אני זוכר את הגשר מעל האגם, ליד רחוב קטן בפראג, ואת הזוגות שהסתובבו בגשם וחיפשו מקום למנעול שלהם, בין אלפי המנעולים שתלויים בכל פינה. ותהיתי אם לאחר ההתפכחות שב מי מהם למקום ומסיר את המנעול, סוגר סופית את פינת האהבה שחלפה, רגע לפני שהבאה בתור מתחילה להתגלות, אם בכלל. הייתי שם לא פעם, ותמיד לקראת קיצה של אהבה, כמו המסע האחרון לפני הפינאלה נטולת ההדרן.
לא תלינו מנעולים על הגשר, לא האמנו בהם, ידענו שלא נחזור לכאן עוד לעולם. לא יהיה מי שיכניס את המפתח, ינתק את המנעול, ישליך אותו אל המים. יש תמונות, יש זיכרונות, מתישהו נפסיק להציץ בהם ברגעי בדידות, בסוף הדרך כבר לא נזדקק להם, אז בטח שמנעול על גשר במדינה רחוקה לא יצליח להזכיר לנו שפעם חשבנו אחרת.
*
אני זוכר את הגשר מעל הנהר, באמצע שדרה מרכזית בפריז, ותמיד כשאני חושב על פריז אני נזכר במופע הקולנוע של רוקי בקולנוע פריז שברחוב הירקון, והאורז והמים שהשלכנו באולם כי יש חוקים לסרט פולחן. הגענו לשם פעם בשבוע, בימי חמישי בחצות, חגגנו בכל פעם סופשבוע מחודש עם ריף-ראף, רוקי ודוקטור פרנקנפורטר ושרנו "דה ריבר וואס דיפ באט איי סוואם איט, ג'אנט".
הג'אנט שלי עמדה לצידי, הביטה על גדרות הגשר הפריזאי העטופות בלוחות עץ שמסתירים את אלפי המנעולים התלויים, כל כך הרבה מהם עד שיציבות המעקה עומדת בסכנה. אי אפשר לתלות מנעולים חדשים, רק שם, בקצה הגשר, במטר-על-מטר היחיד שנותר פנוי. ואנשים מעדיפים לרוב לחיות בשקט בצד ולשלוח ממנו סימני חיים למרכז, בעיקר כשאף אחד לא מסתכל, ואם כבר מגיעים לגשר אהבה בפריז חייבים למצוא מקום באמצעו למנעול, אחרת איך יידעו שהם אוהבים? מי מסתכל בכלל הצדה כשלא בחייו מדובר?
לא תלינו מנעול, בשביל מה זה טוב, סתם אמונה טפלה, לא מדובשה ולא מעוקצה. כדאי לערוך סקר בין כל האלפים, אולי עשרות האלפים, שתלו כאן מנעולים חרותי שמות זוגיים. אולי הם היו עשרים שנים ביחד, אולי שנה אחת, אולי נפגשו יומיים קודם לכן בהוסטל מקומי, התאהבו וקיוו שהמנעול יצליח להחליף את המרחק ואת הפער אחרי שחוזרים הביתה, איש איש לביתו, איש איש לעולמו.
*
בדרך לפארק עוברים על הגשר. לא באמצע העיר, לא בלב אתר תיירות, סתם גשר למכוניות שחוצה בין שכונות ברלינאיות ועובר מעל פסי רכבת. לכאן לא מגיעים זוגות מאוהבים, כאן הם גרים, אין להם מה לחפש ליד גשר נטול הילה בשכונה של אנשים רגילים.
מעקה המתכת המסורג ניצב על צדי הגשר, שלא יקפצו המשוגעים למטה. והם ריקים מתוכן, סתם מעקים, עוד מעט נגיע לפארק, רק נחצה את הגשר וזהו.
והנה שם, באמצע, בליטה.
מנעול.
ועוד אחד, ועוד אחד, ובסך הכול עשרה מנעולים בצד אחד וחמישה בצד השני, הכי רחוק שאפשר מפראג ומפריז אבל מי בכלל צריך אותן, את העדריות, את המנעולים שנתלים במקומות הכי צפויים ביקום, כי אם כולם עושים את זה אז כנראה שיש להם סיבה טובה.
אולי החליטו הזוגות של ברלין שאין להם צורך באישור בינלאומי לאהבה אולי הם לא רוצים להיות כמו כולם, אולי הכי טוב לתלות מנעול קרוב לבית, שיהיה קל להגיע אליו בימים קשים, להיזכר באנשים שהם היו פעם, האנשים שנעלו את אהבתם במנעול על הגשר.
ואולי אין להם כסף לכרטיס טיסה.
חומר טבעי 