ארנסט ויונתן


בוא הנה, הוא מסמן לי בכף ידו הימנית.

חשבתי שנפל לי משהו מהתיק, הבטתי לאחור. כלום. המשכתי ללכת.

"בוא הנה", עכשיו הוא קורא לי, ממשיך לסמן בידיו לאחור.

ניגש אליו, לא מבין מה הוא רוצה ממני. חוצה את הכביש ומבין.

מישהו שוכב על המדרכה, עיניים מפולבלות, מחרחר, בקושי נושם.

הפנים, הצוואר, כפות הידיים, הכל מכוסה בדם.

עומדים שם, שנינו, מעליו, מנסים להרגיע אותו. בסוף מצליחים.

הוא מתחיל לנשום בסדירות, פוקח את עיניו, מביט בנו ומנסה לקום.

הוא לא מצליח, ולא מפסיק לנסות.

עוצרים אותו, מבקשים ממנו להמשיך ולשכב, תיכף יגיע האמבולנס.

הוא מנסה לומר משהו ולא מצליח. הוא מתיישב לשנייה ומיד התמוטט.

ואז אני רואה את האף שלו, הגוש שנשאר ממנו, בלי נחיריים.

והוא מושיט ידיים לשאריות האף, מוחה את הדם באגרסיביות, ולא נראה לנו שהוא מודע למצבו.

אוחזים לו בידיים, שלא ייגע באף, שלא יעשה לעצמו נזק גדול יותר.

האמבולנס מגיע, הפראמדיקים מעלים אותו על האלונקה. מה שמך, שואלים אותו, ארנסט, הוא עונה.

והם נוסעים, ואני עוזב את המקום, חוזר הביתה, ולא חושב על דבר.

ורק בבית אני מעכל את מה שקרה.

אדם שוכב ברחוב, חסר אונים. אולי שיכור, אולי מסומם.

ומישהו פגע בו, מישהו קרע לו את הצורה, מישהו פירק את האף שלו לחתיכות, ככה באמצע היום.

ואין לי מושג מי זה היה, ונראה שגם לו אין מושג.

או שאולי כן.

*

פרסמתי פוסט בפייסבוק, ביקשתי עזרה בחיפוש עבודה. וכתבתי את תקציר קורות חיי, מנהל צוות במרכזי שירות, ויונתן אחד כתב שמנהל צוות = סוחר עבדים, ופרש איזושהי תיאוריה מרקסיסטית לוחמנית, והמליץ לי בזעם ללמוד מקצוע אמיתי לפני שאני מחפש עבודה.

יש אנשים שמאמינים שהם עושים לנו טוב, כי הם אמיתיים, כי הם לא מפחדים לספר לעולם את האמת. שלהם. שלא מהססים לנסות ולפגוע באחרים, בעיקר דרך האינטרנט. כי אין שם פרצופים, ואין הבעות פנים, ואין דרך לראות איך משפיעים צרורות של מילים על מצב הרוח בצד הסופג.

יש אנשים שחושבים על הכל מלבד על עצמם, מפני שיום אחד עלולות מלים שכאלה לחזור כמו בומרנג, ישר לפנים, ואם היו חושבים על עצמם היו משתדלים להיות פחות מרושעים לזולת.

יש שיזעקו "צביעות!“, ויגנו בחירוף נפש על זכותם להיות דוגרי, תמיד, כי זה הדבר האמיתי. ויש שיעדיפו לעזור, או לכל הפחות לשתוק, וידעו שמול כל אגרוף עומד אדם, אמיתי שכזה.

*

לפני שבוע עברתי שוב ברחוב בו שכב ארנסט.

רק כתם דם דהוי נותר על המדרכה, סימן חיוור למה שקרה.

וכולם עוברים לידו, דורכים עליו, ואין להם שמץ של מושג.

ואם היה להם?

ככה זה, החיים ממשיכים. ארנסט אחד יותר או פחות לא משנה סדרי עולם.

דוגרי.

 

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

תגובה אחת בנושא “ארנסט ויונתן

הוסיפו את שלכם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: