איזה כיף להיות מבולבל

19:00, אחרי ארוחת הערב. גוגל כרום – קליק. יוטיוב – קליק. חיפוש – קליק. יובל המבולבל – קליק.

שלום לכם ילדים וילדות, אני יובל המבולבל. כל היום אני עושה שטויות, לא בכוונה בכלל. הילדה מכירה את השירים שלו בעל פה. גם אני. פעם, כשעוד חייתי בארץ, רציתי להיות יובל המבולבל, או לפחות כמוהו. להצחיק ילדים וילדות, לעשות שטויות מול המצלמה ולחיות מזה לא רע, בטח יותר טוב,כנראה יותר מעניין, ממנהל צוות/איכות/שרות/בקרה/פרוייקט במרכז שרות לקוחות.

עכשיו לכו תהפכו את יובל המבולבל לגרמני. הילדים יסתדרו, הם תמיד מסתדרים. ההורים פחות. הרבה פחות. הקול שלו, הפרצופים שלו, השטויות שלו. הם היו מתפלצים, ההורים, לא היו מבינים מה נפל עליהם. Hallo Jungs und Mädchen, ich bin der verwirrte Yuval.

*

יש בברלין שקט שאין בערים קטנות בארץ. גם בשעות העומס זה מרגיש ונשמע כמו שש בערב של יום שישי בחולון. המכוניות לא צופרות, האנשים פוסעים ברחובות בדממה, השכנים (שלי) לא מקשיבים למוזיקה בפול ווליום. שלווה. וזה עוד ביום שני.

אבל יש בברלין גם שקט של עברית. אין עברית ברחובות (שמחוץ לפרידריך שטראסה, קודאם ודומיהם), והחברים דוברי העברית עובדים ומגדלים ילדים, ופורומים לישראלים בפייסבוק זה לא אותו דבר. ויש שם המון מידע, רובו אפילו חיוני – איך להגיע מברלין למינכן בדרך הקצרה ביותר? איפה אפשר למצוא שקדי מרק? מי טס לארץ ויכול להעביר משהו בשבילי? איך מוצאים כאן עבודה בלי אישורי עבודה? – אבל הכל מוקלד, נטול קול, והדיונים מאבדים פרופורציה בקלות רבה מדי בלי קשר לנושא המקורי, וכמה באמת נפגשו עם ה"חברים" שלהם בפורום מעבר לסטטוס, פוסט או תגובה בנושא מסוים? אני מכיר שלושה, וזה ממש מעט.

על הטלויזיה הגרמנית ויתרתי מזמן, ולאחרונה אני מבין שגם על זו הישראלית אוותר בקרוב. אין לי כוח לשטויות האלה, לאסקפיזם, לשיחות על אסקפיזם. אולי חוץ מ"היפה והחנון", מין תחושה כזו שרק שם הם לא לוקחים את עצמם ברצינות. אז עכשיו אני ממתין בסבלנות שהקופסה הענקית שרובצת בסלון – שגם אחרי שמונה שנים מתפקדת כאילו הרגע יצאה מפתח המפעל בטוקיו – תיפח את נשמתה, שאוכל לזנוח אותה בלי רגשות חרטה. גם ערוץ אחד–עד–עשר יסתדרו בלעדיי. קתרזיס.

אבל יש דברים שעדיין קשה לוותר עליהם, גם אם אחיה כאן עוד יוֹבֵל.  ולפעמים זה לא מרגיש מציאותי, אבל עדיין לא מבין איך אפשר להתעלם מארבעים שנות ישראל בקורות החיים האישיים. ואם אני לא אוכל להתעלם, איך תוכל בתי היקרה, ילידת ברלין, לעשות כן?

*

לפני עשרים שנה, בטוסון אריזונה, הקשר היחיד עם ישראל הגיע בדמות מהדורת יום שישי של 'ידיעות אחרונות' שלרוב נחתה בתיבת הדואר ביום שלישי. וזה היה בסדר, גם ככה לא היה לנו מושג מה קורה בארץ. אולי, רק אולי, אם דיברתי עם ההורים לפני יום שלישי, אבל בתעריף של שישה שקלים לדקה לא היה זמן ומקום לפס רחב של אינפורמציה.

ואני לא יודע מה רע יותר, החוסר במידע והעיתון המודפס שהגיע באיחור וסתם את החור או 'וואלה' ו'YNET' שלא מפסיקים לשמור עלינו בעניינים, כל יום, כל היום. וזה עוד לפני שנכנסים לאתר של 'Focus' או 'Berliner Morgenpost' כי גם כאן קורים דברים, וצריך לדעת, אנחנו חיים כאן.

ורק כשאני יושב עם הבת שלי מול המסך אני נרגע, ומרשה לעצמי לחלום. כנראה שליובל המבולבל יש אחלה חשבון בנק, אבל זה לא מה שחשוב, בטח לא בשבילי. אני אוהב אותו, הוא מזכיר לי את עצמי, את מי שפעם רציתי להיות. וזה לא נורא שאני לא יובל המבולבל, להיות ערן לוי זה ממש לא רע. אבל אם כבר אסקפיזם, אני מעדיף חלומות.

אף פעם לא חלמתי להיות חנון, בטח לא יפָה. עם יובל המבולבל אני חולם, ועל הדרך מדקלם את השירים שהוא שר, ומחקה את קולו הצרוד. וגם הבת שלי יודעת שאני לא יובל המבולבל, רק סוג של, אבל בשבילה זה מספיק, אז גם בשבילי.