סרט ביום כיפור


כמעט חמש בערב, השמש מאירה ואין עננים. יום יפה היום, יום ברלינאי יפה. אמא שלה התקשרה, שאלה אותה למה אנחנו לא יוצאים החוצה ביום שכזה. תמיד היא יוצאת איתה החוצה, גם אם קר בחוץ ואפס מעלות. תמיד בתנועה, כל הסופ"ש, כל סופ"ש. ולכו תסבירו לה שהגנים שלי, שיושבים עמוק בד.נ.א של הבת שלה, אוהבים להיות בבית.

המצפון הפולני עובד שעות נוספות, וגם קולה של אמא.  שלה.  אבל היא לא רוצה, מתעקשת. בסוף מגיעים לפשרה – נשארים בשכונה, גלידה וגינה. ובחוץ שקט, כמעט בלי מכוניות. שני רוכבי אופניים עוברים לידנו, על המדרכה. עוד שניים רוכבים על הכביש. בית הספר סגור, הגן סגור, כל החנויות סגורות. או שאולי אני מדמיין.

*

אני אוהב את יום הכיפורים, אני מתגעגע ליום הכיפורים. העשרה בתשרי האחרון שלי בארץ היה לפני ארבע שנים, ומאז, בכל פעם שהוא מגיע, אני נזכר בו, חש אותו, כשאני מסתובב ברחובות של ברלין, שלא שמעו על זה, סתם עוד יום. ואני מתעב את מנופפי התרנגולות, ולא מבין למה לכולם חשוב לדעת אם אני צם או לא, אבל אין עוד בעולם יום שכזה. הכל עוצר – המכוניות, האנשים, הטלויזיה, האוטובוסים, החנויות, אפילו הזמן. אם לא צמים. הדם מפסיק לזרום אבל הלב ממשיך לפעול, עמוק בתוך הבתים. וזה תירוץ נהדר להיות לבד, וסיבה טובה עוד יותר להיות עם המשפחה, בלי לרוץ לשום מקום באמצע.

והמשפחה היחידה כאן היא ילדה בכיתה א', אז בדרך לגלידה אני מספר לה – על ילדים שרוכבים עם אופניים על הכביש; על מבוגרים שיושבים על כסאות מתקפלים באמצע הרחוב; על הברזלים; ועל חצי חולון שפוגשים בשעתיים, בסוקולוב פינת שנקר, ליד בנייני צמרת.

*

אמא מתקשרת. ממש עכשיו חזרה מבית הכנסת. לא דתיה, גם לא שומרת מצוות. אולי קצת. בסך הכל אוהבת את האווירה, את נחילי האדם שיודעים שאין מקום ולא מפסיקים לזרום, את כל נדרי. לא יודע על מה היא מדברת, אף פעם לא שמעתי את כל נדרי. יודעי דבר אומרים שהיא משהו משהו. הייתי שם פעם, בנעילה. אולי בפעם הבאה, כשאהיה בארץ בעשרה בתשרי, אסגור מעגל. אולי לא.

אף אחד בשכונה שלנו לא באמת יודע. יש כמה ששמעו על זה, אבל לא ממקור ראשון. אמא שלה לא היתה צריכה לשמוע מאף אחד. אמא שלה היתה שם, יחד איתי, ולא הבינה איך המדינה המופרעת הזו יכולה באחת להפסיק עם הרעש ולהתנתק משאר העולם. ופתאום כולם רגועים, שקטים יותר, ואפילו אזור מזכירה לה את הכפר של סבא וסבתא, שלוש שעות נסיעה מעיר שמתחילה בב'.

*

– אבא, אני רוצה להיות בארץ ביום כיפור.

היית פעם, אני מזכיר לההיית קטנה, אני נזכר, רק בת שנתיים, את לא זוכרת.

– אז עכשיו אני רוצה, עכשיו אני אזכור, וזה נשמע לי כיף.

– עכשיו יש בית ספר,  אי אפשר.

– אווווףאז אפשר לראות סרט?

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: