מאור קטן, מאור גדול


משהו קופץ מול העיניים, משהו קטן, אור מרצד, ואני מתעלם ממנו וממשיך לחלום, אבל הוא לא עוזב אותי, האור המעצבן הזה. אז בחלום אני מחליט להתעורר, רק לשניה, להיפטר ממנו, רק ככה הוא ייעלם, ואז אחזור לישון. ואני פוקח את העיניים, ורואה אותו, ממשיך לרצד מולי, אז אני מכבה את השעון המעורר, שבאמצע הלילה גמד קטן החליף אותו למצב שקט, ומתיישב במיטה.

הורג אותי, החושך הזה, בכל בוקר מחדש. באמת שאין לי שום דבר נגד החורף, אפילו מחבב אותו, בעיקר כשהוא קליל שכזה, מעל האפס. אבל עלטה בבוקר, ואורות מחלונות בתי השכנים מאירים את החצר הפנימית באור תעשייתי, והבית חשוך מדי, ודווקא עכשיו צריך להתמתח, לצאת מהמיטה, להרתיח את המים, להתחיל לחשב דקות עד לסוף היום.

sonnen*

מציל נפשות, הקפה הזה. ניסיתי לוותר עליו, תמיד חוזר אליו. עזוב אותך מקפה בבוקר, אמרתי לעצמי פעם, תוכל לישון יותר, להתעורר מאוחר יותר, תשתה קפה בעבודה, יא מכור. הריח של הקפה בצנצנת מפרק אותי, והגוף כולו נדרך, מתרגש לקראתו, מת לחיות. בשבילך קמים מוקדם יותר, התמכרות יקרה שלי.

עשרים דקות, אולי יותר. מה קרה בלילה, מה כתוב בפייסבוק, מי הגיב לכתבה האחרונה, מה עושה אימא בדרום אמריקה, מה עושה רבקה באוסטרליה. כמעט ערב אצלם באוסטרליה, היא כותבת, וגם חם, עשרים וארבע מעלות. כמו בחולון.

מדליק את מפזר החום, חמש דקות עד שנעים בחדר. בוואטסאפ יש תמונות של שמש ובגדים קצרים מהקניון, מגן סיפור, מהטיילת. ובחירות עכשיו, וגם אחרי תשע שנים רוצה להשפיע, אם לא בשבילי אז בשביל המשפחה שלי, ובעצם בשבילי. והאלימות וההסתה מגיעות עד לברלין, ואנשים אטומים מכנים אותי "שמאלני מסריח, שונא יהודים, אוהב טרוריסטים" כי אני לא מתיישר לפי דעתם, ומי ציוני ומי לא ציוני ומי חצי ציוני ומי חציוני, וזו בדיחה ישנה, אבל עם ציונות לא קונים בלידל.

אתמול דיברתי עם ההוא שאני מכיר, חדש בעיר, והוא לא הגיע לכאן כי אין לו כסף. יש לו, לא מעט, וגם עבודה מבוקשת, ובית. אבל הוא רצה חיים אחרים, עם שעות עבודה הגיוניות, עם תינוק שיכיר את ההורים שלו מקרוב, עם שלווה.

קל לשכוח כמה רעש יש שם, רק ביקור מולדת מצליח להזכיר לי מי הייתי לפני עשור. כל אחד יכול להשתנות, ומי שחושב אחרת עושה לעצמו חיים קלים. הכי קל להישאר במקום, בכל מקום, אבל יש משהו במקום ההוא שעד היום מצליח להשכיח ממני, ולו לדקה, את מה שהשארתי מאחור.

ואין על המשפחה שלי בברלין. קטנה, שונה, אפילו לא מתגוררת באותה דירה, אבל לגמרי שלי. ולפעמים היא מעלה לי את הסעיף, אבל היא היתה האשה, ותמיד תהיה האמא, ורק אתמול ישבנו על קלוסה ורינדר בראטן לשלושה.

לילדה קל יותר, היא לא מתייסרת בפאתוס, היא לא אוהבת את החורף. פעם, בקיץ, היא אהבה אותו, עכשיו נמאס לה ממנו. לא מוכנה לצאת מהבית בסופשבוע, משחקת וכותבת וצובעת וגוזרת, אז גם אני. אפילו התחלתי לצייר.

*

הקפה נגמר, הבוץ שבתחתית מריח כל כך טוב, הלוואי והיה עוד קצת בתוך הכוס. עכשיו אין ברירה, צריך לקום, בסופו של יום יתחיל היום. ואני הולך למטבח, להניח את הכוס בכיור כי אורדנונג מוס זיין, ושוב רואה את האור מרצד מול העיניים. וזה לא הטלפון שנשאר במיטה, וזה גם לא האור התעשייתי שמאיר את החצר הפנימית, אור אחר.

berlin_sonnenaufgang

זריחה.

פברואר, חפש את החברים שלך, אותי איבדת.

בסוף אתה תלך, אני יודע.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: