רוזנטאלר ג'אז


bier3

בפנים חשוך, אולי אפילו יותר מדי. המלצרית לבושה שחורים, רק הבלונד שבשיער מצליח להאיר מעט בתוך האפלה. לא צריך להזמין מקומות, היא אומרת, רק לשבת. ורק שתדעו, ההופעה לא תתחיל הערב בתשע, ואני לא באמת יודעת מתי כן. תשע וחצי? עשר? משהו? אולי עשר וחצי, אולי אחת עשרה, כשהם יגיעו זה יתחיל.

לפעמים לא צריך יותר ממלצרית מבולבלת כדי לגלות צדדים של ברלין, כאלה שגם אחרי שמונה שנים שוכחים להכיר. וכשיוצאים מהבאר ומחפשים מה לעשות בשעתיים הקרובות מגיעים, לגמרי בלי כוונה מראש, לרוזנטאלר פלאץ.

ולא שלא הייתי שם מעולם – במסעדה הרוסית, בתור לגלידה, בטוסטים של יום ראשון בבוקר, בדרך לסבבה – אבל תמיד ברכבת, עולה מבטן האדמה היישר ללב ההמולה. ועכשיו אני שם, והגעתו לשם ברגל, מאיפשהו, לבית קפה פינתי, עם שירות עצמי ותריסר איש ליד השולחנות, וכולם עם מאק, רק עם מאק, עיר של מעצבים גרפיים נהייתה לנו.

*

נעים בחוץ, והשמש עוד כאן, אבל מתחיל להתקרר, משהו כמו עשרים מעלות. ויום שישי היום, והאנשים שחוזרים הביתה מהעבודה מתערבבים באלה שנפלטים מהתחנה, מהחשמלית, מהרחובות הסמוכים, שכבר הספיקו לעזוב את הבית בדרך לעוד סופשבוע של שיכחה.

כי גם כשנמצאים בחופשה על אי בודד יש תחושה אחרת ליום שישי. ויום שישי שלי לעולם יהיה יום של הפסקה, של יקיצה מאוחרת, של רחובות תל אביב או חולון, של נאפיס או קינג ג'ורג', של משפחה. וזה לא משתנה כשמתעוררים בברלין, בבוקר יום שישי בדרך ליום עבודה מלא שמרגיש כמו יום חופש, והתחושות מטפטפות אל תוך השגרה, ושום דבר לא יעיב על יום שישי. את יודעת.

היא לא באמת יודעת, היא היתה כאן כל חייה, לא מכירה חיים אחרים. אז אני מספר לה, וממשיך להתפייט על שישי ושבת, חגים ומועדים, כל מה שמעולם לא עלה לדיון בארץ, שמובן מאליו בתל אביב ובחולון. והיא צמאה לשמוע, לדעת עוד על עולם נסתר, מעבר למה ששומעים בחדשות, שקוראים בעיתון.

וגם היא לא מצליחה להבין למה אין תחבורה ציבורית בשבת, ואיך אפשר לחיות בעיר, גדולה או קטנה, בלי אוטובוסים ורכבות בשבת, ולמה מגיע העונש הזה למי שרוצה או צריך לנסוע בשבת. והחיבור בין דת למדינה לא מצליח להתחבר, כי איך ייתכן שמיעוט קובע מה טוב לרוב, ואיך זה שאף אחד לא מתקומם על עניינים בסיסיים של החיים.

ואני לא מתיימר להבין, כבר מזמן בוחר בפן הסוציולוגי לביאורים בשפה זרה, ומשאיר את הגבות המורמות לאלה שלא יבינו לעולם, שלנצח יתהו על הקשר הגורדי ששום חרב לא מצליחה לפלח. אז בלי למה, בשביל מה, איך זה יכול להיות – אני משם, ואני שמח לספר, אבל גם לי אין את כל התשובות.

*

naked jazz                                                  TM

באחת עשרה בלילה נכנס לבאר אדם רזה, כהה עור, כפוף מעט, מבסוט רצח. והוא מדבר לאט, ושואל לשלומנו, ואנחנו משתפים פעולה, והוא מספר שהוא המתופף של הערב, ושאוטוטו יתחיל המופע. ואני מביט סביבנו, ואנחנו היחידים בבאר. חוץ מהמלצרית, ועוד גבר בשנות השישים שיושב בצד השני של הבאר ומתופף על ברך שמאל, בקצב המוזיקה.

והרזה ההוא, שפתאום נראה קצת עייף, מרכיב את התופים, מתיישב מאחוריהם ומתחיל בחימום, והכל נשמע כמו אילתור מופרע, כמו ששומעים בתחנות רדיו של ג'אז בשלוש לפנות בוקר, כשהרייטינג עמוק באדמה, כשמגיע תור האלתורים הקקופוניים של תופים על ספיד, חצוצרה שצורחת מעומק ריאותיה בלי פשר, של יצירה שמאבדת שפיות.

הבאס יוצא מהתיק הענק.  ג'ואל הולמס מושיב את הראסטות מול הפסנתר.  המתופף כבר מזמן שם, והם מתחילים. והכל זורם, והאלתורים נשמעים מקצועיים, אבל זה עדיין לא הג'אם סשן, זו הופעה של להקת הבית, הם יודעים מה הם עושים, הם מכירים אחד את השני.

waldo1

NAKED JAZZ, מספר המתופף, סיפור שמועבר דרך רב שיח בין כלי נגינה. הבאס הוא קצב הלב, התופים הם הסדרן, הפסנתר לא עוזב לרגע, שומר על המשך השיח, תמיד נמצא שם, גם אם רק לפלירטוט. והמתופף מנסה לשכנע אותנו לקנות חולצה של NAKED JAZZ, ואנחנו היחידים שיושבים מולו, אז קשה להתעלם, אבל הוא לא ממתין לתשובתנו, ולא נראה שלמי מהם אכפת שרק גבר אחד ואישה אחת בברלין רבתי בחרו בהם לעונג שבת.

אחר כך מגיעים עוד כמה, אבל לא יותר מדי. בשיא הערב נצפים במקום שנים עשר איש, יחד עם המעשנים שיושבים בחוץ. וחצי מהם ינגנו עוד מעט, כשייפתח הג'אם סשן. ועד אז, מאחורי הכוס עם הבירה והכוסית עם היין, הם ממשיכים לנגן, מצליחים להשאיר אותי ואותה במקום, בלי לקום. ואני מגלה שתי כריות רכות לידי, מציב אותן במקביל לקיר, מניח את ראשי עליהן, מיטיב אותן, ועכשיו גם לי לא אכפת מי הגיע ומי לא. הופעה פרטית, אני זורק לעברה, רק שלנו, היא מחייכת.

*

bier2

בחוץ, על סיגריה, אני פוגש את המתופף. אריק ווהן, אטלנטה, ג'ורגי'ה. פעם עברתי שם, אני מספר לו, כן, הוא אומר, כמו כולם, בדרך דרומה. כבר שלוש שנים בברלין, לא מבין גרמנית, גם לא מדבר, כבר היה בבלגיה, בהולנד, מנסה להחדיר את הקונספט ליבשת הישנה. והוא מוציא כרטיס ביקור, ומבקש ממני להוסיף אותו כחבר.

ובפנים ממשיכים לנגן, כבר עמוק בתוך הג'אם סשן, ובחור מקריח ושמנמן בשנות החמישים לחייו מתיישב על התופים, והוא לא מתקרב למה שאריק עשה שם, אבל ניכר עליו שהוא אוהב את מה שהוא עושה, גם אם זה לא המקצוע שלו, גם אם עברו כמה שנים מאז תופף לאחרונה. ונגן הבאס משפשף מדי פעם את כריות האצבעות הדואבות, כנראה שגם הוא לא מנגן באופן קבוע. ושניהם מוציאים מעצמם את המיטב, ונהנים מכל רגע, ורק אחרי חצי שעה שב אריק, מנתק אותם בעדינות מהכלים וחוזר לנגן ג'אז עם הלהקה המקורית.

בשתיים בלילה סוגרים עניין, סוגרים את הבסטה. בחוץ נעים כל כך, אז מטיילים קצת לפני שחוזרים הביתה. דוכן קורי וורסט מפוצץ באנשים, כנראה שזה לא רע שם, ואני מת מרעב אחרי אלכוהול וג'אז. אז נכנסים, ומזמינים, ויודע שריח הטיגון לא שואל לדעתי ונדבק לבגדים שלי. וגם לשלה, אז כנראה שזה לא נורא כל כך, שנינו לא נרגיש.

*

ארבע לפנות בוקר, מדליק את המחשב. עכשיו אנחנו על JAZZ24, תחנת רדיו מטאקומה, וושינגטון, תחנת הבית שלי. אצלם, בטאקומה, השעה שש בערב, אז הג'אז יפה, קלאסי ומודרני ואסיד. והוילונות מוארים קמעה מהאור שמתחיל להפציע, וככה אנחנו, עם ג'אז של לפנות בוקר, לא תוהים מה יהיה מחר, מתי קמים, אם קמים. ואני ניגש לכבות את המחשב, אבל רוצה עוד, אז לא מכבה, חוזר למיטה, מסדר את הכרית, מקשיב, נרדם.

*

בצהריים, בפייסבוק, לפני שיוצאים לKarneval der Kulturen, אני רואה אותו שוב. נהיה חבר שלי, אריק.

Waldo Bar, Torstraße 164, 10115

Naked Jazz is…

*

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: