סיבוב בשכונה, בלי לעשן


כל כך הרבה פעמים ניסיתי להפסיק לעשן, כל כך הרבה פעמים לא הצלחתי. שבוע, שבועיים, חודש, יומיים, ובכל פעם התירוצים רק משתכללים – לחץ אישי, לחץ תעסוקתי, שעמום, בדידות, חברותא, בירה, קפה, בחורף לא מפסיקים, בקיץ לא מפסיקים. פעם אפילו החזקתי מעמד שבע שנים, לזה אין שום תירוץ.

וכולם מסביב לא מבינים על מה אני מדבר, למה אני מתרגש מהשלוש סיגריות ביום שלי. הלוואי עלינו שלוש סיגריות ביום, אתה בר מזל. אז למה אני לא מרגיש בר מזל בבוקר, עם הליחה שהצטברה כל הלילה ושמתכחכחת בגרון בדרך מהמיטה אל הכיור באמבטיה?

היום הראשון הוא תמיד הקל ביותר, תחושה של עילאיות, של נצחון. הנה, לא מעשן, מתגבר על ההתמכרות, מפסיק לנהל את החיים על פי הסיגריה הבאה. והיום חולף, ומגיע הלילה, שוכב במיטה, ורגע לפני שנרדם חושב על היום שעבר בלי אף סיגריה, ומבסוט לאללה.

ואז מגיע היום השני. הנה, הפסקתי לעשן, יכול להפסיק מתי שאני רוצה, לא עישנתי עשרים וארבע שעות כי בחרתי שלא לעשן עשרים וארבע שעות, סיגריה אחת לא תהרוס את זה.

סיגריה כן תהרוס את זה, לא חוזרים לעשן, נקודה.

אבל רק אחת, בחייאת ראבק, רק אחת של בוקר, הרי זו הסיגריה השווה של היום, אז אולי? אחת?

לא!

לא?

*

בשתים עשרה בצהריים, אחרי האימון, לא רציתי לחזור הביתה, איך אפשר להעביר את יום א' בבית בלי סיגריות? אז יצאתי לסיבוב בשכונה, ברגל, כי כשהולכים ברגל אי אפשר לעשן. עשרות מעשני יום א' שמסתובבים ברחובות לא מבינים על מה אני מדבר – הליכה זה בריא, סיגריה לא, יש סתירה בין השניים, צריך תזמון מדוייק כדי לעשן סיגריה. עם קפה ראשון של בוקר, עם בירה, אחרי הארוחה, באצטדיון. ככה זה נגמר בשלוש סיגריות ביום, אולי בכל זאת יש בזה משהו.

חוצה את Frankfurter Allee, נכנס לתוך השכונה שמעבר לכביש. פעם, בחורף 2009, ישבתי שם באיזה בית קפה קטן. ערב חג המולד, בדרך מהעבודה, לא רציתי לחזור הביתה, אז ירדתי בתחנה אחת לפני והסתובבתי בלי מטרה. והוא היה שם, בית הקפה הקטן, עם שולחן אחד בחוץ (כי קר) ועם אסיד ג'אז בפנים. ואני ישבתי בפנים, ואחר כך בחוץ (סיגריה,נו), וכתבתי את אחד הפוסטים הראשונים שלי, בתולי שכזה, תמים, עם הרבה מלים שניסו להיות גבוהות ולא ידעו שאינן כאלה.

ועכשיו, חמש שנים אחרי, ואחרי שוטטות ארוכה ברחובות שמסביב, הכל נראה כאן אחרת. השמש זורחת, עשרים מעלות, כבר יש שלושה שולחנות בחוץ, וצריך להילחם על כל שולחן מול חמישה מתמודדים. ומה שחשתי אז לא רלוונטי היום, כי אז הייתי די חדש בעיר, והיום כבר לא. וברלין כבר מזמן לא העיר הרומנטית, האירופית, הכל כך לא חולונית, אפילו לא תל אביבית. מקום לגור בו, זה הכל.

*

הקירות, הפארקים, הגנים הציבוריים – כולם מלאים בגרפיטי. פעם לימד אותי מישהו איך אפשר לזהות חבורות מרססים על פי כתובות הגרפיטי שלהם, הסגנון, בחירת האותיות, אבל שכחתי. עכשיו זה כבר לא מרתק, צבעוני, עכשיו זה סתם לא מעניין, לא אותי ולא את הבחור שמתעסק בלהעלים את זה.

DSCN0275

ורק בבניין שממול אפשר להירגע ולראות דברים קצת אחרת:

בניין יפה

תמיד אהבתי את הגשר הזה, שמחבר בין פרידריכסהיין לקרוייצברג. בערך. ובימים נאים אהבתי ללכת לשם, לעמוד בצד, להביט באנשים, ברכבות שעוברות מתחת, להאמין שהספונטניות הזו, ככה סתם לשבת על גשר ולצפות ברכבות, היא הברלין שלי, שמכפרת על כל קושי אישי, על הקור, על הכל.

DSCN0278

ופתאום אני מוצא את עצמי בצד השני של הגשר, בשכונה שפעם גרתי בה. אלוהים, שמונה וחצי שנים בברלין, כבר יש לי שכונות עבר, שפעם גרתי בהן. הראשונה רחוקה מדי, איפשהו בשונברג, אבל השניה במרחק חמש דקות מכאן, אז יאללה.

מתרחק מהגשר, חוצה את הפארק. אנשים יושבים על הדשא, מתפרקים מבגדים, שותים בירה ועושים על האש. נקניקיות, אלא מה. לעתים רחוקות גם כנפיים. החבר'ה כאן, איך לומר, לא ממש יצירתיים כשזה מגיע לברביקיו.

DSCN0281

אישה אחת הולכת לפני, אוחזת ביד ביתה הקטנה. הן מתקרבות אל בית מס' 15, אל הבית שגרתי בו. היא פותחת את דלת הכניסה לבניין. אני רוצה להיכנס אחריהן אבל נרתע ונשאר בחוץ. היה לי טוב שם, בבית הישן, כשרק נכנסנו לשם. יחד בישלנו במטבח הצר, יחד עיצבנו את חדר האמבטיה בכחול ים וכיסא נוח, יחד צפינו בהופעות של איימי ויינהאוס ודיוויד בואי אל תוך הלילה, ואהבנו כמו שלא אהבנו מעולם. ואז עברנו דירה, והקמנו משפחה, והכל נגמר.

אני נשאר בחוץ, עדיף ככה.

הבית שגרתי בו

בדרך לWarschauer Straße אני חולף על פני המטריקס, המועדון של הטינאייג'רס. אני זוכר את ימי שישי של פעם, בסביבות עשר בערב, כשחזרתי מהעבודה ונתקלתי בילדים וילדות מסטולים מהתחת. אני זוכר חבר'ה בני ארבע עשרה, חמש עשרה, שישבו על המדרכות הסמוכות למועדון ותדלקו אחד את השני עם אלכוהול זול מלידל, כי בפנים אסור לשתות, קטינים וכל זה. ותמיד חשבתי על הבת שלי, ועל היום בו היא תהיה בת חמש עשרה, ותצא לבלות עם החבר'ה שלה, ברלינאים כמוה, ותספר לי שהיא לא עושה שטויות. ותמיד נזכרתי בעצמי, ובשטויות שאני עשיתי בגילם, וגם הרבה אחר כך. היא בטח לא תספר לי סיפורים, היא בטח לא תעשה שטויות, היא הרי הבת שלי.

מטריקס

מחוץ להאנגר גדול, לא רחוק מתחנת הרכבת, עולה ריח חריף של גראס, חזק באוויר, כאילו נפלט מתוך אגזוזים של מכוניות. וכולם יושבים שם, בחוץ, על טראסות מעץ, מקשיבים למוסיקה מתקליט שמתנגן על פטיפון, ומעשנים.

ומעשנים.

ומעשנים.

אולי עדיף היה להישאר בבית.

פטיפון

שמעתי על החנות הזו, Veganz, הסופרמרקט הטבעוני, שווה לנסות, אולי יש שם משהו מעניין, אולי סוף סוף אמצא את פתיתי הסויה שחיפשתי. יש שם פתיתי סויה, וגבינה טבעונית, ונקניק טבעוני, ומזון טבעוני לחתולים, ומחירים בשמיים. בפנים מסתובבים סקרנים, מביטים במוצרים, נבהלים מהתמחור, ורק אישה אחת, בשיער שעטנז שחור ולבן, ממלאת את הסלסלה שלה. בחוץ יושבים אנשים על כסאות צבעוניים, אוכלים סלט מקופסה ומוצצים שייק פירות אורגניים בקש. ואני רעב, אז אני הולך לאכול.

Curry 66

פעם מצאתי שולחן ענתיקה יפהפה בחמישה יורו בשוק הפשפשים, מאז נאדה. אבל יש שם עגלת קפה עם האספרסו הכי טוב ששתיתי בחיי, אז אני עוצר שם לכוסית. הפארק שממול מפוצץ באנשים שתופסים כל פינה על הדשא, שמאכלסים כל ספסל. שם, בגינה ההיא, פגשתי פעם מישהי שערערה אותי, שעוררה אותי. וחלף זמן רב מאז הפעם האחרונה, ויש לי תחושה שהיא יודעת, ומתרחקת, ואולי טוב שכך, אחרת הייתי נמס, כל יום קצת.

פארק

התור שלא נגמר. ששים וחמישה גברים, נשים וטף עומדים שם, ממתינים שיגיע תורם לכדור גלידה ביתית בגביע. יש אנשים שעומדים בתור לגלידה, למסעדה, למועדון. רוצים להיות שם, לטעום מהדבר ההוא שכולם מדברים עליו, מאמינים שזה שווה המתנה של חצי שעה בתור, במקרה הטוב. אני אוהב קורונטו, בשביל זה לא צריך לעמוד בתור.

גלידה

*

בדרך הביתה אני נזכר בסיגריות ומת לאחת.

חלאס, תרגיע, לא עישנת עד עכשיו, אל תתפתה.

אני עובר על פני הקיוסק, לא נכנס לקנות טבק, מגיע הביתה. מת לסיגריה.

אלוהים, עזור לי, גרש את התשוקה הזו מתוכי, או לכל הפחות תארגן לי סיגריה, ככה משום מקום, תעשה נס.

*

בשש בערב היא מגיעה עם החוזה לדירה החדשה שלה, בגרמנית, ואני מתרגם לה. ואז היא שואלת:

אמרת לי פעם שאתה מעשן, נכון?

נכון.

זה יהיה בסדר אם אעשן כאן, במטבח?

כן, תעשני, זה בסדר.

אחלה, רוצה גם אחת?

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: