שני סיבובים שמאלה


"הדרך ארוכה ומתפתלת

מן הסתם הוא נזכר בהופעה

השמיים קודרים עכשיו

מוציא בקבוק, לוקח לג…."

 

מתעורר בשש וחצי בבוקר, שולח יד כבדה לשידה, לחפש בעיניים עצומות את הסמארטפון שמנגן, לא מאמין שהרגע הזה הגיע.  לוחץ על הנודניק של השעון המעורר, שפעם היה מנדנד אחרי חמש דקות והיום אחרי עשר.  שונא אותו, שונא את הנודניק שיגיע אחריו, שונא את כל הנודניקים.

מנסה לראות משהו בחושך שממלא את החדר, לא מצליח, משפשף את העיניים, את הפנים.  הגוף כבד, המחשבה מעורפלת, הרוח מעל החומר.  מתמתח בלי חשק במיטה, מסיר את השמיכה מעל הגוף, לא רוצה להיפרד ממנה, מחזיר אותה אליו, מעליו, לא רוצה לקום, חייב לקום, למה לקום, ככה לקום, הרוח הפסידה לחומר.

מגשש את הדרך במסדרון האפל, נכנס למטבח החשוך, מדליק את האור, מסתנוור מהאור.  מדליק את הקומקום, תרתח כבר, כמה זמן, שותה כוס מים, כפית קפה בתוך הכוס, מוזג מים חמים לכוס, כפית סוכר, קצת חלב, חוזר למיטה, מתכסה.

קורא קצת עיתון, בודק קצת פייסבוק, מציץ בשעון, עוד עשרים דקות עד שאין ברירה, עד שחייבים לקום, מגרד עוד דקה, עוד אחת, עכשיו כבר אי אפשר, חייב, אין ברירה, לא יכול לאחר, אסור לאחר.

יוצא מהמיטה, נכנס למקלחת, מסובב את הברז, עומד מתחת לזרם, מים חמים… עוצם עיניים לרגע, פוקח, יוצא מהמקלחת, מתלבש, פותח את המקרר, מוציא ממנו שניצל ואורז מלפני יומיים, אורז הכל בקופסת פלסטיק עם מכסה כחול, שיהיה מה לאכול בצהריים.

נועל נעליים, לובש מעיל, עוזב את הבית, נועל את הדלת מאחור, שני סיבובים ימינה.

חולם על שני סיבובים שמאלה.

*

עובר על פני השכנים לשכונה, ואף אחד לא אומר שלום, כולם אפורים, כולם מכוסים מכף רגל ועד ראש, כולם ממהרים.  עוצר במאפיה, קונה כוס חד פעמית עם קפה פילטר שמשאיר טעם של משהו שרוף בפה, לפעמים מתפנק על קרואסון תעשייתי, תמיד בחלק השני של השבוע, לרוב לקראת סופו, סוכר וקלוריות ריקות של כמעט-סופשבוע, כמעט TGIF.

שיט, שכחתי לזרוק את הזבל.

מחר.

יושב ברכבת, מזל שבחר לגור כאן, ליד התחנה האחרונה, לפני שהקרונות מתמלאים באנשים אפורים שמכוסים מכף רגל ועד ראש ושממהרים לעבודה.  יושבים ועומדים, בוהים בסמארטפון, שקועים בספר, מנסים לנמנם, רק לא ליצור מגע, גם לא בטעות, אף אחד לא צריך חיוך, אור בעיניים, הסחות דעת מיותרות, לקראת עוד יום במשרד.

יורד בתחנה, מזהה פנים מוכרות מהעבודה, וכולם עם הפנים קדימה, בלי לפזול לימין ולשמאל, אולי יפגשו במקרה זוג עיניים, אולי ייאלצו לנהל סמול טוק מביך על כלום, ובוקר עכשיו, למי יש כוח לזה, משאירים את הצביעות לשעות העבודה הרשמיות, בין שמונה לחמש.

עוד חמש דקות עד למשרד, הולך לאט, בכל פעם קצת יותר, פותח את דלת הבניין, עולה במדרגות במקום במעלית, עוד דקה אחת של שקט, של תהיות, של "מה לעזאזל אני עושה כאן".  שולף את כרטיס העובד מהכיס, ממקום אותו אל מול העין האלקטרונית.  הדלת מצפצפת, אפשר להיכנס.

עוד יום.

הדלת נטרקת מאחור ברעש גדול.  העובדים מסתובבים, לראות מי נכנס, רואים שזה הוא, שבים למסכים, לסמארטפונים, קורא "בוקר טוב", לא מצפה לתגובה, התרגל.

מתיישב במקום הקבוע, מדליק את המחשב, שם משתמש, סיסמה, משרבט משהו על דף נייר.  עוד מעט פגישת צוות, ואין להם סבלנות לזה, היו מוותרים על זה, אבל אין ברירה, חייבים, ככה כתוב בלו"ז, בלי שאלות מיותרות, וגם הם משחקים את המשחק, מפגינים רצון ותשוקה בכאילו, מתלוננים, דורשים תשובות, גם אם הן לא חשובות, אז מכין משהו  לדבר עליו, שיישארו רגועים, שיפסיקו להטריד אותו, לפחות עד הצהריים.

ישיבה בעשר, ישיבה באחת עשרה, ישיבה בשתים עשרה, ראיון באחת, פגישה בשתיים, עשרים דקות לארוחת צהריים.  ריכולים על עובדים מאחורי הגב, ריכולים עליו מאחורי הגב, למלא דוחו"ת, לערוך שיחות, לדבר בטלפון.  לענות לכל המיילים, לכתוב משהו, לא חשוב מה, העיקר לענות, שלא יקומו הרשעים, ישלחו מייל לבוס, יתלוננו על האיטיות, על הגישה, על חוסר יכולת לעבוד בצוות, ואם יש תלונה אז יש בעיה, כך אמר פעם הבוס, כי מישהו חושב שאתה לא בסדר וזה מספיק רע, ולך תוכיח שאחותך נשואה באושר.  עשרים שנה.

פוגש במטבח את הנמסיס, ההוא שתמיד בקרבתו, שמחבב אותו, ששואל לדעתו, שמקלל אותו מאחורי גבו.  רוצה להיעלם ולא יכול, מתיישב מולו כי לא נעים, אסור להפגין רגשות בעבודה, כי את הרגשות משאירים בבית, כי מקום העבודה הוא לא הפורום המתאים להתמודד עם בעיות אישיות, כאן עובדים, כאן מחקים מערכות יחסים, כאן משחקים את המשחק.  מדברים על משהו מאוד לא חשוב בין נגיסות, מהנהנים המון בראש, ממהרים לסיים את האוכל, מביטים בתחינה לדלת הכניסה למטבח, אולי משם תבוא ישועה.

היא נכנסת פנימה, מצטרפת לשולחן.  תמיד היא בוכה, לפעמים גם בלי סיבה, נשברת ושונאת את כולם פעם בשבוע, חוזרת לעצמה פעם בשבוע.  לא נעים כאן, היא מתלוננת, החלונות פתוחים/החלונות סגורים/החלונות מלוכלכים/הקפה לא טעים/אין קפה/למה אין מכונת קפה/למה אין מכונת קפה טובה יותר/למה לא נותנים לנו ארבעים דקות לאכול/למה לא נותנים לנו אוכל/למה אין בננות/למה רק בננות/למה שוב סנדוויצ'ים עם גבינה צהובה/למה אין סנדוויצ'ים עם גבינה צהובה/למה לא נתת לי העלאה במשכורת/למה רק עשרה אחוז העלאה במשכורת/למה אתה מקדם אותו ולא אותי/למה אתה מקדם אותי.

חוזר לשולחן, לוחץ על המקלדת, מעיר את המחשב, שם משתמש, סיסמה.

לעדכן את הרשימות, לעדכן את הטפסים, לעדכן את כח אדם, לעדכן את המנהל, שיוכל לעדכן את המנהלת שלו, שתוכל לעדכן את הווייס פרזידנט שלה, שתוכל לעדכן את המנכ"ל, שיוכל לדבר אלינו פעם בחודש מתוך קובץ וידאו, הוא וכל הווייס פרזידנטס שעומדים על במה, שמחליפים שקופיות עם גרפים בלחיצת כפתור, שמספרים על רווחים עצומים, על עובדים נהדרים, על הרווחים העצומים יותר שבדרך, על הצורך להצטמצם בעובדים נהדרים כדי להשיג רווחים עצומים עוד יותר.  יושב מול התמונה שמרצדת מהמקרן בחדר הישיבות, דוחף שברי גפרורים וירטואליים אל בין העפעפיים, שלא ייעצמו העיניים, זזים באי נוחות על הכיסא, שלא יירדמו. לא מחזיק מעמד, מאבדת ריכוז, הצוואר מתעייף, מאבד אחיזה, הראש נע לאט לכיוון הכתף, נופל וקם, נופל וקם.  ורק הבוס, היחיד שיושב בפגישה עם לפטופ פתוח, מרוכז במסך הקטן שמולו, בטח גולש באינטרנט.

חמש בערב, סוף היום.  העט צונח מהיד, כולם קמים ועוזבים. סוף סוף, אחרי תשע שעות, קצת שקט, אפשר לעבוד.

חמש וחצי בערב, אי אפשר לעבוד, יותר מדי שעות במשרד, המוח ריק, ויש עוד קניות בסופר, וצריך ללכת לדואר, ולבקר את הילדה, ולהביא את המסמך שאמא שלה ביקשה, וחדר כושר, ופייסבוק, וטוויטר, וחולצה חדשה, שיהיה משהו יפה ללבוש במשרד.

פרצופים אפורים ברחוב שמתים להגיע הביתה, סמול טוק בין עובדים בדרך הביתה. עולה על הרכבת, כבר לא נהנה מפריבילגיות, עומד בין כולם, כמו כולם, סופר את הדקות עד שאגיע לתחנה.  מסיים את כל המטלות של פוסט יום העבודה, עולה במדרגות, מתקרב לדלת הכניסה, מתרגש לקראת הרגע, כל היום חלמתי עליו.

שני סיבובים שמאלה.

מכוון את השעון לשש וחצי בבוקר, מניח אותו על השידה, ליד המיטה.  מדליק את הטלויזיה, סיפרו לי בעבודה על סדרה מדליקה, המון פרקים.  אפשר לצפות בה, לבהות בה, להתמכר אליה, להתמכר לשיכחה, להתרגל לשיכחה, לשכוח מהאמונה שנבלה, מהדכאון שמסרב לגווע.

להיזכר בשתים עשרה בלילה, כשהרחובות מתחילים להירדם, כשהשקט עוטף את השכונה, כשהאנרגיות הכבולות פורצות את החומות, ממלאות את הגוף, מגרדות את השחקים – שצריך ללכת לישון כי מחר יום עבודה.

להסתובב במיטה, מצד לצד, מצד לצד, לקרוא כדי להירדם, לבהות בפרק של 'חברים' כדי להירדם…

להתעורר פתאום, בלי סיבה, להציץ בשעון.

ארבע וחצי בבוקר, ער לגמרי, איך יירדם עכשיו.

מצד לצד… מצד לצד…

עוד שעתיים והכל מתחיל מחדש, ואריק איינשטיין ישיר, והוא ילחץ על הנודניק.

שונא את הנודניק.

*

וככה עובר הזמן,  אביב וקיץ, וסתיו וחורף

פריחות ושלכות, וכל עונה כל-כך מתאימה לחיות בה.

כאילו הכין לך מישהו ציור רקע נהדר לאושר שלך,

ועכשיו רק קום והיה מאושר. 

אבל אתה עומד מאובן, לא עושה כלום, שקוע

בצער שלך, דוחה הכל למחר, ובינתיים הזמן עובר

ואתה יודע שאתה מחמיץ.

ועם תחושה מרה של בזבוז וחרטה אתה עומד ומסתכל

ומסתכל ומסתכל

ולא עושה כלום

(חנוך לוין, 'יעקובי ולידנטל') 

מודעות פרסומת

2 תגובות בנושא “שני סיבובים שמאלה

הוסיפו את שלכם

  1. מרגיש לי מאוד נכון, כתוב יוצא מהכלל. וגם הציטוטים מעוררים אדם משנתו (איך אפשר לפספס עם חנוך לוין ?). תודה ופשוט תמשיך לכתוב (בבקשה).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: