ברלין על רגל אחת


הלוח הממוסמר בכניסה לחדר מספר באותיות וספרות שחורות ששעות הקבלה הן בין תשע לאחת. כבר עשר והרופא עדיין לא הגיע. אולי הוא נתקע בפקק, אולי הרכבת תקועה כי מישהו התאבד על הפסים, אולי הוא סתם התעצל הבוקר ושיתפגרו הממתינים בתור. הם לא חולים פרטיים, סתם לקוחות של קופת חולים. אולי הוא בכלל היא.

הקביים נחים על הרצפה, עייפים מהעומס, בין הכסא לארגז עם הצעצועים. זה לא מקום לילדים, בחדר המתנה חשוך וקר, עם טלויזיה שמנותקת מהחשמל ופוסטר עם תרשימים רפואיים של ברכיים ושוקיים. אפילו הסחלב הסגול שמציץ מהעציץ השחור בקצה הכוננית לא מצליח להאיר את החדר ביופיו הפלסטי.

הבחור שיושב ליד דלת הכניסה לחדר נועץ בי את מבטו, כמו חצים שנורים מאישוניו הירוקים ונבלמים בפניי. והוא לא מסיר ממני את העיניים, ממשיך לנסות ולחדור, להתעלם מהקליפה, אפילו לא ממצמץ. עכשיו זו מלחמה על מרחב, עכשיו גם אני חייל בשדה הקרב, נראה מי ישפיל ראשון את עיניו, מי יטה ראש הצידה, רחוק מהתנגשות. ארבע-שתיים, ניצחתי.

הרופאה עניינית, מפרטת את טכניקת הניתוח, מתארת ביובש את ההליך: הרדמה, שני חורים, כניסה, מצלמה, סכין, חיתוך, הסרה, החלקה, יציאה, תפירה, סוף הרדמה. האחות שולחת אותי לבית החולים, עוד היום, היא פוקדת בטון מלטף, שלא תחפש אותו בבוקר הניתוח. והיא עונה בסבלנות על כל השאלות, נותנת לזמן להבין דרך המבטא המוזר. הוא בטח צרפתי, היא עשויה לתהות, כמו שכולם כאן תוהים.

הגשם לא מפריע, גם לא הקור שבא והולך. מתרגלים לאופי, לשפה, לאוכל, מתרגלים לכל דבר, רק לא לזה. והיא חשבה שזה קרה באשמתה, והחברות בכיתה סיפרו שהיא נעצבה בהפסקה כי האמינה שלא אוכל לרוץ ולקפוץ עוד לעולם. זה לא בגללֶך, מה פתאום, זה קורה לפעמים, אולי התאמנתי יותר מדי, והראש מרגיש בן שש עשרה אבל הגוף לא מתחבר לתחושה, ממשיך לדבוק בעקשנות בכרונולוגי, מסרב ליישר קו עם הדרישות שלי ממנו. איטס פֶּיי טָיים, מענטש, לכל דבר יש מחיר, מתישהו אפילו אתה תבין.
*
אחרי ארוחת השבת מדברים על ספריי פלפל, אולרים קטנים על מחזיקי מפתחות, קרב מגע. אף פעם לא הכרתי חיים של פחד בחושך לבד, וגברים שתוקפים בלי לחשוב פעמיים. גבר עם נוכחות ומטר ותשעים לא זקוק לאמצעי הגנה, אליו לא מתקרבים, הולכים על הקטנים, על הקטנות.

היא לא יודעת אם כדאי לנסוע הביתה ברכבת. יום שישי, כולם בחוץ, שותים כמו משוגעים, מאבדים את הראש. ויותר מכל מרתיעות אותה החבורות, בסניקרס לבנים וכובעי מצחיה על הצד, וגם השיכורים על הספסל בדרך לתחנה. היא מזמינה מונית, נרגעת, כבר לא מוטרדת.

ועכשיו, בדרך הביתה, גבר עם נוכחות ומטר ותשעים על קביים, והפחדים שבראש מסמנים אותו כקורבן, מדדה על רגל אחת, לא יכול להתגונן. בטח יש לו ארנק, אני מספר לתוקף, רק אתמול משך סכום כסף גדול מהבנק, אפשר לשלם בו שכר דירה, להחזיר חובות, לקנות אלכוהול, להשתכר על הספסל מול התחנה עד לסופו של סוף השבוע.

מי זה שם, מאחור, צועד בשקט, בקצב קבוע, שואף ונושף אוויר של ריאות עכורות מטבק זול של סיגריות מוברחות, מתקרב עוד קצת, ממש מעבר לכתף. כנראה שאצטרך להשליך את הקביים, לייצב את הזרועות, לקפוץ בסתר את האצבעות לאגרופים קשים ולהמתין לניצוץ בעיניו, לא פשוט. אבל הוא לא זורק מבט, עוקף מימין וחוצה את הכביש, ואני צולע במעלה המדרגות ונועל מאחוריי את הדלת, עכשיו טוב.

לבד בברלין, כל אחד והבחירות שלו. לרוב מתרגש, בכל בוקר מחדש. הרחובות, הבניינים, ההיסטוריה שצצה בכל פינה, המאפיה של הטורקי, הסביח של הישראלי, בית הספר של הילדה, הבית של החברה שלה, הבית של החברה שלי. וכולם יהיו שם אחרי, ונותרו ארבעים ושמונה שעות בבית חולים ליד הבית, כמו נסיעת עסקים ומלון דרכים עם שירות חדרים, לנוח במקום אחר, להתאושש ולשוב הביתה, ובעצם לא כל כך לבד.

*
שבע בבוקר, השמש מתחילה לעלות, לשלוח מבט אדום אל מעבר לאופק השחור. האחות נכנסת, מדווחת מה היה, מתי אשוב ללכת ואיפה נמצאת המקלחת המחלקתית. והברך בוערת, כמו הר געש שמתפרץ ומסרב להירגע, והלוואי שתיפתח התקרה וגשם ימלא את החדר, ירטיב בטיפות קרות את הרגל, ירגיע אותה. גם שקית קרח תעזור.

מתקשרים, שולחים הודעה, מגיבים לפוסט שכתבתי בפייסבוק. החדר מיותם מאדם, רק אחות מזדמנת, פיזיותרפיסטית יהודיה מברזיל, סניטר שמארגן עוד אוכל, שיודע שאי אפשר לשרוד עם המנות הקטנות שמגיעות ממטבח רחוק של קייטרינג. אוכל של בית חולים עם לחם מעובד, חמאה שמנה, גבינה צהובה זולה ונקניק בהיר משומן ומוצרי לוואי, כמו שפעם סיפרה לנו הפקידה בבסיס שלפני הגיוס עבדה במפעל לנקניק. מה לא היה שם, היתה מפחידה אותנו, בעיקר בתור לארוחת הצהריים: עור ועצמות, עיניים ונוצות ובשר נחות, והכל נטחן יחד לעיסה דביקה אחת שנפרסת לעינינו בטריוּת של קצביה. תאכל הכל מותק, רק לא נקניק.

הם לא יכולים להגיע, מחוץ לעיר. הוא לא יכול לבקר, התחייבויות, פגישות מתוכננות, אי אפשר לדחות. היא לא מוכנה לעזור, לאסוף את הילדה מבית הספר, לא אתן לך להרוס את שגרת החיים שלי, ואם אתה לא יכול אז תמצא מישהו אחר… לא יכול לשכב על הגב, כואב כל כך. לא יכול לשכב על הצד, התפרים. לא יכול לשכב, לא יכול לקום, לא יכול ללכת. הייתי נותן המון כדי ללכת, לקום מכאן, לצאת מהחדר המחניק, אפילו המסדרון הקצר יספיק. חייב לקום, אמרו לי שאפשר, וזה כל מה שאני רוצה… למשוך את הרגל אל שיפולי המיטה המתכווננת, להשחיל עליה נעל… נו… לצאת לדרך, הצעדים קטנים, הכאבים גדולים, ממשיך הלאה, יותר טוב, פחות כואב, סוף המסדרון, שוב לחדר. לא צריך אף אחד, מסתדר לבד, גם עם קביים.
*
בבוקר השני הפציעו שוב קרניים חלשות של שמש, פקחו את עיניי לקראת יום השחרור. מישהו ממתין לי למטה, הוא יסיע אותי הביתה, יעזור לי לטפס במדרגות, בסבלנות, עם התיק על הגב.

כולם מתלוננים על הדירה בקומה הרביעית, בלי מעלית, ומי שוכר דירה בקומה רביעית בלי מעלית, הם שואלים בכניסה אליה, מתנשפים ממאמץ מרוכז של אנשי מעליות וקומות תחתונות. נקבע אצלי, ניפגש במסעדה, בפינת הרחוב, רק לא אצלך שם למעלה, למי יש כוח לזה.

שבעים וחמש מדרגות ממתינות לאיש עם הקביים, והוא יטפס, אין לו ברירה, שם נמצא הבית. גם הוא מגיע עם נשימה קצרה לדלת הכניסה, אבל שם למעלה, מעל כולם, נמצאת הממלכה שלו. רחוק מהרחוב, קרוב לשמיים. שם ישאב כוחות, יתחזק, משם ייצא לעולם, בכל פעם מחדש.

צא כבר, כולם מחכים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: