עלייך ועליי


הפידים מתמלאים באירועים של ישראלים, לישראלים, תיבות הדוא"ל מקבלות הזמנות להצגה מישראל, והופעה מישראל, וסרטים מישראל. ב'סבבה' יש מסבחה, ופעם בחודשיים אני פותח את תיבת הדואר ושולף ממנה את המגזין המקומי בעברית. והנושאים שמועלים בו לא ממש מעניינים אותי, וגם בחולון הם לא עניינו אותי, אז למה בברלין? אבל המגזין שוכב לו על השולחן שבסלון, ובכל פעם, כשאני נכנס הביתה, אני שולח לעברו מבט, והוא קורץ לי, ואני מקבל איזה כיווצ'וץ' בשפתיים.

וזה מצחיק אותי, כי אף פעם לא חשבתי שאני כזה. הבחירה החופשית שלחה אותי למקומות מעניינים בחיים, לארצות הברית ולהודו ולברלין, ותמיד דיברתי עברית כי תמיד היתה עברית בסביבה, אבל לא אהבתי את הגטו הישראלי בלוס אנג'לס, ולא התחברתי לשירה בציבור עם גיטרה על גג של גסטהאוס בפאתי פושקאר, ולא סבלתי את אלה שיושבים סביב שולחן ישראלי פלוני ומשמיצים את ישראל.

ודווקא עכשיו, כשיותר ויותר ישראלים מגיעים לברלין, כשעברית נשמעת ברחובות לפחות פעם אחת ביום, אני מבין את מה שפעם לא הבנתי.

*

מדבר גרמנית שוטפת, מוריד את הנעליים בכניסה לבתים (ולא שואל אם צריך),מאבד את חוש ההומור הסרקסטי, מתעצבן (אבל רק קצת) כשמאחרים לפגישה איתי, מתבל את העברית במלים בגרמנית (כי מה לעשות, יש דברים שנשמעים טוב יותר בגרמנית). אבל רק פעם אחת חלמתי בגרמנית.

קונה טלויזיה חדשה, עם חיבור למחשב, מתמוגג מערוצי ה-HD של ZDF, ARD, SAT1, RTL, אבל גם מ'עד סוף העולם', 'המקור' ו'זגורי אימפריה', גם אם איכות הצפיה לא משהו. אוהב את Spree Radio וJazz Radio ברקע, אבל שוטף כלים עם בן כספית וזה שנמצא לידו. ואם יש כלים בכיור בשבת – אז גם עם 'שירים ושערים'.

כי יש דברים שלא ישתנו לעולם, גם אם מאוד ארצה, ואני לא רוצה. יש מקום בו נולדתי, בו גדלתי, אותו עזבתי, ולא בערוב שנת חיי השנייה – קצת מאוחר יותר. יש ערב ראש השנה וערב פסח שמחוברים אצלי לעורקים, הימים היחידים בשנה בהם אני מרגיש לבד בברלין, בעיקר כשכל המשפחה שולחת את ה"חג שמח" הטקסי בסקייפ.

ויש את ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שמטיל עליי שילוב מוזר של עצב וקתרזיס. וגם אחרי שמונה שנים לא צריך לוח שנה או את "בלדה לחובש" כדי להרגיש, כי איכשהו זה מופיע, משתלב באוויר, משתלט על האווירה, והכל מרגיש אחרת, גם אם כל בתי העסק בשכונה פתוחים כרגיל, גם אם היחידים שעומדים בשמונה בערב הם אנשי הביטחון בכניסה ל-H&M.

*

ויום אחד תדע הבת שלי על כל אלה. בעברית. כי ישראל שלה מדברת עברית, ומתנהגת אחרת מגרמניה, ונשמעת אחרת מגרמניה קולנית יותר, מצחיקה יותר, שטותניקית יותר. אבל היא נולדה כאן, בברלין, ולנצח תהיה מעורבת, עם הרבה מכאן והרבה משם. ויש לה אימא שאוהבת אותה כל כך, ושבזמנים בהם שלושתנו יחד מדברת איתי בגרמנית. וזה עדיין מוזר לי, כי פעם, כשלא ידעתי גרמנית, הכרתי אותה והתאהבתי בה באנגלית. אבל אפילו היא יודעת עברית, ואפילו היא, ייקית שכמותה, מתבלת את הגרמנית שלה במלים בעברית.

*

יש דבר כזה, ישראלי בברלין. כמו שיש ישראלי בלוס אנג'לס, ישראלי בניו יורק, ישראלי בלונדון. וזה יכול להיות כל מה שישראלי רוצה – רק עם גרמנים או רק עם ישראלים, פיטר פוקס או הדג נחש, נקניקיה או חומוס, אמנות או כדורגל. או כולם ביחד. ואני לא מחליט מיהו ישראלי בברלין, ואף אחד לא יכול להחליט מיהו ישראלי בברלין. ותמיד יהיו מי שיביעו בפומבי את סלידתם מהישראלים שמגיעים לכאן ו"הורסים את השם שלנו", אבל השם שלי לא נהרס בקרב חבריי המקומיים, והבת הברלינאית שלי אוהבת להיות ישראלית, אז כנראה שהכל בסדר.

יום הולדת שמח.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: