מוסיקה זוכרת


ספטמבר 1984,

הילדה מהכיתה המקבילה מחבבת אותי, סיפרה לי סיגל. גבוהה, שיער ג'ינג'י שופע, כמעט עד למותניים, ממש בעניין, דבר איתה. ואני, מה לי ולשיח עם בנות שמעוניינות, לא מבין בדברים האלה, תנו להתרגל לכיתה ט'. חוץ מזה אני מתחיל להיות מאוהב בילדה שיושבת לידי, מדליקה כזו, מצחיקה וחייכנית, הרבה יותר מהג'ינגי'ת מהכיתה המקבילה. והילדה שיושבת לידי מקובלת ואני לא, ואין סיכוי שמקובלת תהיה ביחד עם אחד שלא, אבל מותר לחלום.

דבר איתה כבר, זועמת סיגל, היא מחכה לסימן ממך, בסוף גם לה תיגמר הסבלנות. אני מקשיב לסיגל, ובסוף היום אני עוזב את בית הספר מהכניסה האחורית, עושה עיקוף דרך שכונת הווילות כדי לא להיתקל בג'ינג'ית, לא נעים, היא ממתינה למילה ממני, ואני אידיוט שלא מסוגל לפתוח את הפה, מתבייש כל כך. מה נעשה ביחד, נתנשק? איך בכלל עושים דבר כזה? ומה אחר כך? יש בכלל חיים מעבר למילק בר ולקולנוע רינה? לא רוצה, לא מסוגל, הכי טוב לדמיין אותה מכוערת, עם נמשים ענקיים שמכסים את הפנים, עם אוזניים ארוכות ואף גדול שתקוע שם באמצע, ואני לא מצליח, יופייה מקשה עליי.

ואחרי שלושה חודשים נמאס לה, ירדה ממני והתלבשה על אורן. עכשיו היא תפוסה, עכשיו הם זוג, כבר לא צריך לצאת מאחור, כנראה שכבר לא אכפת לה ממני. ובבוקר, כשאני עובר ליד הכיתה שלה בדרך לשלי, אני מייחל שלא תהיה שם, שלא ייפגשו מבטינו. ולפעמים זה קורה, והיא יורה בי חיצים של טינה מעיניה, של ילדה שרצתה ולא הבינה למה לא. והיא לא יודעת שבלילות לפני שינה אני שוכב במיטה, שומע מאיר בנאי וחושב על הג'ינג'ית שלא תהיה שלי, על מלאך בדמות אישה שפגשתי בשדה. ועמדתי, ולא יכולתי לברוח, אז היא חייכה, נגעה בשערי, לחשה ברוך את שמי – ונעלמה. וכשאני מתעורר בבוקר אני מפסיק עם החלומות. אין אישה, לא היה גם מלאך, והיום עולה, איך היום עולה.

(כשהיום עולה: http://youtu.be/GThi8r6IE9k)
*
ינואר 1987,

הם לא אוהבים אותי, לא מסתדרים איתי. מקשיבים כל היום למוזיקה טורקית מדכאת בפול ווליום, אפילו המפקדים מפחדים מהם. ויש לכל אחד מהם 'דפוק' של שנה, לא מתרגשים מעונשים, ממשפטים צבאיים, עושים מה שהם רוצים בבסיס, שנה פלוס-מינוס, מה זה כבר משנה. והם לא מוכנים להקשיב למוסיקה האשכנזית שהבאתי מתל אביב, אז אני עובר לחדר האפסנאי התורן, מבלה את הלילות בין קיטבגים ומימיות, מעשן בלי הפסקה, שותה קפה 'נשיא' שחור, מכין טוסטים מלחם לבן על תנור ספירלה ששוכב על הגב, מקשיב למוסיקה בווקמן.

הם לא מבינים אותי, גם לא רוצים להבין, אצלם באופקים ובדימונה אין מקום לשכנתוזי כמוני, שלא מבין עניין, שלא מסוגל להבין עניין. ורק ג'ו, המתנדב האמריקאי שלפעמים עובד כשדרן בקול השלום, מקשיב לי, מדבר איתי על מוזיקה. והוא שמע על מאיר בנאי, בטח ששמע, גם אוהב אותו, והכי הרבה את 'גשם', בדיוק כמוני.

ואני רוצה לצאת מכאן, מהחור הזה באמצע המדבר, שישים קילומטרים מאילת, שלוש מאות מהבית, שומקום. ובלילה, על מיטת סוכנות באפסנאות מאובקת, אני נועל מאחוריי את בריח הדלת הכבד, מרכיב את האוזניות על הראש, לוחץ על 'פליי' וצועק בכל העיר, שיסתכלו עליי, רק עליי. ויום אחד הכל יהיה מאחור, זכרונות, אפלה. וכשבחוץ מתחיל הגשם לרדת אני צועק בתוכי, מדמיין שהוא הגיע כי הזמנתי אותו, כי צריך לשטוף הכל, כי אני כבר עייף, פוחד מעצמי, רוצה לנשום.

('גשם': http://youtu.be/X3bGncDZvr4)
*
דצמבר 1993,

מחר עוזבים את הארץ, טסים לארצות הברית. עוצרים אצל הדודה ליומיים-שלושה, אחר כך בטיסה מקומית לעיר חדשה, לא רחוק ממכסיקו, משאירים הכל מאחור – את ההורים, את החברים, את הכדורגל, את הקטנוע, את דינה.

יש לה שם עתיק ופנים של ילדה, והיא קטנה כל כך, נמוכה ממני בראש וחצי, ובכל פעם שאני מביט בה מלמעלה אני תוהה מחדש מה יש לאישה יפה, עם עבודה וילדים ובית בצפון, לחפש אצל בחור צעיר שלא יודע איך ייראה מחר. והיא יודעת שעוד מעט אעזוב למדינה אחרת, ולפעמים מנסה לשכנע אותי להישאר, אבל הלב האוהב שלה יודע שהיא תשחרר, שהעתיד איפשהו בשמיים, מחפש מישהו להתחבר אליו, אולי אליי.

ובלילה האחרון אנחנו יחד, מטיילים על החוף, ישנים בבית מלון קטן, מתעוררים עם עצב בלב. והעיניים שלה אדומות, לא ישנה ובכתה כל הלילה, ואני מביט בה, ובזמן האחרון היא היתה האחת והיחידה, את היית נסיכה, והשמש שלך היא השמש שלי, כולי, איתי רק איתי. ואני מחייך, ואחר כך קצת בוכה, מתרגש לקראת החיים במדינה אחרת ולא רוצה לעזוב אותה.

היא לא תבוא, יש לה ילדים ועבודה, והחברים אומרים לה שזה לא בשבילה, שהיא צריכה מישהו בגילה, ואנחנו יודעים שהם צודקים אבל מושכים עוד קצת את הסוף. והיא לא מכירה את השיר הזה אבל אוהבת את המלים, עוצמת עיניים כשאני שר לה, לא רוצה להתעורר.

('את אחת ויחידה': http://youtu.be/n-xu9KuK6cA)
*
אוקטובר 2005,

חם היום בגואה, מרגיש כמו ארבעים מעלות, עדיף להישאר בגסטהאוס המוצל, להמתין עם התוכניות עד החשיכה. יום חמישי היום, יש בערב ג'ם סשן במסעדה האיטלקית עם מוזיקה וג'אראס, יש חומוסיה חדשה ברחוב הראשי, והחומוס האחרון שלי היה לפני חצי שנה, יש למה לצפות.

הדיסקמן שקניתי בדיוטי פרי מתחיל לזייף, לא עושה פאסט פורוורד, והאוספים שצרבתי במומבאי ארוכים, וכבר לא אוהב את כל השירים, מה שהתאים לפני שלושה חודשים במומבאי המזוהמת ושטופת העשן לא מתאים לכפר ירוק על חוף הים בצפון גואה.

איפשהו בצ'ימידן, בכיס הפנימי הגדול, יש דיסקים שהבאתי מהארץ. אריק איינשטיין, שלום חנוך, חוה אלברשטיין, טום וייטס, ג'ורג' בנסון, מאיר בנאי.

מאיר בנאי.

סנג'י המלצר מביא את האוכל לשולחן, אורז ביריאני ירוק, אלו גובי עם צ'פאטי ובקבוק קולה עם קרח שגירד מדפנות המקפיא. כל היום מעשן סיגריות הודיות זולות ושותה קפה, מדכא את התיאבון, מסיים לאכול עם השקיעה. החבר'ה מהגסטהאוס מתארגנים לקראת כדורעף חופים של סוף יום, מנדי מגלגל ג'וינטים לצופים. יותר מאוחר אצטרף אליהם, אחרי שאגמור לכתוב את השיר.

כבר חודשיים שאני לבד, היא עזבה מזמן את העיר, נסעה לדרום. וכשהיא עלתה לרכבת עמדתי על הרציף ונופפתי בידי לשלום עצוב עד שנעלמה באופק. ורק יומיים, איך אפשר לדעת משהו אחרי יומיים.
עכשיו לא רע לי, סולו בטיול של החיים, ואולי ניפגש בעתיד הקרוב, ואולי לא. ואולי היא האחת והיחידה, היה לנו כל כך טוב ביחד, כדאי להיפגש שוב כדי לגלות אם זה עוד רומן של חופש שלא סובל ממגבלות השגרה.

אבל הזכרונות שמכים בי עכשיו, בגסטהאוס על חוף הים, אומרים שאולי אפשר, שווה לנסות, והלוואי והיתה כאן עכשיו, הייתי מבקש ממנה לא ללכת. אל תלכי מכאן, לא לא, אל תלכי מכאן, יש לי רק אותך, יש לי רק אותך, יש לי רק אותך.

אני בא אלייך
אני בא אלייך
את יודעת שכן
מחכה לי שם
אל תלכי משם
אני בא אלייך
בטיסה ישירה
כי את צריכה אותי
ואני צריך אותך
אל תלכי משם

גם אני רוצה להיות כמו מאיר בנאי, לדבר מהלב לכולם, אבל זה אפילו לא קרוב. והשיר ממשיך להיכתב, ואני קורא אותו וחושב עליה, רגע לפני שייכנס למגירת שיכחת השירים שכתבתי.

('אל תלכי מכאן': http://youtu.be/Z-UYyX3p9Qs)
*
ינואר 2017,

מאיר בנאי נולד בחמישה ביולי, אני נולדתי בארבעה ביולי. מאיר בנאי נולד ביום רביעי, אני נולדתי ביום חמישי. מאיר בנאי לא יחגוג הקיץ את יום הולדתו, אני אהיה שם בשבילו.

כבר הוצאתי את הדיסק של הודו מהמחסן, עכשיו הוא בתוך המחשב, מנגן את השירים שלו שליוו אותי על פני שלוש יבשות. ויש עליו שריטה לא קטנה, בדיוק על 'מנגינת הנדודים', אבל אני אסתדר עם שריטה אחת של אופי על דיסק בן חמש עשרה עם שלושה עשורים, נסו למצוא אחת כזו על קובץ בספוטיפיי.

ורק שאלה אחת נותרה עלומה: למה הם הולכים כל כך צעירים?

אל תלכו מכאן.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: