עובר, לא עובר


המורה נכנסת לכיתה, השיעור מתחיל. שעתיים ברציפות, עד להפסקה הראשונה. פעם היא מדברת על טור חשבוני ותולדות בית שני, פעם על פרזנט סימפל או פרזנט פרוגרסיב. ושמונה בבוקר עכשיו, מוקדם כל כך בשביל עניינים שכאלה. מישהו החליט פעם ששמונה בבוקר היא שעה נהדרת לפתוח בה את היום וחרץ את גורלם של ילדי העולם ועובדיו לשנים של עיניים טרוטות וקורי שינה בדרך לבית הספר, בדרך לעבודה.

כמה היא מדברת, המורה הזו, כל כך משעמם. שעה, שעה וחצי, אולי אפילו יותר, תיכף זה יסתיים. מה השעה אצלך, רמי? לא, לא יכול להיות שרק שמונה וחצי, שעוד שעה וחצי להפסקה. גם אצלך, מיכל, שמונה וחצי? שמונה שלושים ושתיים, לא שמונה וחצי. תודה רבה לך באמת, עשית לי את היום, קיצצת ממנו שתי דקות… הזמן לא זז, דווקא כשלא נהנים, לא ככה מיכלסקי? עזוב אותי בשקט, תן להקשיב. ואל תקרא לי מיכלסקי, אני לא רוסיה! על מה אתם מדברים שם מאחור, שתפו אותנו, שכל הכיתה תהנה. מיכל מכירה את החומר, ואני לא מתרשמת מהתשעים שלך במבחן, אז תירגע לפני שההורים שלך יקבלו הזמנה ממני.

שמונה וחמישים. אם אפשר היה לגרד את הזמן מעלינו הייתי מגדל ציפורניים שהיו נכנסות לספר השיאים של גינס. המון דברים מעניינים יש בחיים, הרבה יותר משלטון הורקנוס ומדיניות החוץ של שלומציון על הבוקר, אז איך זה שבמקום לחיות את החיים אני תקוע בכיתה מחניקה עם מורה מעצבנת וארבעים ואחד ילדים וסופר את הזמן לאחור. לעזאזל עם הזמן, מתקעקע בתוך הראש כשלא רוצים, נעלם כמו קסם כשצריכים.
ואמא מספרת לפעמים על ימי נעוריה, אפשר לראות אותם בעיניה, כאילו רק אתמול היתה בת שש עשרה, והראש עדיין בן שש עשרה אבל הגוף לא מסכים עם האבחנה, איך עבר הזמן. הלוואי, הלוואי ויגיע היום, ואזכר בילדותי שהיתה ממש מזמן, הרבה אחרי הימים הארוכים בעולם של טור חשבוני ובית שני, הימים שלעולם לא יסתיימו.

*
הרופאה אמרה שצריך לנוח, שיש יותר מדי עומס על הברך, שלושה שבועות לכל הפחות. ופתאום, בלי להרגיש, חלף לו חודש שלם, ואני שוב עומד על הרגליים, יוצא לרחוב, מוכן לשוב לפעילות, כל פעילות – אבל בזהירות. תחשוב על כל צעד שלך, היא אמרה לי הבוקר, אתה בדיוק בגיל בו צריך להתחיל, עוד מעט בן חמישים. עוד שנה וחצי, לא צריך למהר. גם היא לא ממהרת, גם היום הראש שלה בן שש עשרה.

מתישהו, הרבה אחרי בית הספר היסודי, הפסקתי לחוש בקיומו של הזמן. והוא נמצא כאן, מעליי ומתחתיי ומצדדיי, ומלקה בי בכל יום מחדש. ואני, מאזוכיסט שכמוני, התרגלתי אליו. והוא מתחנן לתשומת לב, מבקש שאביט בשעון מדי פעם, שאבין שהוא כאן, אבל השעון רחוק מהעין, בחדר השני, לא מעניין, שיספר את סיפורו הדיגיטלי למישהו אחר.

יש אור ויש חושך, בוקר ולילה, והנפש רוצה עוד, לא להפסיק לחיות בחצות, אבל העיניים עצמאיות, לא מקשיבות, נעצמות, מרסקות את שארית הזמן לחתיכות, משאירות יום נוסף מאחור, וכבר היו יותר משבעה עשר אלף כאלה בחיי, אז למה, בכל פעם מחדש, קשות כל כך השניות האחרונות?

והיא רחוקה, בקצה השני של המדינה, וכל יום שעובר מזכיר לי שהיא לא כאן. מתישהו, די בקרוב, נחפון בצוותא דקות של אושר, עד אז נמתין, כל אחד במקומו, והזמן יעבור. כי החיים החלו לטוס מול העיניים, ואפשר לשבת כל היום מול הקיר ולצפות בצבע שמתייבש עליו – ולא להצליח להבין לאן נעלם הזמן ומתי בכלל הספיקה השמש השוקעת לזרוח.

הסתיו שנפל על העיר מקדיר את השמיים, ימים בלי שמש ועם רחובות אפורים. וצריך ללבוש מעיל, ואחר כך גם סוודר, וגוף אף פעם לא זוכר כמה קר יכול להיות כאן כי גוף לא אוהב קור. אבל הסתיו יעבור, גם החורף, ואז האביב והקיץ, ושוב לא נזכור כמה קר כאן בדצמבר. והזמן יעמוד מאחורינו, יצעק בקול שלא נשמע, ידרוש התייחסות, ואנחנו לא נשמע דבר, נמשיך בשלנו, מה שזה לא יהיה. מתישהו לא נהיה כאן, ויש האומרים שזה הרגע בו יהיה לנו את כל הזמן שבעולם, ואני כבר לא בטוח שזה טוב.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: