לבד בין ארבעה


ציפורניה מטופחות, מהוקצעות וצבועות באדום בוהק. האיפור שעל פניה מדוקדק, חושף כל מילימטר של יופי, מייפה ומסתיר את אלה שמחמיאים קצת פחות. מכנסיה מפוספסים, מגוהצים, גם חולצתה הלבנה, נעליה מצוחצחות, מבריקות בשחור פחמי זוהר. ורק מעילה הלבן, הארוך עד אל מתחת לברכיים, נטול הדר. פעם הוא היה לבן, היום הוא מתבייש באפרפרותו, בכתמיו הפרוסים לאורכו, בקצות השרוולים המוזנחים, מבטל באחת את הצפורניים, את האיפור, את הבגדים, מטשטש ומתעצם, מטשטש ומשתלט, מיישר קו עם הפנים העגמומיות שבקצה הגוף. והיא עוצמת עיניים, מתרחקת ממה שיש, בורחת לעולם אחר, ולעזאזל העולם הזה, לפחות עד שתגיע הרכבת לתחנה שלה.

*

ראשה מונח על החלון, אוזנה השמאלית נמעכת על הזכוכית, מותירה עליה סימני חום. שערה המסוגנן מכסה את מחצית פניה, עיניה נעלמות תחת הריסים המלאכותיים, המודבקים ברשלנות מעל. היא מקלידה הודעה, ועוד הודעה, ועוד אחת, והמכשיר שבידה משיב לה אהבה, ועוד הודעה, ועוד אחת. היא נעה בחוסר נוחות בכסאה, אוזנה השמאלית אדומה, כואבת, אך אינה מתנתקת מהחלון, חוששת לפגוש את עיניו של ההוא, שעומד במעבר, שרק לא תיתקל במבטו, היא לא תוכל לעמוד בכך, תכנע מיד. והיא יודעת שעם הכניעה יגיע המעשה, ושעכשיו, ביום שני, בשבע וחצי בבוקר, היא לא תהיה מסוגלת למעשה שכזה, אז היא סובלת בשקט, מתנחמת בהוא שממשיך להגיב לטקסטים שלה בשבע וחצי בבוקר, ששומר עליה, שמעודד אותה הלאה, צריך ללכת הלאה, ולא להיכנע, את שומעת? לא להיכנע!

*

צווארו זקוף, גוו ישר, עיניו עצומות אך פניו מתוחות, ערניות. הבלונדיני לא ישן, רק עושה את עצמו. הוא חש בקרבתו של האיש, עומד לידו, מצפה לתנועתו, והוא זוכר איך עמד פעם, ממש באותה הנקודה, ואיך שביקש לעצמו שההוא, שיושב שם למטה, יקום עבורו, יתן לו לשבת. אבל ההוא לא קם, והוא המשיך להיאנק תחת העומס העצום, ולא הבין איך זה יכול להיות, איך ההוא שיושב לא רואה, לא מביט, לא מתחשב. והוא פוקח את עיניו, רק לשניה, ובזווית עינו פוזל ימינה, לכיוון המעבר, ורואה את קצה מעילו של האדם העומד, והעיניים חוזרות למרכז ונעצמות. והוא לא נרדם, ולא חולם, רק תוהה מתי כבר ייעלם האיש העומד, מתי יפסיק המבט הנוקב לדקור את גופו בכאב המוכר, בדיוק כמו שהוא פעם דקר.

*

אגלי זיעה ניגרים ממצחו, עושים את דרכם אל הסנטר, מתארכים עד לצוואר. הוא מנסה להתיישר, לעמוד זקוף, ולא מצליח, והוא מכופף את רגליו, ואת ברכיו, ועובר לכריעה, וגם זה כל כך כואב, אז הוא שוב עומד. הוא מביט בהן שליד החלון, ובהוא שיושב מתחתיו, ולא מבין למה הם לא קמים, איך הם לא רואים אותו, איך אפשר להתעלם ממנו. הוא משמיע קולות רטינה, שואף ונושף עמוק, רוצה שיבינו בלי שיאמר מילה. והוא יודע שהם יתעלמו, שלא יתנו לו את מה שהוא מבקש, אז הוא אוחז בעמוד ביד שמאל, מנסה להיטיב את אחיזת יד ימין בקביים ולא מצליח, והם נופלים, מלטפים את כתפו של הבלונדיני שאפילו לא זז, רק שולח חצי מבט עצבני לכיוון נקודת המגע. מישהו מחזיר לו את הקביים, והוא אוסף אותם וממשיך לעמוד, ונזכר איך אתמול, כשנפגע, נסע לבד ברכבת לבית החולים, ואיך עכשיו, כשהוא בקושי עומד על הרגליים, הוא שוב לבד.

*

עוד מעט אגיע לעבודה, בינתיים מנסה לשמור על הקפה בתוך הכוס בתוך הקרון העמוס. מצחיקים אותי, האנשים ה'ישנים'. נכנסים לרכבת, מתיישבים, עוצמים עיניים, פוקחים אותן רק כשנשמע שם התחנה שלהם בכריזה, לא מביטים לשום כיוון, שרק לא ייתקלו בזוג עיניים משוטטות, חודרות, זקנות, פצועות, נכות, שרק לא יצטרכו להתייחס, לדבר, לקום. קביים נופלים עליי, אני מרים אותם ומחזיר לאיש צעיר עם זקן של שבוע וגבס על הרגל. והוא בקושי עומד, ומזיע המון, ותיכף ייפול, אבל כולם 'ישנים', ואף אחד לא מתייחס אליו, והדוחק לא מתחשב בו, דוחס אותו עוד, פנימה. תן לי לעזור, אני אאחוז בקביים, אני מציע. לא תודה, הוא מודיע בטון תקיף ובמבט קפוא, אני אסתדר. אפשר לקרוא את מחשבותיו, את כעסו, שפורץ דרך הגבות המתכווצות, דרך העיניים הקטנות, דרך הזיעה שעכשיו מציפה את פניו. אבל הוא בשלו, גאה, לא צריך טובות, רק מבקש לעצמו שמישהו יחשוב עליו, שמישהו יקום, שמישהו יעזור. קיבינימט, כמה שזה מגרד, הגבס הזה.

*

"התחנה הבאה – טמפלהוף".

הבלונדיני פוקח עיניים, רוכס את המעיל וקם על רגליו.

המטופחת חשה בתזוזה ופוקחת את עיניה.

המסמסת מסיטה את מבטה אל עבר המעבר.

האיש עם הקביים אוסף את תיקו מהרצפה, מסתובב ויוצא מהרכבת.

הבלונדיני עוקף אותו מימין, יוצא לפניו.

אני מתיישב על הכסא החם של הבלונדיני, מול המטופחת.

מבטינו נפגשים.

היא עוצמת עיניים.

עוד שבוע.

alone

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: