ברלין, קצת מזרחה


בדרך הביתה, בתוך הרכבת, אנחנו מתמסרים עם הבלון הלבן. היא מעיפה אותו אליי, אני בחזרה אליה, בלי להסתנוור מהשמש, בלי לתפוס את הכדור, במסירות כדורעף. ואז היא נוגחת אותו אליי, ואני חזרה אליה, ואנחנו מצליחים להתמסר בראש שמונה פעמים לפני שמשב רוח נכנס דרך החלון ומעיף את הבלון לשורה שמאחוריי. בחור צעיר קם ממקומו, ניגש לבלון, מחזיר לנו אותו ומחייך, בבקשה. איזה יום יפה

*

מה נעשה מחר, שאלתי אותה לפני השינה. נישאר בבית, ענתה. אבל תמיד את רוצה להישאר בבית. כי אני אוהבת להיות בבית. גם אני, אבל מחרתיים נהיה בבית, תראי איזה יום יפה מחר, לא חבל? נכון אבא, חבל, אבל משהו יפה.

ואז נזכרתי בפוסט האחרון של ברלימאמה, שהזכיר את פסטיבל הפרחים של ביסדורף, ואין מצב שהיא תאמר לא לפרחים, בכל מתכונת שהיא. אז סיפרתי לה מה נעשה מחר, והיא שמחה מאוד, ורק כשאמרתי לה שנקום מוקדם היא התעצבה מעט כי לא בא לה לקום מוקדם ביום שאין גן. וגם לי לא, אבל קמתי מוקדם, מישהו חייב להיות מבוגר אחראי. ורק אחרי שפתחתי את האייפד הבנתי שעוד שעת שינה לא היתה מזיקה לאיש, ושביסדורף רחוקה עשרים דקות בלבד מהבית.

*

בדרך למטה, ממדרגות הרציף, נמצא המתקן הראשון של היריד: מכוניות מתנגשות. ואיך זה שאף אחד לא שם לב לתמונה שמעטרת את כל העמודים התומכים של גג המתקן, ואיך זה שאף הורה לא עומד משתאה מול טקט ששכח להתעורר, אולי כי גם הוא גר קרוב:

1

ואני לא עומד להעיר לבחור שמפעיל את המכוניות המתנגשות פן יפוצץ עליי חצ'קון זועם, אז אני מצלם למזכרת, ואנחנו ממשיכים.

איש נחמד שמייצר נרות בסדנה קטנה בחצר ביותר עומד ליד הדוכן שלו.  מהר מאוד הוא מבין שמאיתנו הוא לא יראה חיר, אבל הבעת פניו אינה משתנה, ואני מבין שהחיוך הקבוע על פניו אינו חיוך מכירות, הוא פשוט אדם נחמד.  מאיפה אתה, הוא שואל.  מישראל.  ישראל! שמע, יש לי מפה גדולה בסדנה, מפת העולם, תלויה על הקיר.  ויש לי קונים מכל העולם, לא רק מגרמניה.  ובכל פעם שמישהו ממדינה מסוימת קונה ממני מוצר, אני נועץ סיכה במדינה ממנה הגיע.  ועד היום, אחרי יותר מעשרים שנות ייצור, עדיין אין סיכה על ישראל.  טוב, אולי זה כן חיוך של מכירות? אבל אני לא מנסה למכור לך בכוח, כמו קרא את מחשבותיי, רק סיפור.  בסוף אני לוקח כרטיס ביקור, מי יודע, אולי פעם תהיה הפסקת חשמל.

7

 

*

כשג'ורג' קוסטנזה מחפש סיבות טובות לדחיית החתונה עם סוזן בדצמבר הוא עולה על רעיון ומספר אותו לג'רי: מה דעתך על 21 במרץ, היום הראשון של האביב? אביב, בטח, אומר ג'רי. וג'ורג' ממשיך: אביב, התחדשות, לידה מחדש, הכל פורח, ALL THAT CRAP.

הפארק ירוק עד כאב, וגם כמה פרחים נקלעים בדרכנו. פסטיבל מצחיק, אצלי בחצר בלב איזור בנוי בפרידריכסהיין, יש יותר פרחים מאשר כאן. אבל עשרים ואחת מעלות, ושמש מלטפת בלי אף ענן, וזה מרגיש כמו האביב, גם אם זהו היום האחרון במאי, גם אם בסוף השבוע הקודםן היה כאן קיץ. כי אביב זה הקיץ של ברלין, והלוואי וכל הקיץ יהיה כאן אביב. ירוק, שמש, פארקים, התחרדנות, ALL THAT CRAP.

*

בסוף סוזן מתה מליקוק מעטפות, ואני עוד מעט מת מרעב. וגם דנה, אבל עכשיו היא פוסעת בעקבות המוזיקה. בפנים, בתוך חצר ענקית, שלוש מאות איש על ספסלי עץ צופים במופע בלט של ביה"ס היסודי 'ריכרד וגנר'. ילדה בטוטו ורוד מקפצת מצד לצד, מנסה לעמוד על קצות האצבעות ולא כל כך מצליחה, אז מתפשרת על כריות שורשי האצבעות. ורק עכשיו אני מבין מה באמת ראיתי שם, בלונדון, בחג המולד האחרון. ילדה קטנה רוקדת, זה הכל, אבל אחרי הבלט הלאומי של אנגליה, ואחרי שגם דנה נדבקה בקדחת הבלט המתמשכת שתקפה אותי עם החזרה לברלין, אנחנו צופים בילדה ונהנים מכל רגע. ודנה, שרק הבוקר שרה שיר של מרגול, ממלמלת עכשיו את 'ולס הפרחים', ואני מתמוגג, איזה פלורליזם, ככה נשמעת ברלינאית אסלית. והיא יודעת שהיא כזו.

2

אין שער שחור בקהל. יש בלונד, כסוף, לבן, חוםבהיר וצבוע. ואפילו אצלי רק השורשים שחורים, והלבן מזמן השתלט על מפרצי השיער הצנומים שעוד צומחים על הקרחת, אז מרגיש בבית בין כל הביסדורפים שמסביב. ובכל זאת יש אחת עם רעמה שחורה, הנה שם, על הבמה, שברגע זה מוכתרת לנסיכת הפרחים לשנת 2014. קוראים לה טי אן יאן.

2014-06-01_013839

כולם חמושים במצלמות, חלקן עם זום מטורף, ושניים אפילו הביאו איתם חצובה, ורק אני עם הטלפון המסכן שלי, שעם כל לחיצה על הסימבול של המצלמה משחרר "קליק" טכני כזה לאוויר, עאלק מצלמת פילם עתיקה, בשביל הרושם, כשכל אחד ששומע את הקליק הזה יודע שלא מצלמת פילם ולא נעלי בלט – סתם עוד סמארטפון.

מלך ומלכת הפרחים, יחד עם נסיכיהם ונסיכותיהם, יוצאים במארש לכיוון טירת ביסדורף פעם מבנה מפואר, ועד לפני כחודש אתר מוזנח מה. הקומה העליונה נשרפה עוד ב-1945 ומעולם לא שופצה, נשארה כמו שהיתה, עד שכמה תושבים הקימו קרן לשיקום הטירה. ההערכות אמדו את עלות השיפוץ בכ-8.5 מיליון יורו, הכסף גוייס והבנייה החלה בסוף אפריל 2014. ועכשיו עומד שם, מול הטירה בשיפוצים, דגם מוקטן שלה, וזה תמיד משמח לדעת שיש אזרחים שאכפת להם, אזרחים עם חזון.

4

*

גם לאלה של טמפלהוף אכפת, אחרת הם לא היו חותמים במאות אלפיהם על העצומה נגד תוכניות הבניה בפארק הענק, שפעם היה שדה התעופה הישן טמפלהוף. זה היה לפני שבוע, אבל רק היום, כשיושבים על הדשא, נחים קצת בצל, עם סטייק בלחמניה (וגם חצי בראטוורסט, כי היא אף פעם לא מצליחה לגמור את כולה), אני קורא שב"וואלה חדשות" החליטו כי הגיע הזמן להכניס עוד קצת היסטוריה נאצית לתפריט. למה? למה לא.

כי פתאום שטח מדושא בגודל של הסנטרל פארק כבר לא מעניין אף אחד, כי עכשיו צריך להיפטר מהבניין ההוא, הטרמינל, מפלצת הבטון שבנו מפלצות האדם הנאציות, ועל זה, אליבא דכתבנו, לא היו מוכנים תושבי ברלין לוותר, משל היה מדובר בסניף פעיל של המפלגה הנציונל סוציאליסטית שכל תושבי העיר הם חברי כבוד בו; משל דרשו תושבי ברלין, ברצותם שטח ירוק, בשימור התרבות הנאצית, ולא בשימור איכות חייהם. וכמובן שאין כמו השוואה מיידית לעליית הימין הקיצוני בפרלמנט האירופי כדי לפתוח שוב דיון ללא שום רלוונטיות לנושא האמיתי.

"נכון או לא נכון" הוא דיון ששייך לעתיד, ומצוקת הדיור הנוכחית בעיר אף תקרב את מועדו, אבל מאות אלפי בני אדם התגייסו להצלת אחת הריאות הירוקות הגדולות ביותר בעיר, וגם זה לא בסדר, כי פעם היו שם נאצים.

אז סתם, בשביל להיות חלק מהטרנד, הנה משהו שלא ידעתם על ביסדורף: ארנו פיליפסטל, רופא יהודי ותושב ביסדורף, היה אחד מראשוני קורבנות המשטר הנאצי עם עלייתו לשלטון ב-1933. הוא נכלא ב-21 במרץ 1933 (היום הראשון של האביב) ומת ב-3 באפריל באותה השנה אחרי שעונה קשות. אולי הגיע הזמן לעזוב את ביסדורף, לחזור הביתה.

*

אבל לא בא לי, וגם לדנה לא, אז אנחנו נשארים, וממשיכים להסתובב בפארק. ועכשיו, מול האגם, מרחפים מולנו, מעל המים, חרקים כחולים. אין לי מושג איך הם נקראים. אני יודעת איך נדע, לאמא יש ספר שמסביר על חרקים, אבל זה בגרמנית. דנה! אני קורא, כותב ומבין גרמנית, בדיוק כמוך. כן אבא, רק עם מבטא עברי.

והנה צפרדע:

5

ומכל המקומות שבעיר, כאן לא ציפיתי לפגוש ישראלים. ודווקא כאן, באמצע פארק במרצאן, זה קרה. מה שפחות מפתיע הוא שזו תושבת השכונה שלי, ושאנחנו מכירים עוד מקודם. כי זה מה שקורה אחרי שסוגרים כמה שנים בברלין – תמיד נחמד שיש ישראלים בסביבה, אבל הם כבר לא אלה שרק הגיעו לעיר ומחפשים את עצמם, עתיד, תשובה – אלה ישראלים תושבי ברלין, שחיים כאן ועובדים כאן ונשארים כאן, ונפגשים במקומות אליהם מגיעים רק תושבי העיר, כי מה לתיירים ולאיזה פארק באיזשהו קצה דרום-מזרחי של ברלין.

וכבר כמה ימים שמצב הרוח מחורבן. כי אין עבודה, כי המשפחה רחוקה, כי סתם כזה. אבל יום אחד בפארק, עם עשרים ואחת מעלות ושמש מלטפת בלי אף ענן, עם כמה מאות ביסדורפים וישראלית אחת, עם ג'ינס רטוב מהלחות של הדשא ועם קרחת שנשרפה בשמש, עונה לי לפחות על שאלה אחת, מזכיר לי למה אני ממשיך לאהוב את ברלין, בכל פעם מחדש.

 

 

 

 

מודעות פרסומת

2 תגובות בנושא “ברלין, קצת מזרחה

הוסיפו את שלכם

  1. אכן אני חולוני במקור, וזו הסיבה להופעת סמל העיר שאני אוהב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: