שקוף


feuerwerk

בדרך הביתה, עובר ליד החנות הריקה כל השנה. עכשיו מכוסים חלונות הראווה שלה באותיות שחורות על רקע כתום: Feuerwerk, זיקוקי דינור.  שלושה ימים בלבד תהיה החנות פתוחה, וכמויות הזיקוקים שיימכרו שם יכסו הרבה מעבר לשכר הדירה שמשולם עבורה.

לא מדבר אליי, סילבסטר, אף פעם לא דיבר אליי. לא אוהב את הרעש, את הפיצוצים ושריקות הטילים שטסים לשמיים. לא אוהב את הנפצים ברכבות, לא אוהב את הריח באוויר והרחובות המטונפים ביום הראשון של שנה חדשה. אז תמיד אני משחרר את האמא, שתחגוג, ונשאר בבית עם הילדה, מתפלל שפיצוצי חצות לא יעירו אותה, יפחידו אותה, כמו פעם.

גם עץ אשוח אין בבית. גם לא גרביים ממולאים במתנות. הכי קרוב שיש זו החנוכיה, וכשחנוכה נופל על כריסטמס כל החלונות מוארים בערב החג, מכל הסיבות הנכונות. והשנה, בפעם הראשונה בגרמניה, ארוחת החג עליי – עשר ביצים, המון עגבניות, מגה שקשוקה. וגם חומוס. שלוש שנים חלפו מאז ירדה המשפחה הברלינאית שלי על מחבת שקשוקה, רגע לפני שטוב שיש חג משפחתי, מה זה משנה איזה, אפשר להיזכר איך היינו פעם, שלושתנו, ממש לא מזמן.

*

אמא שלי לא האמינה שעברו רק תשע שנים, היה נדמה לה שיותר. זה לא היה לפני אחת עשרה שנים, כשטסת לברלין? בעוד שנה עשור, עד אז אפשר להמשיך לא להאמין איך הזמן לא מפסיק לטוס. פעם, בבית הספר, בתורנויות שמירה בבסיס, בשיעורי חשבונאות באוניברסיטה, התחננתי אליו, שיטוס, הבטתי במחוגים האיטיים, שיעופו, למה הם לא זזים, לעזאזל!! עכשיו הוא נזכר להתעופף, עוד לא הגיע וכבר נעלם. מול הטלויזיה בבית, מול המחשב בעבודה, ברכבת, ברחוב, אצל רופאת השיניים, בקנטינה. ככה זה כשמתבגרים, אומרת אמא, הגוף זוכר ששים ומשהו, הראש אף פעם לא ידע, בשבילו אני תמיד בת שש עשרה.

לפעמים, בשיחות סקייפ, אני מביט בתמונה הקטנה שם למטה ולא מבין מתי זה קרה – השיער שאבד, המעט שהלבין, הפנים שנפלו, מתחילים להיכנע לכוח המשיכה. ואיך זה שהנפש לא מוכנה להאמין לכל השטויות האלו, שבכל פעם מחדש שולחת את הגוף לפרק את אופני הכושר, לרוץ בלי הפסקה עם הילדה, אפילו היא מתעייפת לפניו. אז איך זה קרה? ומתי?

*

לפני שמונה שנים, בדרך לראיון עבודה ראשון, רטט הנייד בכיס. Deutschland 1, גרמניה 1. שנה בגרמניה. שנה שלמה, לא הרגשתי. בלי עבודה, בלי אישור עבודה, בלי גרמנית, בלי מושג מה יהיה, אבל עם מעיל חם, גטקעס, כפפות, שלג וכפור ומכות יבשות מהחלקות על הקרח. היום, יום השנה, יהיה יום המזל שלי, הגיע הזמן. והראיון היה נהדר, והבטיחו לי שהג'וב שלי, רק תביא אישור עבודה. ואני, לבנטיני למוד נסיון, ידעתי שככה זה לא יכול לעבוד, בלי חתימה רשמית שום דבר לא עובד. אז מה אם הוא מבטיח לי? למה מי הוא בכלל?

תאמין, אמרה אשתי דאז, אם הוא אמר הוא גם התכוון.

וואלה, צדקה.

*

זוג צעיר עומד ברכבת. הוא בפנים זעופות, מדבר אליה בגסות רוח, לא טורח לזכות אותה במבט. היא בוכה, עיניה אדומות, פוסעת לכיוונו, מהססת. הוא מודיע לה בקול שלא תתקרב אליו ועובר לעמוד ליד הדלת המרוחקת. היא נשארת במקומה, בוכה עוד קצת, אחר כך מפסיקה, עדיין עצובה. הוא לא מתרגש.

הלוואי והיה לי האומץ לגשת אליו, לומר לו שהוא אידיוט. תפסיק עם זה, ילד, עם הפרצופים, עם הזעם שלא נמוג. די כבר עם השטויות, לא חבל?. כואב הלב על אנשים שלא יודעים איך להתמודד עם החיים שלהם, כואב הלב להיזכר שהכל מנסיון.

ביציאה מהתחנה שוכב שיכור על הרצפה. הוא לא זז. כולם עוברים לידו, לא מתייחסים. הלו, אתה ער? הוא לא עונה. אתה בסדר? צריך עזרה? אין קול. אני אעזור לך לקום, קדימה. אין עם מי לדבר. אדוני? אדוני? אני מתקשר, 112, האמבולנס בדרך. עכשיו, כשאני כורע לצידו, קרוב לרצפה, עוצרים האנשים, כבר לא ממהרים, שואלים אם התקשרתי להזמין אמבולנס, אם אני צריך עזרה. אם אני צריך עזרההשיכור, ההוא ששוכב על הרצפה, שקוף.

האמבולנס מגיע, בודקים אותו, מעלים אותו על האלונקה. הרעלת אלכוהול, אומר הפראמדיק, ניקח אותו לבית החולים, יקבל תרופות, יתאשפז ללילה. תודה שהתקשרת. ואני חושב על הבת שלי, ועל האלכוהוליסט, אפילו הוא היה פעם ילד, ועל כל השיכורים שעל פניהם חלפתי ברחובות של ברלין, תשע שנים, ולא נקפתי אצבע, ובא לי לבכות.

שנה טובה.

מודעות פרסומת

5 תגובות בנושא “שקוף

הוסיפו את שלכם

  1. חזק ביותר ומרגש.
    אבל אני חייב להודות שאני מכור לזיקוקי דינור, ובתור אחד שמתאכזב כאשר מופעי זיקוקים נגמרים, אני מת על המופע הספונטני והפרוע הזה של ליל השנה החדשה, שמקיף אותך מכל עבר ונמשך ונמשך ונמשך… בברלין עוד לא יצא לי לחוות את ליל הסילווסטר, וגם השנה לא אהיה כאן בלילה הזה, אבל בהולנד – שם אהיה ושם כבר עברתי את זה כמה וכמה פעמים – זה כנראה לא שונה בהרבה.
    לפי הענף ההולנדי של משפחתי, זו אחת ההזדמנויות הבודדות שיש לאנשים המאופקים הללו – שכבולים כל השנה בסד של נימוסים והליכות והרגלים ומנהגים קבועים – להשתחרר קצת ולפרוק עול. אני בעד. חבל לי רק על הכלבים והחתולים שלנו, שמתים מפחד בלילה הזה…

  2. אחרי שקראתי גם לי בא לבכות. ערן, גם אני לא אוהבת את סילבסטר מאותן סיבות שמנית. לנו הישראלים זה מזכיר מלחמה, פיגועים והיום הראשון בשנה נושא ריח שריפה ובכל פינה נראה "היום שאחרי". למרות שמנית מעל לתריסר סיבות לאהוב את דצמבר לא קניתי את זה ממך. נראה לי שמנית אותן בכדי לשכנע את עצמך ולהתעלם מסילבסטר שמן הסתם חל בדצמבר. הזמן רץ מהר וכשמתחילים לחשוב על זה אי אפשר יותר להתכחש לתחושת ההחמצה, למודעות שזה לא מה שרצינו, (לצער שפעם היינו שלושתנו ביחד, משפחה). ערן היקר, הפוסט נגע לליבי ואני עצובה כי אני יודעת שאנו היורדים אף פעם לא נתגבר על הניתוק מהארץ ותבין, אף פעם לא הייתי פתריוטית להיפך התקוממתי נגד הממשל,המוסר הכושל בישראל, לא הרגשתי שייכת להמוניות הישראלית. ברחתי לאירופה למצוא שקט. אכן מצאתי שקט. שקט אחר. אך בכל זאת כשאני שרה שירים בעברית, אני בוכה, בוכה בכי נואש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: