מרכוס חולה אהבה


מרכוס אוהב נקניקיות עם חרדל, הרבה חרדל. אין אצלו דבר כזה יותר מדי חרדל. הוא אוהב חרדל עם קציצות, עם שניצלים, עם סלמי. אפילו עם גבינה לבנה, אם במקרה הוא חולה ולא מתחשק לו בשר. אבל יותר מכל הוא משתגע על הנקניקיות של יום המשחק, שנשלפות מפלטת גריל שמנונית, מונחות בלחמניות ביס יבשות ומוצפות בחרדל זול של דוכני מזון במחירים מופקעים.

שניים וחצי יורו לנקניקיה ותמיד הוא קונה שתיים, מערסל אותן בחרדל וגורס לתוכו בתוך שתי דקות – דקה לכל נקניקיה. ואז חולפות עוד חמש והוא מרגיש מוכן ומרופד, חוזר לדוכן, שולף חמישה יורו מהארנק עם הסמל של הרטה, מקבל שני בקבוקי בירה קרים, חולץ את הפקקים עם מצית בצבעי כחול ולבן, מגיש לי בקבוק אחד.  “להַאיים", הוא קורא בקול בעברית במבטא גרמני, "להַאיֶי הרטה".

***

כל כך מוקדם, כל כך קר, כל כך שבת בבוקר, אבל צריך לקום ולהתלבש, בעוד שעה יתחיל הקורס. היא לא תוותר לי, היא רוצה אותי שם, לידה, בחדר הלידה, ואני יודע שבשל הנסיבות יידחו בקשות על הסף. וזו הבת שלי שם בפנים, ואני מתגעגע אליה, אל הילדה שאף פעם לא הכרתי, אז אני יוצא מהמיטה, מוכן בזמן, ממתין לה.

נפגשנו בקורס הכנה ללידה. הוא לא רצה להיות שם, בדיוק כמוני. שנינו פנטזנו בלחש על אחות במדים לבנים שקוראת לנו להיכנס פנימה ומוסרת לנו תינוקות בני יומם עטופים בחיתול זעיר, תינוקות קומפלט, בלי לראות ולשמוע את כל העסק. ישבנו ברגליים משוכלות על מזרנים דקים באולם התעמלות, בינות לזוגות מכניים שמשננים בקפידה את נאום המדריכה ומותחים חיוכים מנומסים על פנים קפואות, ושמחנו שאנחנו לא כאלה. אחר כך, בהפסקה, גילינו ששנינו אוהדים של הרטה. אני חדש, שנה בברלין ושני משחקים, והוא וותיק, כבר שלושים שנה.

ותמיד אהב אותה, כמה שרק אפשר.

והוא הדביק אותי באהבה שלו, באהבה היחידה בה היה מוכן לחלוק, ומשך אותי איתו לאצטדיון.  פעם בחודשיים, פעם בחודש, פעמיים בחודש, כל סופשבוע שני, מנוי שנתי, ביציע המרכזי עם החבר'ה הקבועים שלו. ישבנו שם בחורף, במינוס שתים עשרה מעלות, ונצמדנו אחד לשני כשרק כף היד מעזה מדי פעם לצאת לכפור, לשלוף סיגריה מהקופסה, להדליק אותה… לשאוף עשן, לספוג לגוף מעט מחום הפילטר המתקתק שמתפזר על השפתיים, לקוות שזה יזכיר לנו מה יש לנו לעשות כאן, בקור הזה.

אתה משוגע, היא היתה אומרת לי, מי יוצא מהבית במזג אוויר שכזה, ועוד בשביל ה-Stupid Football שלך.  ותמיד חייכתי אליה, והסכמתי איתה, רק שתעזוב אותי בשקט, את הסטופיד שמקפיד בדיוק גרמני על זמני משחקים, שמאמין שזה מעניין יותר מסדנאות עיצוב רהיטים באוסלו או כל דבר אחר שכרגע לא מעניין אותו.  ובדרך החוצה מהבית אמרתי לה תמיד שהיא צודקת, כמו שאבא שלי אמר לי תמיד כשנמאס לו להמשיך להתווכח, ובאצטדיון פגשתי ארבעים אלף משוגעים ומרכוס אחד, עם שני פרומיל בדם מהבוקר.

***

אשתו של מרכוס תיעבה כדורגל, ובעיקר נרתעה מהסירחון של הבירות שנדף ממנו כשחזר הביתה. היא ניסתה לשכנע אותו להפסיק, לקחת פסק זמן – גם היא רוצה לעשות משהו בסופי שבוע, בחיים – לפני שהבינה כי מעולם לא היתה חשובה לו יותר מהרטה. ורק לעתים רחוקות, כשאיימה לעזוב, היה מתקשר אלי, שואל אם יש לי חבר שמעוניין בכרטיס חינם למשחק, שיעצור אצלו בבית לאסוף את המנוי. אחר כך, כשהבין שאין לה באמת לאן לעזוב, הפסיק לחלק מתנות.

הם היו יכולים לחגוג עשרים שנות זוגיות בתחילת השנה, אבל כבר אין להם חשק לשבת ביחד על ספה בסלון. הם לא הסכימו לוותר על דבר, בסוף הם ויתרו האחת על השני. ובסוף השנה הם עברו לפנטהאוז הענק שבנו בקומה החמישית, מאתיים ארבעים מ"ר, וסופסוף הפסיקו להיפגש.

הכל רע, כמו תמיד, היה אומר בחיוך מר ביציע. מדברים על מה שצריך, כמו שצריך, בעיקר בעניינים שקשורים לילד. הוא מרגיש, בטח שהוא מרגיש. כבר לא תינוק, מסיים כיתה א', מבין דבר או שניים, יודע שאמא ואבא לא סובלים אחד את השנייה. הוא בוכה הרבה, הילד, לא מבין למה זה צריך להיות ככה שאמא ואבא לא אוהבים. ולפעמים הוא שואל את אבא למה הוא ואמא כבר לא אוהבים, ומספר שכשיהיה גדול יבנה מכונת אהבה והוא יכניס אותם פנימה וילחץ על הכפתור, ואמא ואבא יאהבו שוב, כמו פעם.

הוא לא רצה להשתתף במחנה הכדורגל של הרטה, אבל אבא שלו, שחלם על ילד המגשים חלומות שפג תוקפם, רשם אותו למחנה בלי לשאול שאלות מיותרות. וביום פתיחת המחנה לקח חופש מהעבודה, הסיע את הילד למתחם האימונים, עמד מאחורי השער המזרחי והביט בבנו נופל על הדשא, פעם אחר פעם, ואחר כך בוכה מכאבים וצועק לאבא שאין לו חשק לרוץ, שהוא רוצה הביתה. ובמכונית, בדרך הביתה, הוא אמר "אבא, אל תיקח אותי לשם יותר! אני שונא כדורגל!”, מרכוס החסיר פעימה, סירב להאמין.

“למה אתה אוהב כדורגל יותר מאשר את אמא, אבא? למה?”

***

"נפלת טוב, כל כך טוב", אמר לי מרכוס ב-2009. זו לא הרטה שהכיר – חלשה, פריכה, תבוסתנית.  זו לא הרטה שהכיר – רצה לאליפות, מנצחת את לברקוזן, את באיירן, מקום ראשון בליגה, כמעט ליגת האלופות.

ב-2010  זה הרגיש לו מוכר הרבה יותר, ואני לא הבנתי איך זה יכול לקרות. איך עולם מושלם נחרב במחי עונה אחת.  איך ריצה לאליפות ב-2009 הופכת לירידת ליגה ב-2010.  אני – מכביסט מילדות, שישב ביציע כשבני טבק ניצח בימק"א, כשאבי כהן שלח וולה לרשת של בז'רנו בדרבי, כשמכבי היתה שֶם שתמיד נשמע חביב, שאף פעם לא הבין איזה אינטרס יש לאנשים להיות אוהדים של קבוצות חלשות – ישבתי ביציע מוקף באלפים שלא הפסיקו לקלל, לנער את הראש מצד לצד, להשלים עם גורלם רק מפני שבחיים יש דברים שלא מחליפים. ולרגע לא להישבע לא להגיע יותר לכאן, להמשיך להיות שם כשהפיאסקו הבא יקרה.

אחרי הירידה הגיעה עלייה, תוך עונה, מהמקום הראשון. זה לא המקום של הרטה, היא יותר מדי טובה בשביל הליגה הזו.  ושוב ירידה, ושוב מקום ראשון. 'באיירן מינכן של הליגה השנייה' כינו אותה וקבוצות הגיעו לברלין כדי לגרד נקודה, החנו אוטובוס ברחבה ועשו בונקר, ואיכשהו זה הסתיים בניצחונות, אחד אחרי השני. אלא שההיבריס אכל אותם מבפנים, חיסל את הביטחון העצמי שטיפס בגאווה על הגב של בוכום ומינכן 1860 והפך לסבל הבונדסליגה, כולם על הגב של הרטה.

מרכוס תמיד ידע עם מי יש לו עסק והוא מעולם לא בא בטענות לאף אחד. לא למנג'ר שעושה שטויות, לא לשחקן שעושה טובה, לא לחבר'ה ביציע שהחליטו לוותר. ככה זה עם ד.נ.א, נולדים איתו. טאבולה ראסה היה מזמן. הוא יודע בדיוק מה שווה ה'אלטה דאמה' – הגברת הזקנה שלו, ועכשיו היא זקנה מדי מכדי להשתנות. ובכל שבת שניה הוא ממשיך להגיע לאולימפיה שטדיון ולקוות לטוב, בלי ציפיות רבות מדי. תיירי כדורגל עולים על מטוס ונוחתים במינכן, בדורטמונד, בקלן. בברלין זול יותר וקל יותר, ונעים הרבה יותר, אבל  כדורגל סיזיפי אינו פרומו מוצלח.

***

היום בו נפטר אביה אמור היה להיות היום של מרכוס. הנה, עוד משחק אחד והרטה חוזרת לבונדסליגה.  הוא התכונן לקראתו כל היום, לא עצם עין בליל שבת ורב איתה על המיקום של החלב במקרר כי זה מה שחשוב כשלא נשאר דבר. היא ניגשה אליו רק עוד פעם אחת בלילה, לבקש ממנו פרח או שניים, לשכוח מהכל עד מחר בבוקר, והוא רצה בדיוק את אותו הדבר – שתעזוב אותו בשקט, אז הוא נתן לה, ושאף בגפו.

בבוקר הגיע הטלפון והיא רצה בדמעות לאמא, להיות איתה. לבוא איתך? שאל אותה. היא נעלבה מעצם השאלה ולא ענתה, ועזבה את הבית בסערה בלי להביט לאחור.  אחר כך, קצת לפני שיצא מהבית, הוא התקשר אליה, אבל היא לא ענתה לטלפון ואמא שלה הודיעה לו בקרירות שהיא לא רוצה לדבר איתו יותר ומצידה שימות.  והוא נשאר על הקו והקשיב, ולא ירד ממנו עד שניתקה, ואז הוא חבש את הכובע של הרטה, הדליק סיגריה ויצא לרחוב.

הוא לא חשב עליה לרגע ברכבת, באצטדיון, במקום הקבוע שלו ביציע. היא מזמן לא אוהבת אותו, כדורגל הוא גם התירוץ שלה. והרטה, שפעם היתה אהבת חייו הפכה לבריחה מחייו, כי לא היה בו את האומץ לשנות אחרי עשרים שנה, אז הוא למד להתמודד, לחיות בסביבתה. אבל כאן באצטדיון לא צועקים עליו ולא מורים לו להפסיק לשתות כי "הגזמת!”, והמשחק ייפתח בזמן ויסתיים אחרי תשעים דקות,  ואת זה איש לא יוכל לשנות.

***

ככה זה היה גם אצלי, אני מספר לו, אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר, ורק אחרי שהפרדנו כוחות הבנתי שזה לא הכדורגל, זה אנחנו.

"אני יודע", ממצמץ מרכוס בעיניים כבדות, "יום אחד אדע מה לעשות, כנראה שבדיוק כמוך".

די מרכוס, אתה לא מבטל את המנוי.

"נראה לך?! הנה הבירה שלך, שתוק ושתה. להאיים!”

לחיי הרטה.

DESK

מודעות פרסומת

3 תגובות בנושא “מרכוס חולה אהבה

הוסיפו את שלכם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: