שני סיבובים שמאלה

"הדרך ארוכה ומתפתלת

מן הסתם הוא נזכר בהופעה

השמיים קודרים עכשיו

מוציא בקבוק, לוקח לג…."

 

מתעורר בשש וחצי בבוקר, שולח יד כבדה לשידה, לחפש בעיניים עצומות את הסמארטפון שמנגן, לא מאמין שהרגע הזה הגיע.  לוחץ על הנודניק של השעון המעורר, שפעם היה מנדנד אחרי חמש דקות והיום אחרי עשר.  שונא אותו, שונא את הנודניק שיגיע אחריו, שונא את כל הנודניקים.

מנסה לראות משהו בחושך שממלא את החדר, לא מצליח, משפשף את העיניים, את הפנים.  הגוף כבד, המחשבה מעורפלת, הרוח מעל החומר.  מתמתח בלי חשק במיטה, מסיר את השמיכה מעל הגוף, לא רוצה להיפרד ממנה, מחזיר אותה אליו, מעליו, לא רוצה לקום, חייב לקום, למה לקום, ככה לקום, הרוח הפסידה לחומר.

מגשש את הדרך במסדרון האפל, נכנס למטבח החשוך, מדליק את האור, מסתנוור מהאור.  מדליק את הקומקום, תרתח כבר, כמה זמן, שותה כוס מים, כפית קפה בתוך הכוס, מוזג מים חמים לכוס, כפית סוכר, קצת חלב, חוזר למיטה, מתכסה.

קורא קצת עיתון, בודק קצת פייסבוק, מציץ בשעון, עוד עשרים דקות עד שאין ברירה, עד שחייבים לקום, מגרד עוד דקה, עוד אחת, עכשיו כבר אי אפשר, חייב, אין ברירה, לא יכול לאחר, אסור לאחר.

יוצא מהמיטה, נכנס למקלחת, מסובב את הברז, עומד מתחת לזרם, מים חמים… עוצם עיניים לרגע, פוקח, יוצא מהמקלחת, מתלבש, פותח את המקרר, מוציא ממנו שניצל ואורז מלפני יומיים, אורז הכל בקופסת פלסטיק עם מכסה כחול, שיהיה מה לאכול בצהריים.

נועל נעליים, לובש מעיל, עוזב את הבית, נועל את הדלת מאחור, שני סיבובים ימינה.

חולם על שני סיבובים שמאלה.

*

עובר על פני השכנים לשכונה, ואף אחד לא אומר שלום, כולם אפורים, כולם מכוסים מכף רגל ועד ראש, כולם ממהרים.  עוצר במאפיה, קונה כוס חד פעמית עם קפה פילטר שמשאיר טעם של משהו שרוף בפה, לפעמים מתפנק על קרואסון תעשייתי, תמיד בחלק השני של השבוע, לרוב לקראת סופו, סוכר וקלוריות ריקות של כמעט-סופשבוע, כמעט TGIF.

שיט, שכחתי לזרוק את הזבל.

מחר.

יושב ברכבת, מזל שבחר לגור כאן, ליד התחנה האחרונה, לפני שהקרונות מתמלאים באנשים אפורים שמכוסים מכף רגל ועד ראש ושממהרים לעבודה.  יושבים ועומדים, בוהים בסמארטפון, שקועים בספר, מנסים לנמנם, רק לא ליצור מגע, גם לא בטעות, אף אחד לא צריך חיוך, אור בעיניים, הסחות דעת מיותרות, לקראת עוד יום במשרד.

יורד בתחנה, מזהה פנים מוכרות מהעבודה, וכולם עם הפנים קדימה, בלי לפזול לימין ולשמאל, אולי יפגשו במקרה זוג עיניים, אולי ייאלצו לנהל סמול טוק מביך על כלום, ובוקר עכשיו, למי יש כוח לזה, משאירים את הצביעות לשעות העבודה הרשמיות, בין שמונה לחמש.

עוד חמש דקות עד למשרד, הולך לאט, בכל פעם קצת יותר, פותח את דלת הבניין, עולה במדרגות במקום במעלית, עוד דקה אחת של שקט, של תהיות, של "מה לעזאזל אני עושה כאן".  שולף את כרטיס העובד מהכיס, ממקום אותו אל מול העין האלקטרונית.  הדלת מצפצפת, אפשר להיכנס.

עוד יום.

הדלת נטרקת מאחור ברעש גדול.  העובדים מסתובבים, לראות מי נכנס, רואים שזה הוא, שבים למסכים, לסמארטפונים, קורא "בוקר טוב", לא מצפה לתגובה, התרגל.

מתיישב במקום הקבוע, מדליק את המחשב, שם משתמש, סיסמה, משרבט משהו על דף נייר.  עוד מעט פגישת צוות, ואין להם סבלנות לזה, היו מוותרים על זה, אבל אין ברירה, חייבים, ככה כתוב בלו"ז, בלי שאלות מיותרות, וגם הם משחקים את המשחק, מפגינים רצון ותשוקה בכאילו, מתלוננים, דורשים תשובות, גם אם הן לא חשובות, אז מכין משהו  לדבר עליו, שיישארו רגועים, שיפסיקו להטריד אותו, לפחות עד הצהריים.

ישיבה בעשר, ישיבה באחת עשרה, ישיבה בשתים עשרה, ראיון באחת, פגישה בשתיים, עשרים דקות לארוחת צהריים.  ריכולים על עובדים מאחורי הגב, ריכולים עליו מאחורי הגב, למלא דוחו"ת, לערוך שיחות, לדבר בטלפון.  לענות לכל המיילים, לכתוב משהו, לא חשוב מה, העיקר לענות, שלא יקומו הרשעים, ישלחו מייל לבוס, יתלוננו על האיטיות, על הגישה, על חוסר יכולת לעבוד בצוות, ואם יש תלונה אז יש בעיה, כך אמר פעם הבוס, כי מישהו חושב שאתה לא בסדר וזה מספיק רע, ולך תוכיח שאחותך נשואה באושר.  עשרים שנה.

פוגש במטבח את הנמסיס, ההוא שתמיד בקרבתו, שמחבב אותו, ששואל לדעתו, שמקלל אותו מאחורי גבו.  רוצה להיעלם ולא יכול, מתיישב מולו כי לא נעים, אסור להפגין רגשות בעבודה, כי את הרגשות משאירים בבית, כי מקום העבודה הוא לא הפורום המתאים להתמודד עם בעיות אישיות, כאן עובדים, כאן מחקים מערכות יחסים, כאן משחקים את המשחק.  מדברים על משהו מאוד לא חשוב בין נגיסות, מהנהנים המון בראש, ממהרים לסיים את האוכל, מביטים בתחינה לדלת הכניסה למטבח, אולי משם תבוא ישועה.

היא נכנסת פנימה, מצטרפת לשולחן.  תמיד היא בוכה, לפעמים גם בלי סיבה, נשברת ושונאת את כולם פעם בשבוע, חוזרת לעצמה פעם בשבוע.  לא נעים כאן, היא מתלוננת, החלונות פתוחים/החלונות סגורים/החלונות מלוכלכים/הקפה לא טעים/אין קפה/למה אין מכונת קפה/למה אין מכונת קפה טובה יותר/למה לא נותנים לנו ארבעים דקות לאכול/למה לא נותנים לנו אוכל/למה אין בננות/למה רק בננות/למה שוב סנדוויצ'ים עם גבינה צהובה/למה אין סנדוויצ'ים עם גבינה צהובה/למה לא נתת לי העלאה במשכורת/למה רק עשרה אחוז העלאה במשכורת/למה אתה מקדם אותו ולא אותי/למה אתה מקדם אותי.

חוזר לשולחן, לוחץ על המקלדת, מעיר את המחשב, שם משתמש, סיסמה.

לעדכן את הרשימות, לעדכן את הטפסים, לעדכן את כח אדם, לעדכן את המנהל, שיוכל לעדכן את המנהלת שלו, שתוכל לעדכן את הווייס פרזידנט שלה, שתוכל לעדכן את המנכ"ל, שיוכל לדבר אלינו פעם בחודש מתוך קובץ וידאו, הוא וכל הווייס פרזידנטס שעומדים על במה, שמחליפים שקופיות עם גרפים בלחיצת כפתור, שמספרים על רווחים עצומים, על עובדים נהדרים, על הרווחים העצומים יותר שבדרך, על הצורך להצטמצם בעובדים נהדרים כדי להשיג רווחים עצומים עוד יותר.  יושב מול התמונה שמרצדת מהמקרן בחדר הישיבות, דוחף שברי גפרורים וירטואליים אל בין העפעפיים, שלא ייעצמו העיניים, זזים באי נוחות על הכיסא, שלא יירדמו. לא מחזיק מעמד, מאבדת ריכוז, הצוואר מתעייף, מאבד אחיזה, הראש נע לאט לכיוון הכתף, נופל וקם, נופל וקם.  ורק הבוס, היחיד שיושב בפגישה עם לפטופ פתוח, מרוכז במסך הקטן שמולו, בטח גולש באינטרנט.

חמש בערב, סוף היום.  העט צונח מהיד, כולם קמים ועוזבים. סוף סוף, אחרי תשע שעות, קצת שקט, אפשר לעבוד.

חמש וחצי בערב, אי אפשר לעבוד, יותר מדי שעות במשרד, המוח ריק, ויש עוד קניות בסופר, וצריך ללכת לדואר, ולבקר את הילדה, ולהביא את המסמך שאמא שלה ביקשה, וחדר כושר, ופייסבוק, וטוויטר, וחולצה חדשה, שיהיה משהו יפה ללבוש במשרד.

פרצופים אפורים ברחוב שמתים להגיע הביתה, סמול טוק בין עובדים בדרך הביתה. עולה על הרכבת, כבר לא נהנה מפריבילגיות, עומד בין כולם, כמו כולם, סופר את הדקות עד שאגיע לתחנה.  מסיים את כל המטלות של פוסט יום העבודה, עולה במדרגות, מתקרב לדלת הכניסה, מתרגש לקראת הרגע, כל היום חלמתי עליו.

שני סיבובים שמאלה.

מכוון את השעון לשש וחצי בבוקר, מניח אותו על השידה, ליד המיטה.  מדליק את הטלויזיה, סיפרו לי בעבודה על סדרה מדליקה, המון פרקים.  אפשר לצפות בה, לבהות בה, להתמכר אליה, להתמכר לשיכחה, להתרגל לשיכחה, לשכוח מהאמונה שנבלה, מהדכאון שמסרב לגווע.

להיזכר בשתים עשרה בלילה, כשהרחובות מתחילים להירדם, כשהשקט עוטף את השכונה, כשהאנרגיות הכבולות פורצות את החומות, ממלאות את הגוף, מגרדות את השחקים – שצריך ללכת לישון כי מחר יום עבודה.

להסתובב במיטה, מצד לצד, מצד לצד, לקרוא כדי להירדם, לבהות בפרק של 'חברים' כדי להירדם…

להתעורר פתאום, בלי סיבה, להציץ בשעון.

ארבע וחצי בבוקר, ער לגמרי, איך יירדם עכשיו.

מצד לצד… מצד לצד…

עוד שעתיים והכל מתחיל מחדש, ואריק איינשטיין ישיר, והוא ילחץ על הנודניק.

שונא את הנודניק.

*

וככה עובר הזמן,  אביב וקיץ, וסתיו וחורף

פריחות ושלכות, וכל עונה כל-כך מתאימה לחיות בה.

כאילו הכין לך מישהו ציור רקע נהדר לאושר שלך,

ועכשיו רק קום והיה מאושר. 

אבל אתה עומד מאובן, לא עושה כלום, שקוע

בצער שלך, דוחה הכל למחר, ובינתיים הזמן עובר

ואתה יודע שאתה מחמיץ.

ועם תחושה מרה של בזבוז וחרטה אתה עומד ומסתכל

ומסתכל ומסתכל

ולא עושה כלום

(חנוך לוין, 'יעקובי ולידנטל') 

מלחמת אדם בחורף

חורף לא מביע חיבה, לא מתחשב.

חורף לא מלטף את הפנים, מכה בהם.

חורף דורש שאחבק אותו, רוצה לשלוט, רוצה אותי כנוע.

חורף לא אוהב אור, אז תמיד חשוך כשאנו יחד.

חורף עוקב אחריי, מנסה להיכנס אל ביתי, נשאר בחוץ, בחדר המדרגות.

אי אפשר לנהל ככה מערכת יחסים, אמר לי פעם חורף, יותר מדי אהבה בבית שלך, קשה לי עם זה.  ותמיד כשחורף מתלונן אני מסובב את הכפתור של הרדיאטור וממלא את החדר בעוד אהבה.

HOREF

*

לא אוהב את חורף, לא מבקש ממנו להישאר, רוצה שיילך, יודע שאין סיכוי, הוא כאן כדי להישאר.  והוא יודע שאני יודע שהוא לא יילך, אז הוא אפילו לא מנסה לשכנע.

חורף אוהב מגע חפוז – בדרך לעבודה, בדרך הביתה, בדרך לאן שהוא מאיפה שהוא.  ורק בסופי שבוע, כשאני יושב ביציע של אצטדיון כדורגל, הוא מרשה לעצמו קצת יותר – לחדור פנימה, להתגנב דרך סיבי המעיל העבה, לפלס מעבר בין חוטי הצעיף המלופף, עוד סנטימטר רבוע, עוד אחד.

וכשהוא עמוק בתוכי זה מאוחר מדי, אי אפשר להיפרד, אז אני נוקש שיניים ביציע וחושב מחשבות חמות – על קפה רותח שאף פעם לא מתקרר, בתוך ספל שלא ניתן לאחוז מרוב חום, שמועבר מיד שמאל ליד ימין, שנלגם לאט לאט, ששורף את קצה הלשון בדרכו פנימה. כמו גלולה לשיכוך כאבים, כמו תרופה להקלת החורף, שמזכירה לו שהוא בתוכי רק מפני שאין ברירה, רק מפני שאני בחוץ, רק מפני שפלשתי לטריטוריה שלו.

*

תמיד אחרי שיבה מטיול או מנסיעה ארוכה הוא ממתין לי בבית, יושב על הספה, שוכב על המיטה, בכל מקום.  "שלום רב שובך", הוא צועק בלחש, "בוא, תצטרף, נחמד כאן לידי".  ותמיד אני מתעלם ממנו – מחזיר את התקעים לשקעים, מדליק את הקומקום, ניגש לרדיאטור, מסובב את הכפתור עד הסוף, עד שאי אפשר יותר.  "הלילה אתה שלי", הוא קם מהספה ולוחש באוזני, "שלי…".  זה מכבר השתלט חורף על השמיכה העבה, ועכשיו הוא והיא מכסים אותי, והוא נהנה מעוד כמה רגעים של עונג, של מגע קרוב.

חורף יודע שתיכף זה יסתיים, שעכשיו הוא בטריטוריה זרה, שעוד מעט יאבד מכוחותיו, עת ישתלט חום על הגוף, יעטוף אותו, יכבוש אותו.  והוא מנסה לשפר אחיזה, ודוחף את  עצמו מבעד לחרכים הדקים שנותרו בין שמיכה לעור.  ואחרי שגם הם נאטמים הוא מתייאש, מוותר, חוזר לרחף באוויר, מעל המיטה, ממלא ביישותו את המסדרון הריק מאדם.

חורף יודע שהסוף קרוב, שבסוף חום ינצח, ידיח אותו מכס הרודן. אז הוא מפסיק לנסות, מוותר, עוזב את הבית, מחפש קורבן אחר.  בטח אמצא חסר בית בסביבה, הוא חושב לעצמו, נראה אותו מתגבר עליי, מנצח אותי, בטריטוריה שלי.

*

איך אתה חי עם חורף, שואלים אותי אנשים שלא, איך אפשר להעביר חודשים שלמים בלי שמש, בלי אור שחושף את הגוף, איך אפשר להתרגל לחורף.

לא צריך להתרגל לחורף, מספיק להתרגל לחיות לצדו.  חודש, חודשיים, שלושה – בסוף חורף יפסיד, בסוף אני אנצח.

***

ערן לוי

ברלין

 

 

 

מרכוס חולה אהבה

מרכוס אוהב נקניקיות עם חרדל, הרבה חרדל. אין אצלו דבר כזה יותר מדי חרדל. הוא אוהב חרדל עם קציצות, עם שניצלים, עם סלמי. אפילו עם גבינה לבנה, אם במקרה הוא חולה ולא מתחשק לו בשר. אבל יותר מכל הוא משתגע על הנקניקיות של יום המשחק, שנשלפות מפלטת גריל שמנונית, מונחות בלחמניות ביס יבשות ומוצפות בחרדל זול של דוכני מזון במחירים מופקעים.

שניים וחצי יורו לנקניקיה ותמיד הוא קונה שתיים, מערסל אותן בחרדל וגורס לתוכו בתוך שתי דקות – דקה לכל נקניקיה. ואז חולפות עוד חמש והוא מרגיש מוכן ומרופד, חוזר לדוכן, שולף חמישה יורו מהארנק עם הסמל של הרטה, מקבל שני בקבוקי בירה קרים, חולץ את הפקקים עם מצית בצבעי כחול ולבן, מגיש לי בקבוק אחד.  “להַאיים", הוא קורא בקול בעברית במבטא גרמני, "להַאיֶי הרטה".

***

כל כך מוקדם, כל כך קר, כל כך שבת בבוקר, אבל צריך לקום ולהתלבש, בעוד שעה יתחיל הקורס. היא לא תוותר לי, היא רוצה אותי שם, לידה, בחדר הלידה, ואני יודע שבשל הנסיבות יידחו בקשות על הסף. וזו הבת שלי שם בפנים, ואני מתגעגע אליה, אל הילדה שאף פעם לא הכרתי, אז אני יוצא מהמיטה, מוכן בזמן, ממתין לה.

נפגשנו בקורס הכנה ללידה. הוא לא רצה להיות שם, בדיוק כמוני. שנינו פנטזנו בלחש על אחות במדים לבנים שקוראת לנו להיכנס פנימה ומוסרת לנו תינוקות בני יומם עטופים בחיתול זעיר, תינוקות קומפלט, בלי לראות ולשמוע את כל העסק. ישבנו ברגליים משוכלות על מזרנים דקים באולם התעמלות, בינות לזוגות מכניים שמשננים בקפידה את נאום המדריכה ומותחים חיוכים מנומסים על פנים קפואות, ושמחנו שאנחנו לא כאלה. אחר כך, בהפסקה, גילינו ששנינו אוהדים של הרטה. אני חדש, שנה בברלין ושני משחקים, והוא וותיק, כבר שלושים שנה.

ותמיד אהב אותה, כמה שרק אפשר.

והוא הדביק אותי באהבה שלו, באהבה היחידה בה היה מוכן לחלוק, ומשך אותי איתו לאצטדיון.  פעם בחודשיים, פעם בחודש, פעמיים בחודש, כל סופשבוע שני, מנוי שנתי, ביציע המרכזי עם החבר'ה הקבועים שלו. ישבנו שם בחורף, במינוס שתים עשרה מעלות, ונצמדנו אחד לשני כשרק כף היד מעזה מדי פעם לצאת לכפור, לשלוף סיגריה מהקופסה, להדליק אותה… לשאוף עשן, לספוג לגוף מעט מחום הפילטר המתקתק שמתפזר על השפתיים, לקוות שזה יזכיר לנו מה יש לנו לעשות כאן, בקור הזה.

אתה משוגע, היא היתה אומרת לי, מי יוצא מהבית במזג אוויר שכזה, ועוד בשביל ה-Stupid Football שלך.  ותמיד חייכתי אליה, והסכמתי איתה, רק שתעזוב אותי בשקט, את הסטופיד שמקפיד בדיוק גרמני על זמני משחקים, שמאמין שזה מעניין יותר מסדנאות עיצוב רהיטים באוסלו או כל דבר אחר שכרגע לא מעניין אותו.  ובדרך החוצה מהבית אמרתי לה תמיד שהיא צודקת, כמו שאבא שלי אמר לי תמיד כשנמאס לו להמשיך להתווכח, ובאצטדיון פגשתי ארבעים אלף משוגעים ומרכוס אחד, עם שני פרומיל בדם מהבוקר.

***

אשתו של מרכוס תיעבה כדורגל, ובעיקר נרתעה מהסירחון של הבירות שנדף ממנו כשחזר הביתה. היא ניסתה לשכנע אותו להפסיק, לקחת פסק זמן – גם היא רוצה לעשות משהו בסופי שבוע, בחיים – לפני שהבינה כי מעולם לא היתה חשובה לו יותר מהרטה. ורק לעתים רחוקות, כשאיימה לעזוב, היה מתקשר אלי, שואל אם יש לי חבר שמעוניין בכרטיס חינם למשחק, שיעצור אצלו בבית לאסוף את המנוי. אחר כך, כשהבין שאין לה באמת לאן לעזוב, הפסיק לחלק מתנות.

הם היו יכולים לחגוג עשרים שנות זוגיות בתחילת השנה, אבל כבר אין להם חשק לשבת ביחד על ספה בסלון. הם לא הסכימו לוותר על דבר, בסוף הם ויתרו האחת על השני. ובסוף השנה הם עברו לפנטהאוז הענק שבנו בקומה החמישית, מאתיים ארבעים מ"ר, וסופסוף הפסיקו להיפגש.

הכל רע, כמו תמיד, היה אומר בחיוך מר ביציע. מדברים על מה שצריך, כמו שצריך, בעיקר בעניינים שקשורים לילד. הוא מרגיש, בטח שהוא מרגיש. כבר לא תינוק, מסיים כיתה א', מבין דבר או שניים, יודע שאמא ואבא לא סובלים אחד את השנייה. הוא בוכה הרבה, הילד, לא מבין למה זה צריך להיות ככה שאמא ואבא לא אוהבים. ולפעמים הוא שואל את אבא למה הוא ואמא כבר לא אוהבים, ומספר שכשיהיה גדול יבנה מכונת אהבה והוא יכניס אותם פנימה וילחץ על הכפתור, ואמא ואבא יאהבו שוב, כמו פעם.

הוא לא רצה להשתתף במחנה הכדורגל של הרטה, אבל אבא שלו, שחלם על ילד המגשים חלומות שפג תוקפם, רשם אותו למחנה בלי לשאול שאלות מיותרות. וביום פתיחת המחנה לקח חופש מהעבודה, הסיע את הילד למתחם האימונים, עמד מאחורי השער המזרחי והביט בבנו נופל על הדשא, פעם אחר פעם, ואחר כך בוכה מכאבים וצועק לאבא שאין לו חשק לרוץ, שהוא רוצה הביתה. ובמכונית, בדרך הביתה, הוא אמר "אבא, אל תיקח אותי לשם יותר! אני שונא כדורגל!”, מרכוס החסיר פעימה, סירב להאמין.

“למה אתה אוהב כדורגל יותר מאשר את אמא, אבא? למה?”

***

"נפלת טוב, כל כך טוב", אמר לי מרכוס ב-2009. זו לא הרטה שהכיר – חלשה, פריכה, תבוסתנית.  זו לא הרטה שהכיר – רצה לאליפות, מנצחת את לברקוזן, את באיירן, מקום ראשון בליגה, כמעט ליגת האלופות.

ב-2010  זה הרגיש לו מוכר הרבה יותר, ואני לא הבנתי איך זה יכול לקרות. איך עולם מושלם נחרב במחי עונה אחת.  איך ריצה לאליפות ב-2009 הופכת לירידת ליגה ב-2010.  אני – מכביסט מילדות, שישב ביציע כשבני טבק ניצח בימק"א, כשאבי כהן שלח וולה לרשת של בז'רנו בדרבי, כשמכבי היתה שֶם שתמיד נשמע חביב, שאף פעם לא הבין איזה אינטרס יש לאנשים להיות אוהדים של קבוצות חלשות – ישבתי ביציע מוקף באלפים שלא הפסיקו לקלל, לנער את הראש מצד לצד, להשלים עם גורלם רק מפני שבחיים יש דברים שלא מחליפים. ולרגע לא להישבע לא להגיע יותר לכאן, להמשיך להיות שם כשהפיאסקו הבא יקרה.

אחרי הירידה הגיעה עלייה, תוך עונה, מהמקום הראשון. זה לא המקום של הרטה, היא יותר מדי טובה בשביל הליגה הזו.  ושוב ירידה, ושוב מקום ראשון. 'באיירן מינכן של הליגה השנייה' כינו אותה וקבוצות הגיעו לברלין כדי לגרד נקודה, החנו אוטובוס ברחבה ועשו בונקר, ואיכשהו זה הסתיים בניצחונות, אחד אחרי השני. אלא שההיבריס אכל אותם מבפנים, חיסל את הביטחון העצמי שטיפס בגאווה על הגב של בוכום ומינכן 1860 והפך לסבל הבונדסליגה, כולם על הגב של הרטה.

מרכוס תמיד ידע עם מי יש לו עסק והוא מעולם לא בא בטענות לאף אחד. לא למנג'ר שעושה שטויות, לא לשחקן שעושה טובה, לא לחבר'ה ביציע שהחליטו לוותר. ככה זה עם ד.נ.א, נולדים איתו. טאבולה ראסה היה מזמן. הוא יודע בדיוק מה שווה ה'אלטה דאמה' – הגברת הזקנה שלו, ועכשיו היא זקנה מדי מכדי להשתנות. ובכל שבת שניה הוא ממשיך להגיע לאולימפיה שטדיון ולקוות לטוב, בלי ציפיות רבות מדי. תיירי כדורגל עולים על מטוס ונוחתים במינכן, בדורטמונד, בקלן. בברלין זול יותר וקל יותר, ונעים הרבה יותר, אבל  כדורגל סיזיפי אינו פרומו מוצלח.

***

היום בו נפטר אביה אמור היה להיות היום של מרכוס. הנה, עוד משחק אחד והרטה חוזרת לבונדסליגה.  הוא התכונן לקראתו כל היום, לא עצם עין בליל שבת ורב איתה על המיקום של החלב במקרר כי זה מה שחשוב כשלא נשאר דבר. היא ניגשה אליו רק עוד פעם אחת בלילה, לבקש ממנו פרח או שניים, לשכוח מהכל עד מחר בבוקר, והוא רצה בדיוק את אותו הדבר – שתעזוב אותו בשקט, אז הוא נתן לה, ושאף בגפו.

בבוקר הגיע הטלפון והיא רצה בדמעות לאמא, להיות איתה. לבוא איתך? שאל אותה. היא נעלבה מעצם השאלה ולא ענתה, ועזבה את הבית בסערה בלי להביט לאחור.  אחר כך, קצת לפני שיצא מהבית, הוא התקשר אליה, אבל היא לא ענתה לטלפון ואמא שלה הודיעה לו בקרירות שהיא לא רוצה לדבר איתו יותר ומצידה שימות.  והוא נשאר על הקו והקשיב, ולא ירד ממנו עד שניתקה, ואז הוא חבש את הכובע של הרטה, הדליק סיגריה ויצא לרחוב.

הוא לא חשב עליה לרגע ברכבת, באצטדיון, במקום הקבוע שלו ביציע. היא מזמן לא אוהבת אותו, כדורגל הוא גם התירוץ שלה. והרטה, שפעם היתה אהבת חייו הפכה לבריחה מחייו, כי לא היה בו את האומץ לשנות אחרי עשרים שנה, אז הוא למד להתמודד, לחיות בסביבתה. אבל כאן באצטדיון לא צועקים עליו ולא מורים לו להפסיק לשתות כי "הגזמת!”, והמשחק ייפתח בזמן ויסתיים אחרי תשעים דקות,  ואת זה איש לא יוכל לשנות.

***

ככה זה היה גם אצלי, אני מספר לו, אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר, ורק אחרי שהפרדנו כוחות הבנתי שזה לא הכדורגל, זה אנחנו.

"אני יודע", ממצמץ מרכוס בעיניים כבדות, "יום אחד אדע מה לעשות, כנראה שבדיוק כמוך".

די מרכוס, אתה לא מבטל את המנוי.

"נראה לך?! הנה הבירה שלך, שתוק ושתה. להאיים!”

לחיי הרטה.

DESK

תל אביב – מונטריאול – ברלין: טקס הפתיחה, משחקי המכביה האירופית 2015

קוראים לה נלי, קנדית מלידה ומרוקאית בדם.  ההורים שלה היגרו למונטריאול, בחרו לקבוע את מרכז חייהם בעיר שמתכסה בשלג באוקטובר ויורדת אל מתחת למינוס שלושים באופן די קבוע.  וקשה לה עם מזג האוויר בחורף, אז היא מתנחמת ביולי-אוגוסט, עם 23-24 מעלות ויופי שרק קיץ של מדינה חורפית מסוגל להעניק.

היא צוחקת כשאני קובע ש"בטח אין הבדל בין מינוס עשרים למינוס שלושים".  נסה לחיות כך כמה ימים ברצף, לא רק יום אחד פעם בשנתיים.  אתם מפונקים בגרמניה, אין לכם מושג, גם בעלי חשב שהוא יודע על מה הוא מדבר, שמי שגדל במינכן יודע מה זה חורף.

היא הגיעה לברלין כדי ללוות את הבן שלה, שוער נבחרת הנוער של גרמניה.  קנדה לא שלחה נבחרת כדורגל, גרמניה כן, ולאבא שלו יש דרכון גרמני, אז הוא בפנים.  הוא משחק בנערים של מונטריאול אימפקט, שהפך למועדון מוכר הרבה יותר בעולם בזכות הצטרפותו של דידיה דרוגבה.  אחרי שיסתיים מצעד המשלחות הוא יגיע ליציע, להגיד שלום לאבא ואמא.  הילד.

*

tor

עשר דקות לפתיחה ובחוץ ממתינים מאות אנשים בתורים ארוכים.  שוטרים בכל פינה, מפגינים נוכחות, חוסמים את הכבישים המובילים לאתר.  עברית וכיפות והמון שמות יהודיים על התעודות המזהות.  בטח זה בגלל הבדיקות הקפדניות, אומר מרטין, אני מתאר לעצמי שככה זה בהתכנסויות של יהודים.  חצי שעה מאוחר יותר גם מרטין יודה שבמשחקים של הרטה הבדיקה הבטחונית רצינית הרבה יותר, ושאם למרות קפדנותה מצליחים האוהדים להכניס חזיזים ליציע המזרחי הוא לא רוצה לתאר לעצמו מה אפשר להכניס כאן פנימה.

לא היו לי ציפיות גבוהות מדי מטקס הפתיחה של המכביה האירופית.  גם לא ממזג האוויר.  בבוקר ירד גשם בלי הפסקה, אחר כך הוא ירד לפרקים, וקצת לפני שיצאתי מהבית מצאתי את עצמי עומד מול החלון, מביט בטיפות הגשם שלא מפסיקות לזלוג עליו ומבקש מכל הלב שיחדול.  זה עבד, הוא חדל, אז לבשתי מעיל בסוף יולי ויצאתי לדרך.

*

waldbuehne

ה'ואלד בוּנֶה' (Waldbühne, במת היער) הוא אמפיתאטרון שבנייתו הסתיימה ב-1936.  במקור נבנה האמפיתאטרון כ'תינגשפיל' (Thingspiel), מעין תאטרון רב-תחומי שהיה פופולרי בתקופת השלטון הנאצי לפני המלחמה.  40 תינגשפילים נבנו בגרמניה בין השנים 1933-1939.

בתינגשפיל נאסף קהל רב שהגיע לפגישות תעמולה על טהרת הפולקיזם, זרם לאומני-רומנטי ששם את הדגש על פולקלור העם וראייתו כגוף אחד, ושהיה לאידאולוגיה מרכזית בהתפתחות הנאציזם.  אדולף היטלר כתב בספרו 'מיין קאמפף': "הרעיונות המרכזיים של התנועה הלאומית-סוציאליסטית הם פולקיסטים, והרעיונות המרכזיים של הפולקיזם הם לאומיים-סוציאליסטיים".

בעוד כמה דקות יעלה על במת ה'ואלד בונה' עאדל טאוויל, זמר גרמני ממוצא טוניסאי-מצרי.  יחד איתו ישיר מתיסיהו.  נשיא גרמניה יואכים גאוק יתקבל במחיאות כפיים ויפתח את משחקי המכביה האירופיים בנאום מרגש על עבר שלא יחזור ועל נצחון גדול בדמות אלפי יהודים שיושבים ביציע ומקבלים את פניהן של משלחות משלושים ושבע מדינות.  וכולם יזכירו בנאומיהם את האצטדיון האולימפי, שנמצא בצד השני של היער, ממש מאחורי הבמה הגדולה, ואת הנסיון שנעשה כאן פעם, לרתום את הספורט על מנת לקבע בדעת הקהל העולמית אמות מידה גזעניות.

סם סטולר ומרטי גליקמן, שני היהודים היחידים במשלחת ארה"ב לאולימפיאדת ברלין, נפסלו מלהשתתף בגמר ריצת 4X100 בבוקר יום התחרות.  הטענות הופנו לראש המשלחת האמריקאית שלכאורה ביקש למנוע למנוע מבוכה מהיטלר בשל זכיית יהודים במדליות זהב, כשהנצחון המוקדם של ג'סי אוונס תרם את חלקו להחלטה.  הערב עמדה ננסי, ביתו של מרטי גליקמן, על הבמה בברלין, לבושה בבגדים הייצוגיים של אביה ב-1936, והדליקה את לפיד משחקי המכביה האירופית ה-14.

Nancy

כמה שאני ציני לפעמים, אפילו סרקסטי, ואחרי עשר שנים החיים בברלין נוחים כל כך – בלי ענייני דת ומדינה, בלי חתונות ברבנות ועם אוטובוסים בשבתות, והמחשבה היהודית נדחקת בנקל אל הצד המרוחק של החיים, אל הצקצוק הבלתי מתפשר אחרי עוד כתבה על סטטוס קוו בשבתות. ואז פוגשים אלפי יהודים במקום אחד, וכולם הגיעו לכאן למטרה אחת בלבד – לחגוג את יהדותם.  ואין כמו קצת סיפורי שואה כדי לתבל יהדות בכל מקום, בעיקר בעיר בה נוסד ב-1898 אחד מארגוני 'מכבי' הגדולים באירופה – בר כוכבא ברלין, בעיר בה הפכה אולימפיאדה לחגיגת עליונות גזעית, אבל דווקא היום, דווקא עכשיו, דווקא עם הקונוטציות שלא מצליחות להתחמק מהמציאות, הכל מקבל משמעות אחרת, אמיתית.  ניסו להשמיד אותנו, יש הוכחות.  לא הצליחו, עובדה – היציעים מלאים.  יאללה, בואו נחגוג, אנחנו בברלין.

*

נלי מתרגשת, מאוד מתרגשת, והיא מזילה דמעה.  היא לא בוכה, גם לא עצובה, מאוד גאה.  והיא מחבקת את בתה, ילדה קנדית-מרוקאית-גרמניה עם תלתלים של חיים משה, ושרה בקול את 'התקווה'.  בעלה יושב שורה אחת למטה, עם אמא שלו, ייקית ממינכן שעלתה לארץ, חזרה לגרמניה עם ילד בן ארבע שאחרי 21 שנה בבוואריה חזר לארץ, חי ועבד בחיפה, הכיר קנדית שהגיעה לביקור ועבר למונטריאול.  ונלי שואלת אותי לפשר מסלול החיים שהביא אותי לברלין. ואני מספר בפעם האלף, ומגלה בפעם המאה שכל הסיפור מקבל משמעות שונה לגמרי בשיחה בין יהודים.

הטקס הארוך נמשך, מרטין קצת משועמם, לא מצליח להתחבר לעניין.  שלושים ושבע המשלחות יורדות למטה, במורד המדרגות התלולות, עוברות מול הבמה ותופסות באיטיות את מקומותיהן ביציע.  דגלי המדינות זורחים על מסך הענק שמאחורי הבמה, הספורטאים רוקדים מולם, קופצים כאילו אין מחר, וכל היציעים מריעים לכל המשלחות, והכי חזק לישראל, אנגליה, ארצות הברית וגרמניה.

symbols

הנה הבן שלי, היא קופצת, השוער של נערי גרמניה, חמוד.  היא מנשקת אותו, הוא מנסה להתחמק, לא בעניין, גם לא חיבוק מאבא שלו.  אמא מתעקשת, תמונה עכשיו.  הבת מכוונת את האייפון, הבן אומר לה שתמתין רגע, שולח יד אל תוך החולצה, שולף משם תליון 'חי'.  עכשיו, הוא אומר לה, צלמי עכשיו.  נלי מספרת לנו על התמונה עם איקר קסיאס, החתימה שלו על כפפות השוער של הילד, על איך היא הפכה לאוהדת פורטו.  לא מתנהגים ככה לשחקן נשמה שכזה, מתה עליו.  את בעניין של כדורגל, אני אומר.  אין כמו כדורגל, ספק קובעת ספק תמהה על עצם השאלה, מתה על כדורגל.

אז מה דעתך על רוב פרנד?

מי זה רוב פרנד?

שחקן נבחרת קנדה.

אה, אני לא בעניין של כדורגל קנדי.

הוא שיחק בגרמניה.

אני לא מכירה את השחקנים של באיירן.

(אז באיירן עדיין פופולרית יותר מהרטה)

*

טקס כמו שצריך, עם נאום אחד ארוך מדי בלבד, עם אזכורי העבר בטעם טוב, עם גאווה שמוצאת מקום בלב ומחברת את כל האנשים ממדינות שונות שיושבים עכשיו ביציעים.

יש דברים שמובנים מאליהם בארץ, אמר לי פעם דוד שעזב לפני ארבעים שנה, שמתגורר בין עשרות אלפי ישראלים בעיר אמריקאית וכבר מזמן לא חי חיים של ישראלים.  הכל כאן נוח, תמיד, הרבה יותר, גם ב-1975 זה היה ככה, ברלין לא המציאה שום דבר, בטח לא את מעדני החלב הזולים.

ולא צריך יותר משבועיים-שלושה בשנה כשמגיעים לבקר את המשפחה, המשיך הדוד, אבל גם לא פחות, כי אחרת אפשר לסגור את הבסטה.  ולילדים יש שמות ישראלים, גם אם עברית כבר מזמן אינה שפת אם.  אבל יש דברים שרק יהודים מבינים, הוא תמיד אומר, והיום אני מבין הרבה יותר

ונלי, אישה קנדית עם הורים מרוקאים, עם אזרחות ישראלית בפוטנציה ועם דלות באוצר מלים עברי, מכירה את כל השטיקים שאני מכיר, את המלים בעברית שלפעמים אין להן תרגום באנגלית, ומרגישה קרוב יותר לכל האנשים שמקיפים אותה, אותנו, רק מפני שכולנו יהודים.

Shalom

*

יגאל רביד בוחן את קסמיו על האישה שמנחה איתו את הערב.  היא שואלת אותו אם הוא מוכן, הוא עונה "בשבילך אני תמיד מוכן".  ומרטין לא מבין איך הוא אומר דבר כזה, בפורום שכזה, ואני מסביר לו שיש דברים שלא כולם אמורים להבין.  אחר כך עולה גלי עטרי לשיר את "הללויה", ומפתיע שאנשי היציעים מכירים את מילות השיר, שרים יחד איתה.  את "ויוה" של דנה גם מרטין מכיר, וכשהיא על הבמה היא כולה שלה והוא שמח הרבה יותר.  וגם את הגולדן בוי הוא מכיר, ראה את האירוויזיון האחרון. שיר טוב היה לו, הוא אומר, אחלה קצב.

ועכשיו כולם רוקדים, הקשישים מאנגליה והזוג ממקסיקו, החבורה הרעשנית מארה"ב והנציג היחיד של המשלחת הגאורגית.  וגם אחרי שלוש שעות של טקס אף אחד לא רוצה לקום.  בסוף, אחרי הזיקוקים והפרידה מהצופים, קמים כולם ממושביהם ומכתתים רגליהם בדרך הארוכה למעלה, ליציאה.  מדברים עם הסייפת האוקראינית שתתחרה ביום חמישי, עם השחיין הספרדי שלא מבין מילה באנגלית, עם הילד של נלי שמת כבר שיגיע מחר, כשיעלה לשחק עם נבחרת גרמניה, ועם האבא שקונה לילדים שלו חולצות עם הדפסים בעברית.  ורק אז, אחרי עשרות לחיצות יד, חיבוקי פרידה וכרטיסי ביקור, אנחנו עוזבים, הולכים לאורך הפארק עד לתחנת הרכבת, נוסעים הביתה.

*

המשלחת הבלארוסית יושבת בקרון, כולם צעירים, עייפים, נחתו בצהריים בברלין, לא נחו לרגע.  אחר כך גם הם עוזבים את הקרון, משאירים אותי לבד עם החבר'ה הרגילים, היומיומיים, של העיר.  הייתי ביקום אחר למשך ארבע שעות, יקום עם אנשים שמכירים אותי ושאני מכיר אותם, גם אם לא נפגשנו לפני כן מעולם.  היה קסם באוויר, והקסם מרחף מעליי, כל הדרך הביתה.

לא הגעתי לכאן בגלל המחירים, גם לא בגלל החיים הקשים שהשארתי מאחור.  היה אחלה, בלי צחוק.  רציתי אהבה, עקבתי אחריה עד לברלין, התפכחתי ונשארתי כי יש כאן חיים לא רעים, גם אם פה ושם טועים.  אבל היום, יותר מתמיד, אני מעוניין לדעת מי אני, ולהיות בטוח שהיא תדע גם כן.  והיא יודעת, בטח שהיא יודעת, אחרת לא היינו כאן, ביחד, בברלין.

!Maccabi Chai

בברכה, דסטין הופמן

יושי אהב את אמא שלו, אהב בלי סוף, גם אחרי שהלכה. היה לו קעקוע ענק שעשה אחרי שהלכה, מלא באהבה, שבכל יום הזכיר לו אותה, בכל רגע מחדש, גם אם לרגע לא הבין איך יכול אדם להיעלם סתם ככה, פתאום, בלי להודיע.

כולם ידעו שזה בדרך, שזה יקרה, אבל עוד יום, עוד אחד, והיא עדיין כאן איתם, אז אולי לא. חוץ מזה אי אפשר לראות באופק חיים בלעדיה, וכבר מזמן היא לא טובה ולא רעה, רק שוכבת בשקט, אבל היא שם, וזה מספיק.

הוא לא הצליח להאמין שהיא איננה, איך פתאום באמצע החיים לוקחים את הרגליים והולכים, נעלמים, משאירים את כולם עם פה פעור, אחר כך עם דמעות, בסוף עם השלמה.

ביום הראשון הגיע דסטין לביקור, שאל אם צריך משהו, ויושי אמר שלא, הכל בסדר, בעוד שבוע אחזור לעבודה. לא צריך, לחץ דסטין, אל תדאג, העוזרת תבשל השבוע, לא נמות מזה, מקסימום נאכל פחות. ואני בכלל בצילומים בניו יורק, נוסע ממך ישר ל-LAX, והשבוע צפוף כמו תמיד אבל אני שם בשבילך, דבר איתי, מותק.

הוא לא הטריד את דסטין, גם לא את המשפחה, הוא ישב בפינת הסלון, כמעט בהיחבא, עם מחברת גדולה ועט פרקר אדום, והוא לא בכה, גם לא קרע קרע בחולצה. הוא בירך לשלום את כל האורחים, לחץ ידיהם ברוך, קיבל באהבה את צערם, דיבר מעט וכתב הרבה.

*

לפני כמה שנים גילינו שאנו קרובי משפחה של סילבסטר סטאלון. בת דודה של אבא, שחיה בטקסס, היתה נשואה לגבר, ואביו של הגבר היה בן הזוג של אמא סטאלון. סיפרתי בבית הספר ואיש לא האמין לי, גם לא בצופים, ורק בחלוף עשור, בחידון טלויזיה נשכח בערוץ הכבלים, כשיום הצילומים אינו חושף סימני סיום למתמודדים שתקועים בחדר הלבשה מיניאטורי עם ערימת וואנביז, קיבל הקשר המשפחתי משמעות, ואחת מהערימה שאלה אם דיברתי איתו פעם, עם סילבסטר, ואמרתי לה שכן, פעם אחת, כשהוא הגיע לביקור בארץ, שיהיה. והיא החווירה, ואחר כך האדימה, ואמרה שהיא מתה על סילבסטר, ואיך אמרת שקוראים לך, מותק?

אחרי מספר שנים התגרשה בת הדודה מטקסס וגדעה באחת את ענף הסטאלון מהעץ המשפחתי. ומיד הגיע שף יושי למלא את החסר, והיה לפרייבט שף החדש של דסטין, והפך לבן משפחה בביתו, והחזיר באחת את אבק הכוכבים לרחף מעל השבט. והוא לא דיבר על זה, רק אם מאוד רצו לשמוע, מעולם לא הצליח לעמוד על מקור הגאווה, הקנאה, הקירבה המזוייפת של אנשים שלא הכיר. רק עבודה, היה אומר בחיוך מבוייש, רק עבודה. כוכבי התעשייה לחצו את ידו, חיבקוהו בחום, התענגו על מעדניו, שיבחו את איכויותיו, והוא מעולם לא ביקש להשתנות, לנצל את המעמד, להפסיק להיות יושי.

*

אתמול בערב הם נפגשו, כל המשפחה. יושי והילדים והחברה, אבא והאחות, סתם ערב של חול. הילדים אוכלים ארוחת ילדים, המשפחה מדברת, מתווכחת, מסיימת הכל מהצלחת, מזמינה גלידה, משלמת את החשבון ונפרדת בדרך למגרש החניה, בדרך הביתה. מחר בית ספר, מחר עבודה.

אחותו אומרת שזה לא מרגיש אמיתי, ואיך רק אתמול בערב דיברתי איתו והיום כבר אי אפשר? היא לא מצליחה להפסיק את הדמעות, ואני משתוקק לומר לה שאני מאוד מצטער, אבל אין סיכוי שאצליח להבין את שעל ליבה, גם אם נדמה לי שכן.

כולם רחוקים ממני, נפגשים שלוש פעמים בשנה, אולי פחות.  לפני עשרים שנה נהגתי להמתין בקוצר רוח לשבת בבוקר, לשיחה הטרנס אטלנטית השבועית, ושתהיה קצרה ככל האפשר, בכל זאת, שישה שקלים לדקה, בזק IS נזק, כוסאנם בזק. ואף פעם לא מצליחים לדחוס שבוע לחמש דקות, והראש מתחיל לחשב את קיצן לאחור, עוד שניה ועוד דקה, וממש בסוף, כשחייבים לסיים, נזכרים במשהו חשוב, אבל אין זמן, צריך לנתק.  אולי בפעם הבאה, געגוע יקר שלי.  אם לא נשכח.

והיום הם שם ואני כאן, עומדים על הרגליים, גם אם לפעמים אין כוח, גם אם נשברים.  אז יושבים, מדברים, רואים אחד את השני בסקייפ, מדברים צ'טויות בוואטסאפ ונרגעים.  

והם תמיד שם, ואי אפשר להרהר ביום בו לא יהיו שם, בצד השני של הראוטר. שיום אחד לא אתקשר אליהם כי לא יהיה מישהו שיענה לטלפון, כי לא תהיה מישהי שתוכל ללחוץ על האייקון של המצלמה כדי שאוכל לראות אותה אצלי באייפד, כי הדמעות יטשטשו את מראה האותיות במקלדת הקטנה מדי של הסמארטפון, ואף אחד לא ישאל למה התכוונתי כשכתבתי את מה שכתבתי כי אף אחד לא יהיה שם כדי לתקן את הטעויות שלי באמצע הקלדה.

*

הוא רצה לחיות אחרת, אמרו לו שאפשר, והוא סומך על אנשים חיוביים, אז הוא קם על רגליו, הפסיק לרחם, חשב על עצמו, התקרב לילדיו, למשפחה, ופתאום הכל החל להסתדר, והוא נרגע.  ואז פגש אותה במסיבה, והיא היתה האחת, החיים האחרים שרצה עבורו, ועכשיו גם עבורה

והקטן עוד לא בעניינים, לא מבין למה כולם עצובים, למה סבא לא מדבר, למה דודה בוכה, איפה אבא. והאח הגדול משחק איתו בפינת הסלון של סבא, על השטיח, למרגלות הכורסה שאבא הכי אהב, זו שמעליה תלויה התמונה של דסטין, בדיוק כמו זו שיושי הביא לאבי בביקור מולדת, עם הקדשה אישית בכתב יד, שתלויה מעל הכורסה בסלון בחולון, שפעם היתה תמונה של כוכב, שלנצח תיוותר זיכרון יחיד לכוכב שאיננו.

לדוד האהוב, בברכה, דסטין הופמן.

– מוקדש לגליה –

הנהג

לעמוס רנטל היו שני ילדים – קובי וכרמית. את כרמית לא הכרתי, נשואה עם ילדים משלה שהגיעה לבקר את אביה לעתים רחוקות מאוד. את קובי הכרתי די טוב, בעיקר את אצבעותיו הרזות והעצמוניות, שהיו רודפות אחריי במדרגות של הבניין, לופתות את צווארי בכוח, מאיימות לשלוח את נשמתי לשמיים. ואני הייתי מתפתל, ומנסה להשתחרר, ובסוף מצליח, כי קובי היה מבוגר ממני בשנתיים אבל כל כך רזה, 1.80מ' על 49 קילו.

קובי ידע מה יעשה כשיהיה גדול – נהג אוטובוס, כמו אבא שלו. בחופשים הוא היה עולה איתו על האוטובוס, עומד לידו כל הדרך, אחראי על המכשיר של הכסף הקטן, לוחץ על המתגים הכסופים להוציא עודף, מסדר את הכסף שהנוסעים נותנים לאבא בתוך גלילי המתכת, לוחץ על הכפתור שעושה פססססס ופותח את הדלתות, כל הדרך לבת ים ובחזרה. ולפעמים, אם היתה חניה ברחוב, היה עמוס מחנה את האוטובוס ליד הבית, וקובי היה יוצא ממנו במין גאווה טווסית שכזו, יורד לאט במדרגות הכניסה הקדמית, שולח את ידו הארוכה אל מתחת לאוטובוס, איפשהו מאחורי הפנס הימני, ולוחץ על הכפתור שסוגר את הדלת.

לא רציתי להיות כמו אבא, לשבת כל היום במשרד, לעשן בשרשרת, לדבר בטלפון ולאכול סנדוויצ'ים עם סלמי וקטשופ. ואמא ניהלה חנות לבגדי נשים, אז מה לי ולזה. רציתי להיות נהג אוטובוס, להסתובב כל היום בעיר עם האוטובוס הגדול, לאסוף כסף מהנוסעים, לתת להם עודף, לפתוח ולסגור את הדלתות. רציתי תיק גדול וחום עם רצועה שתולים על הכתף, ששמים בתוכו את המכשיר של העודף ואת חבילות הכרטיסים כשיורדים מהאוטובוס וחוזרים הביתה, ושכולם יידעו שאני נהג קו 87 של אגד, כי כולם נוסעים בקו 87 של אגד.

נסעתי באוטובוס מתי שרק אפשר. ארבע תחנות, שלוש תחנות, שתיים. ואם עמוס היה ליד ההגה אז נסעתי בחינם. לפעמים המתנתי שעה בתחנה, לפעמים אפילו יותר, אולי האוטובוס הבא יהיה של עמוס, אולי אחסוך דמי נסיעה מהמעט שיש בכיס לילד בבית ספר יסודי ב-1978. נסעתי המון לסבתא, לבקר אותה, כי רק ככה יכולתי לקבל כסף לנסיעה. ותמיד ישבתי בשורה הראשונה, ממש מאחורי הנהג, והבטתי בו בהערצה עת קיבל כסף מהנוסעים, עת הטביע את בהונו בכרית הלחה לפני שקרע כרטיס אוטובוס ומסר לפלוני, עת העביר הילוכים, עת שלח את ידיו אל עבר ההגה הענק, מסובב אותו שמאלה וימינה, מטה את חלק הגוף העליון כדי לתמוך בסיבוב, עת עצר בתחנות, פותח וסוגר דלתות.

*

ביום כיפור רכבתי על האופניים לבת ים, לגמרי לבד. איפשהו ליד המצבה איבדתי כיוון, לא זכרתי איך חוזרים הביתה. הסתובבתי עם האופניים, התביישתי לשאול אנשים ברחוב, תהיהי מתי יתחילו אבא ואמא לדאוג לי, ואיך בכלל ימצאו אותי ביום כיפור. ילד קטן עמד ליד חנות פלאפל סגורה ובכה, ואני נזכרתי בקובי המניאק, שגם היום בבוקר נטפל אליי בלי סיבה, ורק האמא המוזרה שלו, שתמיד עוטפת את הפנים עם מטפחת, שבדיוק יצאה מהבית, עצרה בעדו והצילה אותי מעוד לפיתת מוות.

קובי

עמוס

אוטובוס

קו 87….

עליתי על האופניים והתחלתי לחפש תחנות אוטובוס. הנה אחתלא, זה קו 88. הנה עוד אחתגם לא, זו בכלל תחנה של דן. בסוף מצאתי תחנה של קו 87, ואחר כך עוד תחנה, ועוד אחת, ולאט לאט התחלתי להתרקב אל הגבול, להתקרב לחולון. ועצרתי בכל תחנה, ודמיינתי את עצמי יושב על ההגה הגדול, עוצר בתחנה, מעלה ומוריד נוסעים, דואג שכולם ייכנסו לפני שסוגר את הדלתות ומפעיל את הווינקר השמאלי. בסוף הגעתי הביתה, שטוף זיעה ושיכור נצחון מהטקטיקה שהובילה אותי חזרה לשכונהשהבהירה לי מי אני – נהג אוטובוס, קו 87.

*

bus

ביום ראשון אחד, באמצע החופש הגדול, עליתי לאוטובוס עם אמא ונסענו לסבתא. עמוס ישב ליד ההגה, מחייך אליי, מחייך יותר אל אמא, שואל לשלומה. נוסעים לסבתא, אמרתי לו, חבל שלא לבת ים. רוצה לבוא לבת ים, הוא שאל אותי והביט באמא. בבקשה, אמא, התחננתי בפניה, תני לי לנסוע עם עמוס. עכשיו נוסעים לסבתא, אולי ביום אחר, פסקה. ואני התעצבנתי כמו שילד מתעצבן כשהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה באותו הרגע, ולא דיברתי איתה כל הדרך לסבתא, ובסוף היא הבהירה לה שטוב לא ייצא לי מזה, אז הפסקתי עם הברוגז ותכננתי את הצעדים הבאים.

ועבר שבוע, ושוב נסעתי לסבתא, פחות כי רציתי, יותר כי ראיתי את כל מה שאפשר לראות בטלויזיה, והחום והשעמום המיסו לי את המוח. והאוטובוס הראשון הגיע לתחנה, וממנו הציץ שפמו הסדאם חוסייני של עמוס. והוא חייך, כמו תמיד, וקרא בשמי. ואני עליתי לאוטובוס, נתתי לו כסף כמו שאני תמיד עושה, והוא נתן לי סטירה קטנה על הלחי כמו שהוא תמיד עושה, ואמר לי "עזוב, לא צריך". והוא הרשה לי לעמוד לידו, ללחוץ על הכפתור שפותח את הדלתות, לתת עודף לנוסעים, להכניס את הכסף הקטן לתוך גלילי המתכת, להיות הכי קרוב שאפשר לנהג אוטובוס.

שכחתי מסבתא, שכחתי מאמא, שכחתי מהכל. עמדתי לידו כל הדרך לבת ים, והוא לא אמר מילה, רק חייך מדי פעם. ובתחנה הסופית הוא ירד מהאוטובוס, הושיט את היד אל עבר הכפתור שמתחת לפנס הימני, סגר את הדלת ונכנס לבודקה של הנהגים. ועמדתי שם, בקצה מגרש חניה ענק באזור שלא הכרתי, באמצע החולות שליד הים, ולא הבנתי למה אני לבד כאן, ולמה עמוס נטש אותי כאן בחוץ, כבר לא כל כך נחמד אליי, אפילו שלום לא אמר כשהלך. עמדתי שם בשמש הקופחת, כמעט חצי שעה, עד שמישהו במכנסיים קצרים ובטן ענקית יצא משם, ניגש לאוטובוס שעמד ליד זה של עמוס, התניע ויצא לדרך. רצתי מולו, עצרתי אותו בתנועות ידיים, והוא כעס עליי, ושאל מה עושה כאן ילד קטן, ואמרתי לו בדמעות שאני לא יודע, שאני רוצה לחזור הביתה.

אמא התקשרה לסבתא, וסבתא אמרה שעדיין לא הגעתי, ושגם היא דואגת, ויצאה לרחובות לחפש אותי. ואמא התקשרה לכל החברים שלהורים שלהם היה קו טלפון בבית, ולא הייתי בשום מקום. וכשחזרתי הביתה שמחה אמא לראות שהכל בסדר, ואחר כך רתחה מזעם, ועוד יותר בדרך למטה, לדירה של עמוס. והוא דיבר אליה לא יפה, ואמר לה שהיא זו שאחראית על הבן שלה ולא הוא, ושיותר לא תתקרב לאוטובוס שלו, ושלא תעז לנסות לחנך אותו, כי אני נהג של אגד, ומי את בכלל. אחר כך הגיע אבא הביתה, ואשתו של עמוס פתחה לו את הדלת, ועמוס דחף אותה הצדה, צעק עליה שלא תפתח יותר את הדלת וטרק אותה בכוח.

*

אחרי שנה החליטה אשתו של עמוס לשים סוף לסאגה של חייה, שלחה את קובי לאחותה שגרה בקיבוץ, הסירה את המטפחת מהפנים והתלוננה במשטרה על המכות שספגה ממנו בשנות נישואיה. והם לקחו אותה לבית החולים, ואת עמוס למעצר, ואחר כך שחררו אותו בתנאי שייעלם מחייה. והוא עזב את הבית, עבר לדירה קטנה בקרית שרת, ממש בקצה של העיר, ליד החולות. ואבא שלה היה חבר בכיר באגד, והוא זרק את עמוס מהקואופרטיב. ואחרי כמה שנים דיווחו לנו מודעות אבל בשכונה שעמוס מת מסרטן.

אשתו החלה לצאת מהבית, לאפות עוגות קרם ענוגות ולמכור אותן בשכונה, ובכל ערב שבת עלתה אלינו, חלת שבת תוצרת בית בידה, הניחה על השולחן, אמרה "שבת שלום" בחיוך שחזר לפניה, שפעם לא ידעתי שבכלל קיים.

ותמיד עמד קובי מאחורי גבה, מבוייש כמו ילד קטן, נועץ מבטו בשטיחון שבכניסה לבית, מסרק אותו בנעליו, מיישר כל שערה סינטטית סוררת. וכשפגשתי אותו בחדר המדרגות הוא היה חולף על פני במהירות, בלי לקלל ובלי לחנוק, רק פולט "שלום" מהיר ונעלם כמו רוח רפאים. ואחרי שנה הוא דפק בדלת, ושאל את אמא אם אפשר לבוא אליי, והוא נכנס לחדר שלי ולא כל כך ידע מה לעשות. הכל בסדר, אמרתי לו, תראה מה קיבלתי מתנה ליומולדת, מערכת תופים. אמא משתגעת מהרעש, אבל היא יודעת שכשאהיה גדול אני רוצה להיות מתופף, ואני כבר מכיר את כל השירים של צביקה פיק, ומתופף חופשי את 'המראה', 'מעלה מעלה', 'אהבה בסוף הקיץ'.

*

פעם רציתי להיות נהג אוטובוס, סיפר לי קובי בסוף הקיץ.

ומה אתה רוצה להיות היום?

לא יודע.

אולי מתופף.

ימים של זכרון

ביום שלישי, 10 במאי 2005, התעוררתי מאוחר, שתיתי קפה ותהיתי מה אעשה היום. היא כבר מזמן בעבודה, ואחר כך היא תמשיך לעבודה השניה שלה, ואני בלימבו סטטוס שכזה, לא לשם ולא לכאן. הנפש עדיין בהודו, מגלגלת בזכרון את טעם הצ'אי, את הקפה בטירובנמלאי, את שיווה וגנש וכוחו של הרגע הזה. הגוף בעיר בצפון גרמניה, עדיין כואב את הפרידה מאסיה, שוכח את ההווה, נופל שבי בשנית בידי העבר שהיה והעתיד שעדיין לא קרה. ומשהו הרגיש משונה, לא כמו יום רגיל.

ביום שלישי, 10 במאי , יצאתי מהבית ולא ידעתי לאן ללכת. בלי תוכניות, לא לטווח הקרוב ולא לטווח הרחוק. פסעתי במסלול הקבוע, כביש ראשי – שדרה – עיר עתיקה – קפוצ'ינו במדרחוב – ספריה עירונית, אחר כך למסעדה עם מה שנראה כמו עמוד שווארמה אבל ממש לא היה שווארמה, מראה פלסטיקי שכזה (דונר, היא הבהירה לי פעם כשהבינה על מה אני מדבר, אצלה בעיר אין שווארמה). היא לא רצתה שאגיע לעבודה, שאשב שם כלקוח, היא לא סבלה את העבודה שם, את הבוס, את המקום, אז המשכתי להסתובב עד שהחשיך, וחזרתי הביתה, ללמוד קצת גרמנית למתחילים, Deutsch für Anfänger, אולי פעם אגור כאן.

ביום שלישי, 10 במאי 2005, עבר עליי ערב משעמם. כבר קראתי את כל הספרים שהיו לי, ואין לה טלויזיה בבית, גם לא אינטרנט. באוניברסיטה יש אינטרנט, והיא שכחה את כרטיס הסטודנט שלה בבית, על השולחן. רבע שעה מאוחר יותר התיישבתי מול המסך בחדר העריכה של הקמפוס, קראתי חדשות מהארץ, גיליתי שבאותו הרגע מתקיים טקס פתיחת יום הזכרון לחללי מערכות ישראל. בגלל זה הרגשתי משונה היום… יום הזכרון בלי אף ישראלי מסביב, בלי אווירת האבל שרובצת על המדינה ביום הזה. והכרתי את אחד החללים,ילד מהכיתה, אבל אף פעם לא היינו חברים, והוא נהרג מספר שנים לאחר סיום התיכון, אז גם האבל שלי היה תמיד יחסי. וסיפרתי עליו לזרים, אבל הם, שרק קראו בספרים ובעיתונים על מלחמות, הגיבו כמו שמגיבים לסיפור – בהנהון ראש, בצקצוק, בהיסטוריה, זה הכל.

ביום שלישי, 10 במאי 2005, הרגשתי בודד מתמיד. הם שם, עם שירים נוגים ותוכניות זכרון, עם בתי קולנוע ובתי קפה נעולים, וכל אחד מכיר מישהו שנפל, ואם לא מישהו שנפל אז מישהו שמכיר מישהו שנפל, אז מזדהים, ויש יותר כבוד ליום הזכרון מיום השואה, זה באוויר, אולי בגלל שעם סיומו מגיע יום העצמאות והשאלה אם עדיפה הפרדה ארוכה יותר בין המועדים; אולי מפני ששני המועדים זוכרים את המתים אבל ניצולי השואה ממשיכים לעבור לעולם הבא כי אין להם ברירה ורשימות החללים ממשיכות להתעדכן למרות שיש ברירה. ועם מחשבות נוגות חציתי את הקמפוס, חתכתי דרך הפארק, נכנסתי לדירה נטולת הטלפון, לא שוחחתי עם איש, רק לישון.

*

ביום שלישי, 21 באפריל 2015, בדירה בברלין, אני חוזר במחשבותיי לעיר בצפון גרמניה, נזכר בפעם הראשונה לבד. עשר שנים חלפו מאז, עדיין בגרמניה, מדבר גרמנית, היא כבר מזמן לא ממלצרת, אני אבא עם בית וטלפון וטלויזיה ואינטרנט. לא הייתי כאן אם זה לא היה בתוכניות, אז כנראה שהן תמיד היו באוויר, גם אם לא ידעתי. ואחרי ששמעתי את הצפירה בסקייפ של אמא נכנסתי לדף "יזכור" של משרד הבטחון. ידעתי שהוא נהרג בתעלה, וחוץ מזה כלום. אולי הגיע הזמן להכיר בן משפחה שמעולם לא הכרתי, לשמוע על התוכניות שהיו לו, שאם לא כדורי המצרים היה בוודאי מהנדס בן 67 מחולון, אלא אם כן היה משנה את דעתו, ומחליף קריירה, ועושה כל מה שהוא רוצה, אם רק היה נשאר בחיים.

חיים ויסמונטסקי – סיפור חייו

בני בסירטמן – סיפור חייו

לבד בין ארבעה

ציפורניה מטופחות, מהוקצעות וצבועות באדום בוהק. האיפור שעל פניה מדוקדק, חושף כל מילימטר של יופי, מייפה ומסתיר את אלה שמחמיאים קצת פחות. מכנסיה מפוספסים, מגוהצים, גם חולצתה הלבנה, נעליה מצוחצחות, מבריקות בשחור פחמי זוהר. ורק מעילה הלבן, הארוך עד אל מתחת לברכיים, נטול הדר. פעם הוא היה לבן, היום הוא מתבייש באפרפרותו, בכתמיו הפרוסים לאורכו, בקצות השרוולים המוזנחים, מבטל באחת את הצפורניים, את האיפור, את הבגדים, מטשטש ומתעצם, מטשטש ומשתלט, מיישר קו עם הפנים העגמומיות שבקצה הגוף. והיא עוצמת עיניים, מתרחקת ממה שיש, בורחת לעולם אחר, ולעזאזל העולם הזה, לפחות עד שתגיע הרכבת לתחנה שלה.

*

ראשה מונח על החלון, אוזנה השמאלית נמעכת על הזכוכית, מותירה עליה סימני חום. שערה המסוגנן מכסה את מחצית פניה, עיניה נעלמות תחת הריסים המלאכותיים, המודבקים ברשלנות מעל. היא מקלידה הודעה, ועוד הודעה, ועוד אחת, והמכשיר שבידה משיב לה אהבה, ועוד הודעה, ועוד אחת. היא נעה בחוסר נוחות בכסאה, אוזנה השמאלית אדומה, כואבת, אך אינה מתנתקת מהחלון, חוששת לפגוש את עיניו של ההוא, שעומד במעבר, שרק לא תיתקל במבטו, היא לא תוכל לעמוד בכך, תכנע מיד. והיא יודעת שעם הכניעה יגיע המעשה, ושעכשיו, ביום שני, בשבע וחצי בבוקר, היא לא תהיה מסוגלת למעשה שכזה, אז היא סובלת בשקט, מתנחמת בהוא שממשיך להגיב לטקסטים שלה בשבע וחצי בבוקר, ששומר עליה, שמעודד אותה הלאה, צריך ללכת הלאה, ולא להיכנע, את שומעת? לא להיכנע!

*

צווארו זקוף, גוו ישר, עיניו עצומות אך פניו מתוחות, ערניות. הבלונדיני לא ישן, רק עושה את עצמו. הוא חש בקרבתו של האיש, עומד לידו, מצפה לתנועתו, והוא זוכר איך עמד פעם, ממש באותה הנקודה, ואיך שביקש לעצמו שההוא, שיושב שם למטה, יקום עבורו, יתן לו לשבת. אבל ההוא לא קם, והוא המשיך להיאנק תחת העומס העצום, ולא הבין איך זה יכול להיות, איך ההוא שיושב לא רואה, לא מביט, לא מתחשב. והוא פוקח את עיניו, רק לשניה, ובזווית עינו פוזל ימינה, לכיוון המעבר, ורואה את קצה מעילו של האדם העומד, והעיניים חוזרות למרכז ונעצמות. והוא לא נרדם, ולא חולם, רק תוהה מתי כבר ייעלם האיש העומד, מתי יפסיק המבט הנוקב לדקור את גופו בכאב המוכר, בדיוק כמו שהוא פעם דקר.

*

אגלי זיעה ניגרים ממצחו, עושים את דרכם אל הסנטר, מתארכים עד לצוואר. הוא מנסה להתיישר, לעמוד זקוף, ולא מצליח, והוא מכופף את רגליו, ואת ברכיו, ועובר לכריעה, וגם זה כל כך כואב, אז הוא שוב עומד. הוא מביט בהן שליד החלון, ובהוא שיושב מתחתיו, ולא מבין למה הם לא קמים, איך הם לא רואים אותו, איך אפשר להתעלם ממנו. הוא משמיע קולות רטינה, שואף ונושף עמוק, רוצה שיבינו בלי שיאמר מילה. והוא יודע שהם יתעלמו, שלא יתנו לו את מה שהוא מבקש, אז הוא אוחז בעמוד ביד שמאל, מנסה להיטיב את אחיזת יד ימין בקביים ולא מצליח, והם נופלים, מלטפים את כתפו של הבלונדיני שאפילו לא זז, רק שולח חצי מבט עצבני לכיוון נקודת המגע. מישהו מחזיר לו את הקביים, והוא אוסף אותם וממשיך לעמוד, ונזכר איך אתמול, כשנפגע, נסע לבד ברכבת לבית החולים, ואיך עכשיו, כשהוא בקושי עומד על הרגליים, הוא שוב לבד.

*

עוד מעט אגיע לעבודה, בינתיים מנסה לשמור על הקפה בתוך הכוס בתוך הקרון העמוס. מצחיקים אותי, האנשים ה'ישנים'. נכנסים לרכבת, מתיישבים, עוצמים עיניים, פוקחים אותן רק כשנשמע שם התחנה שלהם בכריזה, לא מביטים לשום כיוון, שרק לא ייתקלו בזוג עיניים משוטטות, חודרות, זקנות, פצועות, נכות, שרק לא יצטרכו להתייחס, לדבר, לקום. קביים נופלים עליי, אני מרים אותם ומחזיר לאיש צעיר עם זקן של שבוע וגבס על הרגל. והוא בקושי עומד, ומזיע המון, ותיכף ייפול, אבל כולם 'ישנים', ואף אחד לא מתייחס אליו, והדוחק לא מתחשב בו, דוחס אותו עוד, פנימה. תן לי לעזור, אני אאחוז בקביים, אני מציע. לא תודה, הוא מודיע בטון תקיף ובמבט קפוא, אני אסתדר. אפשר לקרוא את מחשבותיו, את כעסו, שפורץ דרך הגבות המתכווצות, דרך העיניים הקטנות, דרך הזיעה שעכשיו מציפה את פניו. אבל הוא בשלו, גאה, לא צריך טובות, רק מבקש לעצמו שמישהו יחשוב עליו, שמישהו יקום, שמישהו יעזור. קיבינימט, כמה שזה מגרד, הגבס הזה.

*

"התחנה הבאה – טמפלהוף".

הבלונדיני פוקח עיניים, רוכס את המעיל וקם על רגליו.

המטופחת חשה בתזוזה ופוקחת את עיניה.

המסמסת מסיטה את מבטה אל עבר המעבר.

האיש עם הקביים אוסף את תיקו מהרצפה, מסתובב ויוצא מהרכבת.

הבלונדיני עוקף אותו מימין, יוצא לפניו.

אני מתיישב על הכסא החם של הבלונדיני, מול המטופחת.

מבטינו נפגשים.

היא עוצמת עיניים.

עוד שבוע.

alone

מסעות בנג'מין השלישי

"אין הדיוט קופץ בראש, אין שוטה נעשה פלא-יועץ, ואין עם-הארץ – חסיד ובור – משכיל אצלנו, אלא עד שכל אחד ואחד מהם המלאך שלו מכהו וכופאו להיות מה שהוא.  אף קבצנינו, ארחי-פרחי שלנו, מלאכי-השרת מכים אותם ואומרים להם: "פרו-ורבו, קבצנים!  בית-יעקב, לכו – וחזרו על הפתחים!"…

*

בנג'מין השלישי כועס. מאוד כועס. הוא יורה לכל הכיוונים, אבל הכת שלו לא מתרחבת. יש לו גרופיז, הרבה גרופיז. יש לו עיוורים, יש לו חרשים, אפילו למהופנטים (וייקראו מעתה עח”מ) יש מקום אצלו במצודה. והוא שומר עליהם, מטפל בהם בכפפות של משי. הוא יודע למה הם זקוקים, מה הם צריכים, כדי להמשיך ולהאמין, יודע נפש בהמתו הפתיה המה.

אז למה לא מבינים זאת הזדים? איך מצליח מחנה האויב לדחוק בכוחותיו? למנוע מהם להגיע אליו? שטיחי התפילה פרוסים, פסוקי השמאל חרוטים על קירות העיירה, המנטרות מדוקלמות השכם והערב ברמקולי הבואזין: “אנחנו או השמאל"…”אנטי ציוני"…””V15”… והם בשלהם, ממשיכים להאמין בדרך אחרת, בעולם אחר, בחווייה אחרת, הוזים באגדות מספרי הסיפורים, מקשיבים לדעתם, מקבלים אותה.

"מספרי הסיפורים חייבים ללכת”, זועם ראש הכפר, הגביר ישראל יום,”דמוקרטיה הם רוצים", מחרה מחזיק בנג'מין השלישי. כדורים קרים וירוקים, עמוסי שבבי פירות אלת הבטנה, מתמסמסים בגרונות נאמני הגביר, היי"ש מערפל את החושים ומעורר את המחשבה. “אל תוותר להם! אל תתייאש!", זועקים. "שלח אותם לארבע רוחות שמיים!”, מורה מר יום.

ובנג'מין השלישי שומע – ועושה.

*

עכשיו כועסים מספרי הסיפורים, וכשהם כועסים שמח בנג'מין השלישי, שמח גם מר יום. כך משנים את המציאות, כך שומרים על הגחלת, כך אוחזים בשבעים אחוזי רייטינג. יתגבר הכעס, יתגולל הייאוש, ימשיכו מסעות התושבים אל מחוץ לעיירה – אנחנו נישאר. אנחנו והם, מי הם בכלל? את האמ-אמא שלהם הייתי… הבל הבלים, מי הזמין לכאן את האדבוקט הראשי? מה הוא רוצה מאיתנו עכשיו? למה הוא לא מיישר קו? תרשום לעצמך ביומן, מיסטר בנג'מין דה ת'רד, שמונה עשר במרץ – לבטל את מוסד האדבוקט הראשי.

אז מה עכשיו, שואל את עצמו בנג'מין השלישי. מה עושים? איך מתאוששים? איך מרצים את מר יום? איך אהיה לבנג'מין הרביעי?

שוכב בנג'מין השלישי בביתו, מתגלגל במיטתו ותוהה. שואל את זלדה אשתו, אך היא לא שומעת, טרודה היא בחינוך משרתתה הסוררת, על כי העזה לחבוץ חלב במכוש החמאה. “לכי מכאן, נבלה סרוחה!” צועקת זלדה וקולה נשמע עד לפאתי חצר המצודה, “חזרי לסמטאות הביוב השוצפות מהן הגעת!”.

“ביוב”, מהרהר בנג'מין…

"אאורקה!”, קורא בנג'מין השלישי בקול.

“שתוק!”, זועמת זלדה.

“סליחה", בוש בנג'מין ונכלם, מתחמק בלאט, בלא שתחוש בהעלמו, אל ארמונו של מר יום.

"אני יודע”, הוא ממתיק שפתיים, "גיליתי את הסוד”.

"קדימה”, דוחק בו מר יום, "ספר לי על הסוד".

MADHIMAN

"התזכור את אנשי הסונה האימתניים, נאמני הג'היליה, מציתי הכלובים, עורפי הראשים, העשירים דרי הצפון? חבר מרעיו של השייח הסורר ממזרח שפעם אהבתי? ובכן הסכת ושמע, במטותא ממך, מר יום: הבה נשליך עליהם יהבנו, הבה נערוך חיבור אלוהי בינם לבין חונטת מספרי הסיפורים. והם יכעסו, מספרי הסיפורים, והם יזעמו, והם יקראו אימה תחת כל עץ רענן, וקל להם הדבר, שולטי הפפירוס המה. ויביטו עח"מ במספרי הסיפורים, ויקראו בכתביהם,ויזעמו עח"מ כי כך אולפו, ויבוא תוהו ובוהו על פני הארץ, ורבין יהיו הדמים הזורמים ברחובות, אל תוך צינורות המים, בעורקי הביוב, בינות לחרכי המדרכות הסדוקות, ואנו נשב בחצר המצודה, תחת עץ הבנט שלא בשל, ונצפה בעח"מ מפנים את העיירה מיושביה הסוררים, אל בערלין ולאנדאן, אל קאפנהאגן וניו יארק שטאט, ונדע כי הגענו לנחלה".

"יפה מאוד", משבח מר יום את בנג'מין השלישי, “לא ירחק היום בו אכריז בראש חוצות על הולדת בנג'מין הרביעי, מנהיג דגול, שומר הסף הציוני. לא ירחק היום בו יהין האדבוקט הציוני הראשון לפרק את חונטת מספרי הסיפורים, וחונטת המקשיבים לסיפורים, וחונטת כותבי הסיפורים, ואת הסיפורים – יהין ולא יירא".

ומה עם העח"מ שלהם, שואל בנג'מין השלישי, מה עם עח"מ האספרסו, עח"מ המתנצלים, עח"מ העכו"ם?

הסר דאגה מלבך, מחייך מר יום, מחייך ושר:

יום יבוא

הוא מוכן

הולי מוזס כבר לא יהיה כאן

וגם לא העח"מ

שיושב בקפה

יום יבוא

יום שחור

יום יפה

 

לא יהיו

עוד ספרים

ואנחנו נכתוב סיפורים

על גבורה ואחדות, על שטיפה, הסתה וקדושה

מי שלא

יצטרף

נמושההההה

 

יום יבוא

ציוני

יום שחור לאדם השמאלי

בנימין

השלישי

יהיה לרביעי

יום יבוא

זה היום

של מר יום

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: