גוטן מורגן, גמר גביע


שני ילדים על אופניים, בדרך לפארק עם האמהות שלהם, בני ארבע לכל היותר. אולי קצת יותר. ושניהם בחולצות של בורוסיה דורטמונד.

רובוביץ', מקושט בצעיף צהוב-שחור, נצפה ברכבת, בדרך לברלין, לאיזה Biergarten, לצפות במשחק. כל הדרך לברלין כדי לשבת בפאב פתוח, מול המסך, אין אוהדי דורטמונד בלייפציג?

מסיבת יומולדת של ילד מהגן, וילד אחר מהגן, שהוזמן גם הוא למסיבה, זוכר שאני אוהב כדורגל ומספר לי שעכשיו הוא גם אוהד של בורוסיה דורטמונד, כי אדריאן ראמוס עבר לשם.

ואחת מההורים של ילדה שאני לא מכיר, שמשתעממת מבעלה הצנון שעסוק בגלגול טבק ופתיחה סדרתית של בקבוקי בירה, תופסת אותי לשיחה ומספרת לי שהיא בכלל לא ברלינאית, היא מדורטמונד, ושכדורגל אמנם מעניין לה את התחת אבל בכל זאת היא לא תתאבל אם בורוסיה תזכה בגביע.

אולי אני מסתובב במקומות הלא נכונים של העיר, בעיקר מפני שתמיד מספרים לי שיש כאן המוווון אוהדים של באיירן. הם בטח גרים במערב העיר, הפלצנים הרולקסים האלה, בשכונות עם שירת ציפורים מסביב לשעון, בלי שיכורים ובלי חרא של כלבים. אצלי בשכונה, מזרחה משם, רואים רק צהוב ושחור.

pokal

*

היום הוא יום כדורגל, הודעתי לה בבוקר. בשש בערב את רשאית לעשות מה שמתחשק לך – לצייר, לשחק באייפד, לראות סרט, ואני מול הטלויזיה. ליגה ספרדית, גמר גביע גרמני. והיא דווקא מבסוטית מהעניין, כי גם אחרי עשר שעות אייפד היא מסוגלת לומר: "נו אבא, עוד משחק אחד ודי…”.

אבל מסיבת היומולדת היתה די מוצלחת, והנקניקיות על האש התפצחו בפה בסאונד פריך. ואפילו סלט הפסטה, מהמנות היותר משעממות של כל מסיבה גרמנית טיפוסית, הצליח להדליק את חושי הטעם. אולי היו אלה הפרחים האכילים שקישטו אותו, ואולי קוביות הבשר המעושנות שנתגלו במשורה בין פרפר פסטה אחד למשנהו.

הזמן חולף בנעימים, ומתישהו אני מבין שברצלונה – אתלטיקו זה רק דרך הלייב טיקר. אז מתעדכן כל כמה דקות, ומצטער שאין אדם אחד ברדיוס חצר אחורית של בניין שאפילו שמע על קיומו של משחק העונה של לה ליגה. ומדי פעם נבעט כדור גומי לעברנו, יושבי השולחן, ומפזר את אדי הבירה שנפלטים כל העת מבקבוקים חדשים שנפתחים ונפתחים. והם כועסים תמיד הם כועסים, ולא מבינים שילדים הם ילדים. ואני מזמן התגרמנתי, ובכל זאת תופס כיוון אחר, קופץ על הרגליים, קורא לאחד הילדים ומתמסר איתו בפריסבי. צהוב.

ורק אחרי שש שעות מצליחים השמיים השחורים ומזג האוויר לתת לנו פס. והגשם עדיין יורד, אבל בפאב שמעבר לפינה עומדים אנשים בלי מטריות מול מסכים שטוחים וצופים בפרומו של גמר הגביע. ויש לי דעה די נחרצת על חשיבותן של זכיות בגביע (חתיכת פח, מזל של משחק אחד וכו'), אבל ככה זה כשחיים כאן, כשמאוהבים בכדורגל המקומי, גם אם סיפור האליפות גמור חודשיים מראש, גם אם אחרי סיבוב אחד סבתא הרטה יצאה לפנסיה.

*

עכשיו היא יושבת לידי, על הספה, צופה במשחק. מחצית ראשונה אפס אפס, מחצית שניה אפס אפס, אבל היא שם. זה בטח הקילו פופקורן שהכנתי, והיא בכלל מעדיפה עם קרמל, אבל אם אין אוכלים מה שיש, גם עם מלח. ומתישהו אני כבר לא מסוגל להכניס עוד גרגר תירס תפוח אחד לפה, אז היא משתלטת גם על המנה שלי. צריכה לגדול, הקטנה.

ואני נהנה מתשומת הלב שהיא מעניקה לעניין, ומסביר לה מה זו ליגה, מה זה גביע, ולמה משחק גביע שונה ממשחק ליגה. ואחרי אישורה על הבנת קונספט ההארכה היא אומרת שהיא מעדיפה שהלימונים ינצחו את העגבניות. גם אני, אמרתי לה. למה גם אתה? כי זו באיירן, ובגרמניה אני מעדיף כל קבוצה על פני באיירן. ומי הכי מכולם, אבא? נו, בחייך, את כבר יודעת. בטח שאני יודעת! Ha Ho He, Hertha BSC!

ודווקא בחלק השני של ההארכה, רגע לפני שהוא נפתח, היא נשברת. ועכשיו היא שוכבת לידי, עם האייפד, ואני עמוק בתוך המשחק. ורגע לפני שהוא נפתח אני רואה איך יורגן קלופ בטירוף, עומד במעגל עם השחקנים וצורח, ויש לו את המבט הזה, המשוגע, שיכול להפחיד אפילו את מתיאס זאמר. ואני בטוח שעכשיו דורטמונד הולכת על כל הקופה.

*

משחק לא משהו, קרית שמונה – נתניה כזה, עם כל ההבדלים שתמצאו לנכון. ושני שחקנים, אחד בכל קבוצה, שהפכו בעיניי לסימני המשחק, אולי אפילו לכוכביו, גם אם הם לא חושבים כך.

הראשון הוא תומס מולר – בקושי עומד על הרגליים, מותח את הדו-ראשיים והתאומים בכל רגע פנוי, עם הליכה של אריאן רובן על מורפיום, ברגליים פסוקות ובצעדים גדולים. אפילו הגרביים הגבוהים לוחצים לו על השרירים, אז הוא משחרר אותם, ומעניק חמצן למגני העצם, עכשיו כשראשם מתגלה. ויסלחו לי נשות העולם באשר הן, אבל הוא עומד בזה כמו גבר, ולא מתלונן לרגע, ולא מבקש להתחלף, ולא נשכב על הדשא, גם לא אחרי השער של רובן. זה בטח לא עולה על דעתו, אפילו לא לרגע, והוא לא מספר לחבר'ה כמה שכואב לו, רק ממשיך.

וממש לקראת הסוף, עם כל הכאבים, הוא פותח ספרינט בהילוך איטי על שמלצר, תוקף אותו מימין, דוהר עם הכדור לשמאל, עובר את ויידנפלר ומבקיע מול שער ריק. וגם עכשיו כואב לו, אבל האדרנלין זורם בדם, ורק עוד שתי דקות לסיום, ואם היה צריך הוא היה משחק עוד חצי שעה, אפילו על רגל אחת, ולא היה מוותר על הנצחון. ורק בתום המשחק הוא מרשה לעצמו לספר לפפ שהוא גמור, שזהו, ועדיין לא מצליח למחוק את החיוך מהפרצוף.

ולפני השני, סיפור קטן:

אפריל 2002, אולם כדורסל, לא רחוק מיד אליהו. מאה צופים במשחק של ליגה למקומות עבודה. אנחנו במקום השני, עיריית ת"א במקום הראשון, משחק העונה. והם קורעים לנו את הצורה, ושלוש שניות לסיום הם מובילים בעשרים ומשהו הפרש, וחוץ שלהם. כדור פנימה, השחקן שלהם עולה משלושת רבעי מגרש ומנסה לקלוע. הדם עולה לי לראש, אני רץ אליו בטירוף, קופץ וחוסם את הזריקה, ונוחת עליו עם כל הגוף. והחברים שלו קופצים עליי, דוחפים אותי, מקללים אותי, מה אתה משתולל, המשחק כבר גמור. ואני מביט בהם, ויורד אל הספסל, וגם שם שואלים אותי מה קרה לי, בשביל מה זה היה נחוץ, וזה כולה ליגה למקומות עבודה. ורק החברה שלי, שישבה ביציע, אומרת לי שהיא מבינה אותי לגמרי. ולא מבינה את הלוזריות שלהם.

וכשאני רואה את מרסל שמצלר מאבד כדור לתומס מולר ומפסיק לרוץ, ולא מנסה להגיע לכיוון השער שלו, לנסות ולהדוף את הבעיטה של מולר, אני נזכר במשחק ההוא, לפני שתים עשרה שנה. איך הוא יכול, איך הוא מרשה לעצמו להתייאש, זה לא עשרים הפרש, דחיל ראבק, זה רק אחת אפס! ויש עוד שתי דקות! וגם עכשיו, מול המחשב, אני נזכר ולא מצליח להבין, ותוהה מה תאמר לו החברה שלו. או קלופ.

*

אריאן רובן, עם חיוך של מיליון דולר, מספר לשדר על עונה נהדרת. עוד אליפות, עוד גביע, חצי גמר ליגת האלופות, אי אפשר להתלונן. פפ קופץ על בואטנג, ואחר כך על ואן בויטן, והסוודר האדום שלו סופג עוד ועוד זיעת מנצחים. והשחקנים של דורטמונד יושבים על הספסל, כל אחד בענייניו, ונראה שהם לוקחים קשה את ההפסד. אפילו שמלצר.

ושוב תומס מולר, רגע לפני אמבטיית קרח ועיסויים אל תוך הלילה, עם חיוך של אריאן רובן.

*

אני מכבה את הטלויזיה, וקם מהספה, ואוסף ממנה את הילדה שאוטוטו נרדמת. ואני משכיב אותה במיטה, ומכסה אותה עם נשיקת לילה טוב. והאישיאס שלי, באקט של הזדהות, קורע אותי מכאבים כמו שלא קרע מעולם, והשריר הדו ראשי נאנח כל הדרך למטבח.

לתומס מולר אין זמן לנוח, אוטוטו מונדיאל. לחזור לאימונים, לטוס לברזיל, לזכות בעוד גביע. לי יש מדורת ל"ג בעומר ברלינאית של יום ראשון, גם שש שעות שינה יספיקו.

*

 בסוף ישנו עשר שעות…

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: