ימים של זכרון


ביום שלישי, 10 במאי 2005, התעוררתי מאוחר, שתיתי קפה ותהיתי מה אעשה היום. היא כבר מזמן בעבודה, ואחר כך היא תמשיך לעבודה השניה שלה, ואני בלימבו סטטוס שכזה, לא לשם ולא לכאן. הנפש עדיין בהודו, מגלגלת בזכרון את טעם הצ'אי, את הקפה בטירובנמלאי, את שיווה וגנש וכוחו של הרגע הזה. הגוף בעיר בצפון גרמניה, עדיין כואב את הפרידה מאסיה, שוכח את ההווה, נופל שבי בשנית בידי העבר שהיה והעתיד שעדיין לא קרה. ומשהו הרגיש משונה, לא כמו יום רגיל.

ביום שלישי, 10 במאי , יצאתי מהבית ולא ידעתי לאן ללכת. בלי תוכניות, לא לטווח הקרוב ולא לטווח הרחוק. פסעתי במסלול הקבוע, כביש ראשי – שדרה – עיר עתיקה – קפוצ'ינו במדרחוב – ספריה עירונית, אחר כך למסעדה עם מה שנראה כמו עמוד שווארמה אבל ממש לא היה שווארמה, מראה פלסטיקי שכזה (דונר, היא הבהירה לי פעם כשהבינה על מה אני מדבר, אצלה בעיר אין שווארמה). היא לא רצתה שאגיע לעבודה, שאשב שם כלקוח, היא לא סבלה את העבודה שם, את הבוס, את המקום, אז המשכתי להסתובב עד שהחשיך, וחזרתי הביתה, ללמוד קצת גרמנית למתחילים, Deutsch für Anfänger, אולי פעם אגור כאן.

ביום שלישי, 10 במאי 2005, עבר עליי ערב משעמם. כבר קראתי את כל הספרים שהיו לי, ואין לה טלויזיה בבית, גם לא אינטרנט. באוניברסיטה יש אינטרנט, והיא שכחה את כרטיס הסטודנט שלה בבית, על השולחן. רבע שעה מאוחר יותר התיישבתי מול המסך בחדר העריכה של הקמפוס, קראתי חדשות מהארץ, גיליתי שבאותו הרגע מתקיים טקס פתיחת יום הזכרון לחללי מערכות ישראל. בגלל זה הרגשתי משונה היום… יום הזכרון בלי אף ישראלי מסביב, בלי אווירת האבל שרובצת על המדינה ביום הזה. והכרתי את אחד החללים,ילד מהכיתה, אבל אף פעם לא היינו חברים, והוא נהרג מספר שנים לאחר סיום התיכון, אז גם האבל שלי היה תמיד יחסי. וסיפרתי עליו לזרים, אבל הם, שרק קראו בספרים ובעיתונים על מלחמות, הגיבו כמו שמגיבים לסיפור – בהנהון ראש, בצקצוק, בהיסטוריה, זה הכל.

ביום שלישי, 10 במאי 2005, הרגשתי בודד מתמיד. הם שם, עם שירים נוגים ותוכניות זכרון, עם בתי קולנוע ובתי קפה נעולים, וכל אחד מכיר מישהו שנפל, ואם לא מישהו שנפל אז מישהו שמכיר מישהו שנפל, אז מזדהים, ויש יותר כבוד ליום הזכרון מיום השואה, זה באוויר, אולי בגלל שעם סיומו מגיע יום העצמאות והשאלה אם עדיפה הפרדה ארוכה יותר בין המועדים; אולי מפני ששני המועדים זוכרים את המתים אבל ניצולי השואה ממשיכים לעבור לעולם הבא כי אין להם ברירה ורשימות החללים ממשיכות להתעדכן למרות שיש ברירה. ועם מחשבות נוגות חציתי את הקמפוס, חתכתי דרך הפארק, נכנסתי לדירה נטולת הטלפון, לא שוחחתי עם איש, רק לישון.

*

ביום שלישי, 21 באפריל 2015, בדירה בברלין, אני חוזר במחשבותיי לעיר בצפון גרמניה, נזכר בפעם הראשונה לבד. עשר שנים חלפו מאז, עדיין בגרמניה, מדבר גרמנית, היא כבר מזמן לא ממלצרת, אני אבא עם בית וטלפון וטלויזיה ואינטרנט. לא הייתי כאן אם זה לא היה בתוכניות, אז כנראה שהן תמיד היו באוויר, גם אם לא ידעתי. ואחרי ששמעתי את הצפירה בסקייפ של אמא נכנסתי לדף "יזכור" של משרד הבטחון. ידעתי שהוא נהרג בתעלה, וחוץ מזה כלום. אולי הגיע הזמן להכיר בן משפחה שמעולם לא הכרתי, לשמוע על התוכניות שהיו לו, שאם לא כדורי המצרים היה בוודאי מהנדס בן 67 מחולון, אלא אם כן היה משנה את דעתו, ומחליף קריירה, ועושה כל מה שהוא רוצה, אם רק היה נשאר בחיים.

חיים ויסמונטסקי – סיפור חייו

בני בסירטמן – סיפור חייו

מודעות פרסומת

2 תגובות בנושא “ימים של זכרון

הוסיפו את שלכם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: