פעם הייתי


מתישהו ב-1990 נפתחה מלחמת המפרץ, והאזעקה הראשונה תפסה אותי בין שכונת התקווה לבניין ההוא בלבנדה, שנראה כמו אוניה. אמרו לצאת מהמכונית ולחפש מחסה בבתים של אנשים עם ניילונים על החלונות, אבל מרוב לחץ איבדתי את הכיוון, אז פשוט המשכתי לנסוע.

עבדתי אז בעיריית ת"א, במוקד העירוני. משהו זמני, כמה שבועות, לתגבר את הקווים בשעת חירום. ובאותו הערב אף אחד לא ידע מה צריך לומר לתושבים, גם לא מנהל המוקד. ורק צ'יץ', שהגיע לשם כמה דקות אחריי, הצליח להרגיע את כולם ולהכניס איזשהו רוגע בטירוף.

אחר כך כבר הפסיקו להתרגש, ושיערו שכימי זה לא יהיה, ובכל פעם ששחררו אותנו מהחדרים האטומים חזרנו לחיים הרגילים, וגם אני יצאתי לעיר אחרי המשמרת, לפאבים ולבתי קפה, עם מסכה בקופסה חומה ורצועה שחורה.

*

היום הייתי טס לארץ, היום. טס בין הטילים, מתמרן לבן גוריון, נוסע משם הביתה, למשפחה, לא סיפור, רבע שעה נסיעה. ויש להם מרחב מוגן בבית, אפילו אוכל יש בפנים. בפעם הקודמת זה היה עמוד ענן, והמטוס עשה סיבוב גדול כדי להתרחק מאופציית הפלה, אבל היה משהו באוויר שהזכיר לי את מלחמת המפרץ.

כי ב-1990 היה פחד מהלא נודע, ואף אחד לא ידע מה זה סקאד, אבל כולם אהבו את כולם, והיו אחלה תוכניות בטלויזיה מסביב לשעון, והיה זהו זה, וחברים הפכו לקרובים עוד יותר, ובאיזשהו מובן ביזארי היה קצת חבל כשהכל חזר לשגרה.

*

היא שלחה לי בוואטסאפ את התמונה שמצאה באינטרנט, של הילדים בגן בשדרות, שוכבים על הרצפה עם ידיים על הראש, מתורגלים בגיל שלוש. והיא לא הבינה איך אפשר לחיות ככה, עם פחד מטילים. אז פצחתי בהסבר הסטנדרטי – שדברים שרואים משם לא רואים מכאן, שכשחיים ככה מפחדים פחות, שאלה החיים של הישראלים. והיא אמרה שהיא מאוד שמחה שאני כאן ולא שם, ושאלה אם הבת שלי יודעת. בערך, אמרתי לה, רק בערך.

בחיים לא הייתי לוקח את הבת שלי, עכשיו, לארץ. בחיים לא הייתי מוציא אותה מהגן השלו, מהפארקים, מהאגמים, מהחתולים שלה, וטס איתה למקום בו נופלים טילים. תירגול פזצת"א לקראת נפילה זה לא סדר יום של ילדים, מקסימום לתרגל את LET IT GO של המלכה אלזה.

ומאז אני צופה יותר בחדשות, והיום היה ערוץ 2 ברקע מהבוקר ועד מוצאי שבת, ולא מחדשים שום דבר, אבל גם THE VOICE אין, אפילו לא כלבוטק, ואת הקללות שרצות באח הגדול אפשר לשמוע בכל שני וחמישי ברחבת הבימה, ואפילו ביותר אותנטיות, ואפילו בלייב.

וכמו שזה נראה מברלין לא אוהבים עכשיו בארץ שמאלנים, הם בכלל בוגדים, וכולם יודעים מה עושים לבוגדים. אבל גם לא ימנים, הם פאשיסטים, וכולם יודעים מה קרה בסוף למוסוליני. ומותר לבכות על מוות, אבל אם מישהו מעז לומר משהו על המוות הלא נכון הוא כבר יחטוף על הראש, כי מה זה צריך להיות, להתייחס למוות של אויב ישראל בן שמונה מבלי לגנות את הרג הישראלים, כי כשרוצים לסתום פיות הופכים את החיים לצו פיוס אחד גדול, עם תמונה של יהודי בעניבה ויהודי עם ראסטות, עם פוסטר חוצות של רב בשטריימל ואימאם בכתונת. כי עכשיו לא מביעים דעה, כי יש דעה ויש דעה, ואם אין לך את הדעה הנכונה אתה תדע, כמובן שתדע, אנחנו נדאג ליידע אותך.

ואחרי החדשות יצאתי לרחוב, לעשות סיבוב, וראיתי אנשים בכל פינה. המונים יורדים מהרכבת ב-WARSCHAUER STRASSE, נחילי אנשים ב-OBERBAUMBRÜCKE, המסעדות מפוצצות ב-SCHLESISCHE STRASSE, אפילו הדילרים הגיעו לשם, יודעים איפה נמצא הכסף, איפה רוצים כיף, אז ההר בא למוחמד/משה (מחקו את המיותר עבורכם, שאף אחד לא ייפגע).  וכל אחד בענייניו, ואיש ברחוב אינו יודע איך זה מרגיש למי שיודע. ורק טיפוס מגעיל אחד, שעושה תנועות מכניות של האגן לכיוונן של בחורות שחולפות על פניו, מצליח להחזיר אותי למציאות שעזבתי על המחשב.

*

אתמול בערב, בדרך הביתה, ירדתי לתחנה. ועמדה שם אישה אחת, בשמלה שחורה עד הרצפה, בשרוולים ארוכים, בכיסוי ראש שחור עם מעט פנים שמציצות. והיא לא דיברה גרמנית, רק דנקה שן וביטה שן במבטא ערבי. והיה לה קשה לרדת במדרגות עם ההליכון, אז סחבתי אותו למטה. ותהיתי לעצמי אם מישהו היה עוזר לה במסוף ארלוזורוב, וכל כך רציתי לדעת שכן, אבל אז נזכרתי בחאמד.

הוא עבד במפעל שליד, כל היום חתך ברזלים. והוא היה בן 21 עם אישה ושני ילדים בעזה. והוא היה מצחיק, תמיד מנסה לדבר בעברית גבוהה ותמיד מתבלבל. והיינו נפגשים בכל יום לצהריים, והוא לימד אותי לאכול חריף כמו שצריך, בלי פרצופים ופוזות. והוא שכנע אותי לדבר עם הפקידה מהמפעל שליד. ולפעמים הוא היה חוזר לעזה, ולפעמים נשאר בתל אביב, לישון במפעל.

ופעם, באמצע היום, שלח אותו הבוס ללוינסקי, להביא משהו, אבל הרכב שלו לא הניע, אז הבוס שלי שלח אותי לתת לו טרמפ. ונסענו בשדרות הר ציון, ובעליה שניה, ובהרצל ובלוינסקי, וכל הדרך מתתי מפחד, שלא יעשה לי משהו. וכל הדרך ניסיתי להסביר לעצמי שאין ממה לפחד, זה חאמד, מותק של בחור. ולא הצלחתי. והרגשתי רע, אבל לא הורדתי את מבטי ממנו לרגע, תמיד בזווית העין, והייתי מוכן לכל תנועה מצידו, כי אמרו לי שככה זה עם ערבים, אי אפשר לסמוך עליהם. זה מה שידעתי ב-1990. לא היום, לא לפני עשור – ב– 1990.

לא יודע מה עם חאמד היום. בכל זאת, עשרים וארבע שנים. אולי יש לו עוד ילד, אולי הוא סבא, אולי הוא מת. ואני לא בוכה על מות אנשים, כי ככה אני. ואני לא מתפלל לשלום אנשים, כי הפעם האחרונה שלי היתה בבר מצווה. ואני לא מאמין שיהיה שלום בשנים הקרובות, אבל אני מאמין שכל אדם הוא טוב בבסיסו, ויש כאלה שמתקלקלים, אבל יש גם כאלה שלא שואלים אותם, שמחליטים עבורם, שלא משאירים להם ברירה. והם הופכים למגן אנושי, לפעילי טרור ולפאשיסטים אלימים. אולי הגיע הזמן לקבור את גופות האויבים באשר הם יחד עם נשותיהן, גם אם הן עדיין בחיים.  פעם עשו משהו כזה בהודו, ומיליארד זבובים לא יכולים לטעות.

או שכן?

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: