פנים ושמות – ביקור מולדת ונוסטלגיה


רק בדרך לשדה התעופה, בחושך של חמש בבוקר, הבחנתי בעלים הירוקים על העצים. כשחיים זמן רב כל כך בקדרות רחובות בוטאנית שכזו שוכחים להביט למעלה. ותמיד זה קורה, סתם כך באמצע יום רגיל שכזה, סוף מאי תחילת אפריל, כשמגלים שהאביב אשכרה הגיע.

זה לא מזג האוויר – למרות שאביב יפה שכזה לא היה כאן מזמן. גם לא תחילתו הרשמית של האביב – ביום העשרים בחודש מרץ. אלה העלים הירוקים שמתחילים לצאת החוצה, לכסות את העצים שברחובות ולהזכיר לי שעוד חורף עבר, נגמר.  זה מה שסיפרתי למשפחה שאספה אותי בבן גוריון.

יופי, הם אמרו.

קשה להתרגש מסיטואציה שכזו אם לא חיים בה, בדיוק כמו שקשה להתרגש מתמונות של טירובנמלאי הקדושה אם לא הקפתם בעצמכם את הארונאצ'אלה, או מפסגת הטורונג לה אם לא הייתם שם, למעלה, עם מעט חמצן, הרבה שלג וכוס תה בשבעים רופי, פי שבע מאשר אי שם למטה, בבסיס ההר.

שם, באזור ובחולון ובירושלים, תמיד ירוק. שם, בחצר של ההורים, צריך לנקות את הדרך מהעלים, חורף וקיץ, רק כדי לפנות מקום לעלים הבאים שיתייבשו ויפלו. שם תמיד חם, גם כשקר, ואין תחושה אמיתית של חילופי עונות, של התחדשות. כנראה שהתרגלתי למזג האוויר האירופי, בעיקר מפני שאני יכול להודות, בלי שמץ של ציניות – אני אוהב את מזג האוויר של ברלין.

Tree

 

*

חשבתי שאתקל בצינה בירושלים, לפחות בלילה. אז לקחתי איתי ז'קט וזרקתי אותו במושב האחורי של המכונית. ובאחת עשרה בלילה יצאתי מה'זאפה' רק כדי לגלות שצינה ירושלמית באמצע אפריל מזכירה לי לילה ברלינאי באמצע יוני.

בפנים היה חם, אפילו חם מדי. התפריט כשר לפסח, אין בירות, הקאווה אף פעם לא עשתה לי את זה. אז אוכלים סלט שורשים ותפוח אדמה מוקרם (קפולסקי, מישהו?) כדי להעביר את הזמן, שעה וחצי, עד שמתחילה ההופעה. היה בסדר, סתם כזה.

ובתשע וחצי הוא עלה על הבמה. הפעם הקודמת שלי איתו היתה מתישהו בתחילת שנות התשעים, ב'פורום' בבאר שבע. ארבעים איש, אולי ארבעים ושניים, ודני רובס אחד (ואולי גם מלווה אחד) עם גיטרה אקוסטית. חמש עשרה הופעות לפחות ברזומה, וזו הקטנה היתה הגדולה מכולן.

ומאז חלפו עשרים שנה, ואחותי קנתה כרטיסים להופעה שלו שנפלה בדיוק על ביקור המולדת. ושנינו התרגשנו מאוד, ושנינו מכירים את כל השירים שלו. והיא תמיד מזכירה לי איך פעם, כשעוד למדה בתיכון, סיפרתי לה על האלבום שקניתי באיזו חנות בדרום ת"א, 'מסגרות', עם שירים נוגים ויפים, שקטים ופופיים ואוהבים, ואמרתי לה שהוא עוד יהיה גדול.

והוא היה גדול, והוציא עוד אלבומים, והופיע במצדה כמו כל הגדולים. והייתי שם עם בחורה מארה"ב שהתנדבה בבסיס שלי, והיא התאהבה בו במחי הופעה אחת, ותוך יומיים כל המתנדבות בבסיס הכירו את השירים של דני רובס, ושמעו אותו במגורים, וזמזמו אותו באפסנאות. ואחר כך היא הגיעה לביקורים בארץ ותמיד סחבה אותי איתה להופעות שלו – בחולון, בנתניה, בתל אביב, בבאר שבע.

ZAMAR

 

*

הוא עלה במשקל, והוא כבר בן חמישים ומשהו, אבל הקול נשאר אותו הקול.  הוא פתח עם "משהו חדש מתחיל", והיו גם "לא נרדמת תל אביב", "קטע מסוכן", "הם לא ילמדו אף פעם" (לא, הם לא ילמדו, אף פעם לא ילמדו). על "איך הוא שר" הוא סיפר שהשיר הוא מחווה להנדריקסים ולג'ופלינים של חייו, והיא תיאר איך אביהו מדינה, בציפורי לילה, אמר: "תראו תראו, גם אשכנזים שרים על זוהר ארגוב", וטעה בכל מילה (“תראו תראו" בשידור רדיו; אני בכלל לא אשכנזי; השיר אינו על זוהר ארגוב).

והיו גם שירים מהדיסק החדש שלו, וכשמגיעים להופעה של זמר מהעבר מעדיפים את השירים הישנים, ששמענו בפעם הראשונה ברדיו, שהשמענו לחברה בצבא, שהופיעו על הדיסק שקנינו לה ליום ההולדת. והשירים החדשים מנסים לחזור לעבר, והם כנראה לא מרגשים כמו פעם אבל יש בהם ניחוח דני רובס, וזה מספיק.

וגם אשתו היתה שם, על הבמה, האישה צעירה שתפסה את מקומה של הקודמת. והיא מביטה בו במבטים שנראים אוהבים, או שאולי זו הצגה לקהל. וגם הוא מחייך, כל הזמן מחייך. וקטעי הקישור קצת מיושנים (ידעתם שפול מקרטני יהודי? כי הוא שר "אני ג'ו, אני ג'ו אני ג'ו") אבל בין לבין הוא מצליח להכניס סיפור מצחיק או מרגש.

אחרי השיר האחרון הוא לא ירד מהבמה (ואמר שהדבר האידיוטי ביותר הוא ההצגה של ההדרן, כאילו באמת מחיאות הכפיים מחזירות את האמן לבמה ולא הטקס השגרתי של כל הופעה באשר היא), שר שלושה שירים נוספים, הוריד את הלהקה מהבמה ונשאר לשיר באקפלה את "מחר הוא יחזור". הוא סיפר שהשיר מאוד אישי, על אחיו שנפטר, ושבמשך השנים הוא קילף ממנו שכבות, בכל פעם קצת, עד שהגיע לביצוע שלפנינו, בלי מוסיקה, לבד על הבמה. ואני הקשבתי לשיר, וניסיתי להתרגש ולא הצלחתי. השנים הרבות שחלפו מאז הביצוע המקורי, וכנראה שגם השנים שחלפו מאז קרה מה שקרה במשפחת רובס, הצליחו לעמעם תחושות פנימיות של עצב ורגש והעלו געגועים לגרסה ההיא מפעם, עם קולות המלחמה בפתיחה, עם הקצב והתופים הרועמים.

דני רובס בהופעה
דני רובס בהופעה

 

ואחרי שעתיים רצופות הוא ירד מהבמה ונכנס לחדר האמנים. אישה אחת בכניסה ביקשה לתת לו "עוד שלוש דקות לפני שנכנסים", ואחרי עשר שניות אמרה לנו "יאללה, תיכנסו".  וכולם היו שם, מסביב לשולחן. נגן הבס ביקש ממני את התמונה שצילמתי, של שתי הבחורות שלא הפסיקו לצלם את ההופעה בסמארטפונים שלהן, וסיפרתי לו שאין לי תמונה כזו, שבכלל צילמתי את שלט הניאון של "נובלס" שהיה תלוי על הקיר, ממש מעליהן.

לפני עשרים שנה פגשנו אותו, ואז הוא היה בחור צעיר ומצליח שלא שכח מאיפה הגיע. הוא לא זכר שנפגשנו, אפשר להבין, אבל דני רובס נשאר דני רובס, בלתי אמצעי וכל כך חביב, שמקדיש זמן למעריצים נודניקים בשנות הארבעים לחייהם ואפילו מחבק אותם בחום כשהוא שומע שהם הגיעו מברלין להופעה.

והוא גם נמוך.

או שאני גבוה.

*

בדרך הביתה, עם השירים שלו ברכב, תקף אותנו רעב, כזה שמגיע אחרי סלט שורשים ותפוח אדמה מוקרם לשלושה אנשים, ולך תמצא משהו נורמלי בתחנת דלק באמצע פסח. אבל ניסינו, ועצרנו ב-YELLOW, ומצאנו לחמניה כשרה לפסח עם פסטרמה, ועוד שתיים עם גבינה צהובה, ושקית אפרופו אחת, ותקענו הכל תוך כמה דקות בירידות לתל אביב. מתי הפכו לחמניות של פסח טעימות יותר מלחמניות רגילות? איך הם עושים את זה? למה לא היו לנו כאלה כשהיינו ילדים? ולמה אפרופו באמצע הלילה חייב להיות מלווה בצרבת?

*

בבוקר הראשון בברלין של אחרי חופשת מולדת הבטתי החוצה, אל מעבר לחלון. עכשיו העלים על העצים רבים יותר, ירוקים יותר, והאביב פורח ולא עומד להיעלם בקרוב. ולפעמים קר בלילה, צינה ירושלמית כזו, לא משהו שז'קט לא יכול לפתור. שלפתי את 'מסגרות' מהקופסה שבארון, הכנסתי לכונן ונזכרתי.

אני לא מתגעגע, רק עכשיו חזרתי, וכנראה שלא אמצא את עצמי בהופעה נוספת של דני רובס בעתיד הקרוב.  אולי הרחוק.  אבל ההופעה החזירה אותי עשרים ומשהו שנה לאחור, לחברה, לפסטיבל ערד, למתנדבת, לצבא, לאולם מופת בחולון. אומרים שנוסטלגיה היא האויב הגדול של ההווה. אז אומרים. יש דברים שלא צריכים להשתנות.

ואחרי עשרים ומשהו שנה, סוף סוף יש לי תמונה עם הזמר שאהבתי.

 

מאחורי הקלעים
מאחורי הקלעים

 

 

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: