים היה מצטרף אלינו, יוצא איתנו לבלות. ותמיד הוא היה מתגאה במכות שהכניס לזה ולהוא, ואיך אף אחד לא מתעסק איתו כי הוא הגבר. ופעם הוא חשד בי במעשה נטול כבוד, אז הוא מצא אותי בשכונה ואיים עליי שאחזור בי, שאתנצל, והוציא סכין קפיצית מהכיס כדי להוכיח לי עד כמה הוא רציני.

ואני הלכתי משם והתנתקתי מהחבר, ויותר לא ראיתי את שניהם. ואחרי כמה שנים הוא הורשע ברצח ונידון לשני מאסרי עולם.

*

pill

לפני כמה שבועות שוחרר אחד מהם מהכלא. קראתי, נזכרתי והפנמתי שפעם היכרתי באופן אישי שני רוצחים לעתיד. ובדיעבד היו שם סימנים מקדימים – חשיבות אלוהית לכבוד העצמי, אלימות מילולית ופיזית, השלטת פחד על הסביבה. אבל היו כל כך הרבה כאלה בסביבה, אם בשכונה ואם בצבא, לפעמים זה היה הסטנדרט. אי אפשר היה לדעת – או להאמין – שאלה השניים יורשעו ברצח.

ושניהם רצחו בגלל כבוד שנפגע, בגלל מילה שלא במקום או אקט אנושי שהתפרש כעלבון. לשניהם עלה הסעיף והם הלכו הכי רחוק שאפשר. ואני ישבתי איתם, ויצאתי איתם, וצחקתי איתם, ולפעמים גם פחדתי מהם, אבל עד לשלב מסויים ידעתי להסתדר איתם מבלי להיפגע, ובשכונה שלי ובבסיס שלי זה הספיק כדי להיות חבר של כולם, בלי אויבים.

כל מה שידעתי לפני עשרים וחמש שנה היה לבחור נכון את המלחמות שלי. ראיתי את 'פוטלוס' ו'כסאח', הקשבתי לשלום חנוך ולזוהר ארגוב, אפילו למדתי לאכול פלפלים חריפים בלי להזיע. והייתי אפסנאי, וכולם נתנו לי כבוד בלי קשר למי שהייתי כי כולם רצו דגמ"ח צנחנים ואיזה קומבינה של קפה שחור וגבינה צהובה מבסיס מזון. ועם השניים האלה כולם ידעו שלא מתעסקים.

והשניים האלה נכנסו לכלא, ויכול להיות שמתישהו יוקצב עונשו של השני וגם הוא ישתחרר, ואולי הם אפילו יקראו את הפוסט שלי וינסו להיזכר מאיפה הם מכירים את השם הזה. אמאל'ה. ואני, שהכרתי אותם, נתתי להם כבוד בדרך שהם דרשו, כי ככה עושים אם לא רוצים להסתבך.

ואני מקווה שהאנשים הקרובים אליי, החשובים בחיי, לא יגיעו למצב בו יצטרכו לשאול את עצמם שאלות שכאלה. שלא יידעו אנשים רעים, שלא יוכלו לספר על רוצחים שהכירו, שלא ייאלצו להיאבק בדילמה המוסרית הזוגם אם זו דילמה בדיעבד, שלאחריה הדבר היחיד שנותר לעשות הוא הכאה על חטא, וזה בטח לא מספיק כדי לבנות מכונת זמן.  

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: