בברכה, דסטין הופמן


יושי אהב את אמא שלו, אהב בלי סוף, גם אחרי שהלכה. היה לו קעקוע ענק שעשה אחרי שהלכה, מלא באהבה, שבכל יום הזכיר לו אותה, בכל רגע מחדש, גם אם לרגע לא הבין איך יכול אדם להיעלם סתם ככה, פתאום, בלי להודיע.

כולם ידעו שזה בדרך, שזה יקרה, אבל עוד יום, עוד אחד, והיא עדיין כאן איתם, אז אולי לא. חוץ מזה אי אפשר לראות באופק חיים בלעדיה, וכבר מזמן היא לא טובה ולא רעה, רק שוכבת בשקט, אבל היא שם, וזה מספיק.

הוא לא הצליח להאמין שהיא איננה, איך פתאום באמצע החיים לוקחים את הרגליים והולכים, נעלמים, משאירים את כולם עם פה פעור, אחר כך עם דמעות, בסוף עם השלמה.

ביום הראשון הגיע דסטין לביקור, שאל אם צריך משהו, ויושי אמר שלא, הכל בסדר, בעוד שבוע אחזור לעבודה. לא צריך, לחץ דסטין, אל תדאג, העוזרת תבשל השבוע, לא נמות מזה, מקסימום נאכל פחות. ואני בכלל בצילומים בניו יורק, נוסע ממך ישר ל-LAX, והשבוע צפוף כמו תמיד אבל אני שם בשבילך, דבר איתי, מותק.

הוא לא הטריד את דסטין, גם לא את המשפחה, הוא ישב בפינת הסלון, כמעט בהיחבא, עם מחברת גדולה ועט פרקר אדום, והוא לא בכה, גם לא קרע קרע בחולצה. הוא בירך לשלום את כל האורחים, לחץ ידיהם ברוך, קיבל באהבה את צערם, דיבר מעט וכתב הרבה.

*

לפני כמה שנים גילינו שאנו קרובי משפחה של סילבסטר סטאלון. בת דודה של אבא, שחיה בטקסס, היתה נשואה לגבר, ואביו של הגבר היה בן הזוג של אמא סטאלון. סיפרתי בבית הספר ואיש לא האמין לי, גם לא בצופים, ורק בחלוף עשור, בחידון טלויזיה נשכח בערוץ הכבלים, כשיום הצילומים אינו חושף סימני סיום למתמודדים שתקועים בחדר הלבשה מיניאטורי עם ערימת וואנביז, קיבל הקשר המשפחתי משמעות, ואחת מהערימה שאלה אם דיברתי איתו פעם, עם סילבסטר, ואמרתי לה שכן, פעם אחת, כשהוא הגיע לביקור בארץ, שיהיה. והיא החווירה, ואחר כך האדימה, ואמרה שהיא מתה על סילבסטר, ואיך אמרת שקוראים לך, מותק?

אחרי מספר שנים התגרשה בת הדודה מטקסס וגדעה באחת את ענף הסטאלון מהעץ המשפחתי. ומיד הגיע שף יושי למלא את החסר, והיה לפרייבט שף החדש של דסטין, והפך לבן משפחה בביתו, והחזיר באחת את אבק הכוכבים לרחף מעל השבט. והוא לא דיבר על זה, רק אם מאוד רצו לשמוע, מעולם לא הצליח לעמוד על מקור הגאווה, הקנאה, הקירבה המזוייפת של אנשים שלא הכיר. רק עבודה, היה אומר בחיוך מבוייש, רק עבודה. כוכבי התעשייה לחצו את ידו, חיבקוהו בחום, התענגו על מעדניו, שיבחו את איכויותיו, והוא מעולם לא ביקש להשתנות, לנצל את המעמד, להפסיק להיות יושי.

*

אתמול בערב הם נפגשו, כל המשפחה. יושי והילדים והחברה, אבא והאחות, סתם ערב של חול. הילדים אוכלים ארוחת ילדים, המשפחה מדברת, מתווכחת, מסיימת הכל מהצלחת, מזמינה גלידה, משלמת את החשבון ונפרדת בדרך למגרש החניה, בדרך הביתה. מחר בית ספר, מחר עבודה.

אחותו אומרת שזה לא מרגיש אמיתי, ואיך רק אתמול בערב דיברתי איתו והיום כבר אי אפשר? היא לא מצליחה להפסיק את הדמעות, ואני משתוקק לומר לה שאני מאוד מצטער, אבל אין סיכוי שאצליח להבין את שעל ליבה, גם אם נדמה לי שכן.

כולם רחוקים ממני, נפגשים שלוש פעמים בשנה, אולי פחות.  לפני עשרים שנה נהגתי להמתין בקוצר רוח לשבת בבוקר, לשיחה הטרנס אטלנטית השבועית, ושתהיה קצרה ככל האפשר, בכל זאת, שישה שקלים לדקה, בזק IS נזק, כוסאנם בזק. ואף פעם לא מצליחים לדחוס שבוע לחמש דקות, והראש מתחיל לחשב את קיצן לאחור, עוד שניה ועוד דקה, וממש בסוף, כשחייבים לסיים, נזכרים במשהו חשוב, אבל אין זמן, צריך לנתק.  אולי בפעם הבאה, געגוע יקר שלי.  אם לא נשכח.

והיום הם שם ואני כאן, עומדים על הרגליים, גם אם לפעמים אין כוח, גם אם נשברים.  אז יושבים, מדברים, רואים אחד את השני בסקייפ, מדברים צ'טויות בוואטסאפ ונרגעים.  

והם תמיד שם, ואי אפשר להרהר ביום בו לא יהיו שם, בצד השני של הראוטר. שיום אחד לא אתקשר אליהם כי לא יהיה מישהו שיענה לטלפון, כי לא תהיה מישהי שתוכל ללחוץ על האייקון של המצלמה כדי שאוכל לראות אותה אצלי באייפד, כי הדמעות יטשטשו את מראה האותיות במקלדת הקטנה מדי של הסמארטפון, ואף אחד לא ישאל למה התכוונתי כשכתבתי את מה שכתבתי כי אף אחד לא יהיה שם כדי לתקן את הטעויות שלי באמצע הקלדה.

*

הוא רצה לחיות אחרת, אמרו לו שאפשר, והוא סומך על אנשים חיוביים, אז הוא קם על רגליו, הפסיק לרחם, חשב על עצמו, התקרב לילדיו, למשפחה, ופתאום הכל החל להסתדר, והוא נרגע.  ואז פגש אותה במסיבה, והיא היתה האחת, החיים האחרים שרצה עבורו, ועכשיו גם עבורה

והקטן עוד לא בעניינים, לא מבין למה כולם עצובים, למה סבא לא מדבר, למה דודה בוכה, איפה אבא. והאח הגדול משחק איתו בפינת הסלון של סבא, על השטיח, למרגלות הכורסה שאבא הכי אהב, זו שמעליה תלויה התמונה של דסטין, בדיוק כמו זו שיושי הביא לאבי בביקור מולדת, עם הקדשה אישית בכתב יד, שתלויה מעל הכורסה בסלון בחולון, שפעם היתה תמונה של כוכב, שלנצח תיוותר זיכרון יחיד לכוכב שאיננו.

לדוד האהוב, בברכה, דסטין הופמן.

– מוקדש לגליה –

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: